הסיפור שאינו נגמר

הוא היה צייד עתיקות. זה לא באמת היה המקצוע שלו, אולי יותר תחביב. לא, לא תחביב. זו הייתה תשוקה. להיות בעלים של הפריטים הנדירים בהיסטוריה. צורך לאסוף ולנכס לעצמו זיכרונות מהעבר, את ההיסטוריה של הארץ שכל כך אהב. כל יציאה לשטח הייתה כמו מסע לחיפוש אוצר בשבילו. החיפוש היה ממכר, ההתרגשות מהגילוי, וההבנה שהדבר הזה יהפוך עוד רגע לשלו. היה לו כבר אוסף אדיר, מפסלוני אלילים בני אלפי שנים, לכדים שלמים מעוטרים ביצירות מופת. מטבעות זהב של מלכים לחרב מלוטשת של לוחם עבר. הוא ידע שזה אסור, שהוא לוקח משהו שלא שלו, שהוא מונע מאחרים להנות מהאוצר הזה. אבל הוא לא יכול היה להתאפק, ובעצם, הוא לא אמור. זה הרי מגיע לו!כמה נלחם ועבד בשביל הארץ הזאת, וכל מה שהיא מסמלת. הוא הקריב את עצמו ואת גופו בשבילה. יש לו זכות להנות ממנה, מאוצרותיה. לעזאזל, אם ירצה גם הצבא כולו יעזור לו לאסוף את אוצרותיו, ועם טנקים ומטוסים יעקרו אותם מהשטח ויעבירו לביתו.
היום החליט, ייסע לוואדי קלט. מדבר יהודה היה כמו מכרה זהב למחפשיי האוצרות. ארמונות של מלכים נבנו שם כמו גם מנזרי ענק, מסותתים בסלע. אבל גם המערה הסתמית ביותר יכלה להכיל אוצר שישנה את ההבנה שלנו על תקופה שלמה. רק תשאלו את רועה הצאן הצעיר שנעליו, שהכין לעצמו מחתיכת עור שמצא במערה, הפכו בין לילה לסנסציה עולמית.
אך יום החיפושים הזה לא העלה דבר, והוא החל כועס. החום של המדבר עם התסכול מהמחשבה שיחזור בידיים ריקות מצייד שהצלחתו הייתה אמורה להיות מובטחת ערערו אותו. הוא החליט שירד חזרה אל הנחל, אולי ירחוץ קצת במעיינות ומשם יעלה חזרה לכביש. חבל לבזבז עוד מהיום.
אבל שם, בירידה לכיוון המעיין פתאום ראה אותה. נערה בדואית יפיפייה. עם עיניים ירוקות ושיער חום ארוך שנופל סביב כתפיה. פניה היו מלוכלכות מאבק המדבר והיא לבשה שמלה מרופטת בצבע שחור. אבל הוא לא ראה זאת, הוא ראה אוצר. עוד אוצר שצריך לחפור כדי להבין את ערכו, לנקות ולשחזר לפני שיכניס למוזיאון שבנה לעצמו. עוד פיסה מהארץ, כמו חזיון חיי של ההיסטוריה שלה, של תרבויות עבר. ואז עלתה בו שוב התחושה הזו, התחושה הכל כך מוכרת. זאת של מי שראה משהו ורוצה אותו עכשיו. הוא חייב להשיג אותה. הוא צריך אותה! הוא ידע שהיא לא תסכים לבוא. בדמיונו כמעט ראה איך נשמתה שולחת שורשים לאדמה. היא שייכת לכאן, למדבר, כמו אבות אבותיה. אבל זה לא הפריע לו, הרי זה מה שהוא עושה, הוא עוקר דברים ממקומם הטבעי והופך אותם לשלו. והיא תהיה תוספת נהדרת לאוסף שלו. עוד הוכחה לאוצרותיה של הארץ. הוא ידע שזה קיצוני, כמה לא בסדר זה היה. היא לא כמו שאר האוצרות שלו. לא, היא לא! הוא חשב לעצמו. היא הרבה יותר שווה. ואז כבר ידע שהוא החליט, ואין דרך חזרה. והרי מגיע לו, על כל מה שעשה והקריב. הארץ הזו חייבת לו. והוא ישיג את גמולו.

הגיע הזמן לצאת לצוד לעצמו אוצר

היא התעוררה פתאום לחשכה. לא יכולה לזוז. הוא תפס אותי היא חשבה לעצמה בהיסטריה. היא לא ראתה אבל הרגישה את העיניים שלו צורבות אותה. היא הצטמררה. אבל איך זה יכול להיות? היא הייתה כל כך זהירה. היא חישבה כל צעד, הרימה כל מגננה. היא התחמקה מאנשים. שמרה שלא לדבר שמא יפלוט מישהו משהו לאחר וזה יגיע אליו. ובכלל היא לא חשבה שמישהו יוכל לעבור את חומות ההגנה שבנתה. ובכל זאת הוא הצליח, והיא שבויה. אבל היא תמיד ידעה שהוא יצליח בסוף. הבריחה הפכה להיות כל החיים שלה. כל מה שהיא מכירה. רק שלא יתפוס אותה. ועכשיו? פתאום היא לא יכלה שלא להרגישה הקלה. לפחות עכשיו היא לא צריכה לברוח יותר.

הוא התקרב אליה והיא עצרה את הנשימה.. מרגישה את היד שלו מלטפת את הראש שלה. היא רצתה להתנגד אבל לא יכלה לזוז. הוא יכול לעשות בה מה שהוא רוצה היא חשבה רועדת. חסרת אונים.

היא ניסתה להבין איפה היא נמצאת. היה שם קר, וריח של טחב. אולי איזה מחסן. אז זה הכלוב שלה חשבה לעצמה. היא תמיד ידעה שזה מה שהוא רוצה. להכניס אותה לכלוב.

מה עכשיו חשבה לעצמה בלחץ. את יותר חכמה מזה. תחשבי! חייבת להיות דרך לברוח. אבל היא לא יכולה לזוז, והיד שלו ממשיכה לחקור אותה. עוברת מהשקע ליד הצוואר, ויורדת לאט למטה.

והיא רק נלחצת יותר, אי הידיעה הורג אותה. מה יקרה לה? היא רוצה לצעוק לו, שירחם עליה. שיעצור, אפילו לרגע. היא באה לפתוח את הפה ומגלה בתדהמה שהיא יכולה. כלום לא עוצר אותה מלדבר. "מה אתה עושה?" היא לחשה. "אני לומד אותך, את הרכוש שלי". התשובה שלו מרעידה לה את הבטן ולוקח כמה שניות עד שהיא מבינה שהיא עוצרת את הנשימה.

אני חייבת לברוח מכאן היא ממלמלת לעצמה.. "בבקשה" הוא עונה. הוא לועג לה היא חושבת לעצמה. כועסת. "אתה יודע טוב מאוד שאני לא יכולה לזוז" היא עונה לו עם דמעות בעיניים. "למה? מה עוצר אותך"? הוא שואל בקול מתגרה. ואז מוסיף בקול רציני יותר "תפתחי את העיניים!" "מה?" היא שואלת, מבולבלת. "פתחי את העיניים עכשיו!"

היא פותחת את העיניים לאט, מהוססת. הם יושבים בסלון, על הספה. שתי כוסות יין על השולחן ליד. היא לא כלואה, לא באמת. זה רק המבט שלו שמשתק אותה, לא נותן לה לזוז. היא יכולה ללכת מתי שתרצה, אבל היא לא רוצה. היא רוצה להישאר. טוב לה כאן בתוך הכלוב שלה.

ופתאום, היא מפחדת יותר.  

את מסוגלת לעשות את זה..

באמת שכן..

זה רק צעד קטן..

קפיצונת..

עשית דברים הרבה יותר מפחידים בחיים..

והמים נראים כל כך מזמינים, נעימים ומלטפים. תוכלי סוף סוף לשקוע בתוכם, להיעלם לרגע..

אולי רק אם הוא היה דוחף, עוזר קצת..

לא, את חייבת לעשות את הצעד הזה לבד, את יודעת את זה..

את צריכה ליזום את הקפיצה, את התנועה הראשונה. רק ככה לא מתרסקים על הסלעים..

את מסוגלת..

בסדר..

קדימה..

נשימה עמוקה..

בשלוש..

אחת.. שתיים.. שלוש.. ו..

לעזאזל.. אני עדין על המקפצה

מה את מרגישה עכשיו

לא עוד פעם השאלה הזאת

תפסיקי להתחמק

אבל אני אף פעם לא יודעת מה לענות

תעני בכנות

אני לא יודעת

את יודעת, ואת תעני. פשוט תנסחי את מה שאת מרגישה למילים

במילים אני טובה. אני יכולה לכתוב לך ספר שלם מלא מילים

יופי, אז מה את מרגישה עכשיו

אהה.. אבל זה לא מילים, אתה רוצה רגשות. אני לא מבינה ברגשות

את לא צריכה להבין. את צריכה להגיד לי מה את מרגישה ואת מתחמקת

אני לא יודעת! אני יכולה לתאר תחושה, את הלב דופק או את הבטן מתהפכת, מחנק לרגע בגרון. אבל זו לא הרגשה. אני יכולה להגיד שאני שמחה לדבר איתך, או עצובה שאני לא מצליחה לענות לך. אבל זה לא באמת מה שאני מרגישה. הרגשה זה דבר כזה פלואידי. מחשבות כן! מחשבות אפשר לקמט, מחשבות אפשר להעביר. תשאל מה אני חושבת

אבל אני שאלתי מה את מרגישה. ואת תעני. כי את כן יודעת, את פשוט מתביישת

אפילו טולסטוי אמר שאי אפשר להגיד לאף אחד אחר מה אנחנו באמת מרגישים. ואם טולסטוי אמר. .

הפסיקי עם זה. עני לי, עכשיו!

טוב.. אני מרגישה חרמנית.. מרוצה??

מאוד. ילדה טובה. 

היא הייתה בת 12, אולי 14 כשביקרה שם פעם ראשונה. היא לא זוכרת בדיוק. אבל היא לא יכולה לשכוח את התחושה. היא הגיעה בטיול שבת עם המשפחה. זה התחיל אולי בסרט קצר, או סיור.. היא לא זוכרת. היא זוכרת תמונות.. ותחושה. היא זוכרת את עצמה יושבת בחדר קטן, ועגול ואת הנזירה שבאה לדבר איתם. הייתה לה גלימה לבנה, והיא הייתה כל כך יפה. היא לא הייתה מבוגרת. לרגע כשחייכה נראתה כמו בחורה צעירה. אבל היא נראתה כל כך שלווה. היא לא באמת זוכרת את השיחה ההיא הראשונה, היא גם התערבבה עם כל כך הרבה אחרות. אבל היא זוכרת שישבה שם המומה, מקנאה. במה בדיוק? היא אף פעם לא הייתה בטוחה. לשלווה, כן בשלווה. השלווה הזו שמגיעה מחיים של התמסרות. חיים שלכל פעולה יש משמעות, כל רגע הם עוד הוכחה של נתינה, של אהבה. היא זוכרת את הפרצופים הנדהמים של שאר השומעים כשהנזירה סיפרה להם על נדר השתיקה. היא לא הבינה אותם. תמיד אהבה את השתיקה. היא אף פעם לא הבינה את הצורך של אנשים להפר אותה. סייג לחוכמה שתיקה.. היא חייה את זה. היא זוכרת בסיור שראו נזירה אחרת, כורעת על הברכיים ומטפלת בעשבים השוטים בגינה. איזה שקט היה שם, איזה יופי, וכמה שלווה.  

פעם הבאה כבר חזרה לבד, ועם השנים היא מצאה עצמה חוזרת לשם שוב ושוב. היא נמשכה לשם בכל נים בגופה. אבל נמשכה למה? באחת הפעמים דיברה גם עם כהן הדת של המנזר. היא סיפרה לו כמה היא אוהבת את המקום, כמה היא מרגישה שייכת והוא חייך אליה באדיבות והציע לשבת יחד לדבר, לחשוב. הוא היה גבר נאה, צרפתי. אולי בן 50, אולי פחות. היא לא יודעת. היא יודעת שהוא ריתק אותה. כנראה היא גם ריתקה אותו, כי הוא הגדיש בשבילה שעות ארוכות לשיחות. הוא רצה לדעת מה מושך אותה לשם למנזר. הוא רצה שהיא תשתמש במילים שלה כדי לנסח את התחושה. שהיא תבין את עצמה. הוא לא השתכנע שאמרה שהיא מחפשת את השקט, גם לא שסיפרה על השלווה שיש למקום. הוא המשיך והתעקש עד שאמרה, שזו ההתמסרות שהיא רוצה. ההתמסרות הטוטאלית שנותנת משמעות. כשאמרה את זה בקול רם נדהמה. האם ההתמסרות זה מה שייתן לה את השקט הזה? השלווה? הוא חייך אליה בחיוך אדיב, אבל ענה בקול נעים, שאי אפשר שתהיה התמסרות בשם עצמה, היא לא יכולה להתמסר רק בשם ההתמסרות, היא חייבת להכיר קודם את האדון, לאהוב אותו כדי להתמסר.

אז היא עשתה את זה. היא החלה ללמוד כל יום, היא שאבה לתוכה כל מקור מידע שיכלה. אבל כמה שלא ניסתה, היא לא הצליחה. הצלוב נראה לה כל כך חלש שם על הצלב, היא ריחמה עליו. גם לדמות בבשורות לא התחברה. אם כבר מצאה אותה נמשכת לפאולוס, לאגרות התוכחה. להסברים הפילוסים של אמת ורע. אבל הוא לא היה האדון. וכמה שהבינה והכירה את הרעיון של ההקרבה של האדון, את החשיבות שאמורה להיות לה, היא לא מצאה את עצמה רוצה להתמסר לו. והאב, האב נראה לה כל כך רחוק ומנוכר. היא מחפשת יציבות וקרקע, לא רעיון מופשט. בהמשך מצאה את עצמה מבקרת בכנסיות, מחפשת שם אולי תמצא את האמונה, האהבה. ככל שהכנסיה היתה גדולה יותר, ככל שריח הקטורת היה משכר יותר, כך מצאה את עצמה משתוקקת להשתטח על הקרקע, לקבל על עצמה מרות. אבל של מי? לא מרות שמימית. היא לא מצאה אמונה. אולי של הארכיטקט המדהים שבנה את הכנסייה, אולי לצייר או הפסל שהצליחו לזקק תחושה ליצירה. לקח לה זמן להשלים עם זה שהיא לא מאמינה. לא בזה לפחות, לא כך. האם באמת אין התמסרות בלי אמונה? מאז לא ביקרה שוב במנזר בבית ג'מאל. לא שם נמצא השקט שלה. היא לא מאמינה באלוהים, או בכוח גדול. היא מאמינה בבני אדם.

אבל מי יודע אולי השלווה הזו עוד מסתתרת אי שם.. אולי רק צריך להמשיך לחפש.. אולי בסיפור הבא..

בוקר. הבוס סימס לה אתמול בערב וביקש שבמקום להגיע למשרד היום, תקפוץ לפיקוד מרכז, יש שם איזה הכנה למבצע ורכב ואחד המפקדים רוצה להתייעץ איתה לפני. היא מגלגלת עיניים לעצמה. רוב המגוהצים הירוקים האלו מעייפים אותה. מתקדמים בתפקידים מכוח האינרציה ואז בטוחים שהם מינימום צ'רצ'יל. שיהיה.. היא ידעה לדבר איתם מילים גבוהות כך שיתבלבלו ויסיימו את השיחה מהר.

כשנכנסה התבקשה לשים את הטלפון על הכוורת. היא כבר ידעה לא להביא איתה את המחשב הנייד. רל"שית עייפה חייכה אליה ואמרה שהוא כבר מתפנה. חצי שעה אחרי היא כבר הייתה עצבנית ומשועממת, אבל נשמה עמוק וחייכה כשהרל"שית מסרה בחצי התנצלות שהוא באמת כבר מתפנה. היה לו דיון דחוף עם הקמ"ן. ככה זה אצל המגוהצים במדים. כשסוף סוף נכנסה הוא בחן אותה לרגע והורה לה לשבת. "אנחנו מתכננים מבצע קצת מורכב לעוד שבועיים ואני צריך שתאשרי לי שאני מבין נכון", הוא אמר במהירות. הוא הסתכל עליה במבט של מי שאין לו באמת זמן או עניין בשיחה. "כן, היא אמרה. ראיתי את התכניות וכבר אמרתי לקצינה שלך שאני לא חושבת שזה כדאי. לדעתי אתם קוראים את כל הסיטואציה לא נכון. זאת תהיה טעות". הוא נתן בה מבט חסר סבלני והיא התכווצה בכיסא. "שמעתי את זה כבר, ובכל זאת אני צריך שתעברי איתי על המבצע ותאשרי אותו. האלוף הבהיר שהוא רוצה שיתוף פעולה של כל גורמי הביטחון". היא הסתכלה עליו במבט לא מאמין, לא יכול להיות שהוא רציני? "אז הבאת אותי לכאן כדי לתת לך חותמת גומי? הרי שנינו יודעים שאני לא מסכימה עם המבצע הזה" היא אמרה מתחילה להתעצבן. "בדיוק" אמר לה. היא נשמה עמוק וניסתה להסתיר כמה היא עצבנית. "טוב, אם ככה אתה לא באמת צריך אותי פה. בוא נגיד שיש לך את האישור שלי. אנחנו סתם מבזבזים זמן" היא אמרה תוך כדי שהיא מתרוממת מהכיסא. "שבי" הוא אמר לה בקול תקיף שהשאיר אותה קפואה. היא התיישבה בשקט בכיסא. "יופי" אמר לה במבט בוחן. "עכשיו בואי נעבור על המבצע".

שעה מאוחר יותר אחרי שהספיקו לעבור על רוב חלקי המבצע נכנסה הרל"שית ואמרה שהקל"ג חייב לדבר איתו דחוף. היא הנהנה שהיא מבינה. כשלא חזר אחרי כמעט שעה כבר נמאס לה לגמרי והיא קמה ויצאה. הרל"שית הביטה בה במבט חושש ואמרה שעדיף שתישאר, הוא באמת "כבר חוזר".  "זה בסדר" היא הרגיעה אותה. "גם ככה סיימנו לעבור על רוב הדברים".

שעה אחרי שהגיעה הביתה היא קיבלה שוב הודעה מהבוס שלה. הוא מבקש שתגיעי מחר בבוקר שוב. ברצינות?? היא תהתה. הם הרי סיימו לעבור על רוב המבצע וזה ברור לשניהם שהוא לא באמת מתעניין בדעתה.

בתשע הייתה שוב בבסיס, והפעם למדה מאתמול והביאה איתה ספר להעביר את זמן ההמתנה. רוחות מלחמה של הרמן ווק. הנה שלא יגידו שהיא לא מבינה כלום במלחמה. עשר דקות אחרי היא כבר היתה בפנים. "הלכת לפני שסיימנו את השיחה" הוא אמר בקול נוזף, "זה לא מאוד מנומס". "ולהשאיר אותי לחכות לך כמעט שעה זה כן? " היא שאלה מתרגזת. "שבי" הוא ענה. שוב הציווי הזה שלו. היא רצתה להמשיך להתווכח, להתנגד, אבל במקום זאת מצאה עצמה מתיישבת. הוא הביט בה במבט נוקב והיא השפילה את עיניה. למה לעזאזל היא מתביישת ממנו? הוא אדיוט מתנשא. הוא לא מוכן להקשיב לה למרות שברור לשניהם שאין עוד מישהו בארץ עם ידע כמו שלה בנושא. "יופי, עכשיו בואי נחזור למבצע, מהתחלה". "אתה לא רציני" היא ספק שאלה ספק הצהירה. "אני רציני בהחלט" ענה לה. "זה מבצע קריטי וצריך לעבור ולראות שאנחנו מסכימים על כל הפרטים הקטנים". "אבל אנחנו לא מסכימים על הפרטים הגדולים" היא אמרה עצבנית. "אז נשב כאן עד שתסכימי" הוא ענה לה בחצי חיוך.

שעתיים אחרי כשכבר החלה להימתח בכיסאה כדי להקל על הגב הכואב, הוא הציע שיעשו הפסקה לקפה והיא הסכימה בשמחה. "רוני, פעמיים קפה " הוא צעק לרל"שית שלו מעבר לדלת. "בטח נחמד שיש לך משרתים לא?" היא שאלה בחצי התרסה. "כן, עבדתי קשה כדי לבנות לעצמי ממלכה" הוא ענה בחצי חיוך והיא לא יכלה שלא לגלגל את עיניה. "אני הייתי נזהר פעם הבאה שאת מגלגלת ככה עיניים. יש מי שיראה את זה כיוהרה". אמר לה. "את לא בדיוק במעמד לגלגל פה על אף אחד עיניים" הוסיף. "סליחה" אמרה בהתנצלות כנה, "הרגל מגונה" הסבירה. ואז לא הצליחה לעצור את עצמה והוסיפה "למה רק מדרגת אלוף מותר לגלגל עליך עיניים?" שאלה בעקיצה. "כן, משהו כזה" הוא ענה לה צוחק. אבל מאחורי הצחוק היא חשבה שהיא ראתה עוד משהו. המבט שלו בחן אותה פתאום בקפידה והעביר בה צמרמורת. "אז מזל שאני לא בצבא ולא צריכה להתעסק בשטויות של דרגות" אמרה. "כשאת בבסיס שלי את צריכה לכבד את הדרגות" הוא ענה לה בקול רציני. "כמובן" היא ענתה בשקט. "אולי תרצה גם שאקרא לך המפקד או הוד רוממותך" היא מלמלה לעצמה. "רעיון מצוין" הוא ענה מגחך על המבט המבוהל שלה כשהבינה ששמע אותה. "אני אתן לך את הזכות לבחור איזה מהם את מעדיפה." היא שתקה ועצרה עצמה מלנשוך את השפה. ברצינות חשבה לעצמה?? זה אשכרה מדליק אותך? ועוד יותר גרוע היה נראה לה מהמבט שלו שהוא יודע, שהוא רואה את הצמרמורת שעברה בה כשאמר את זה.

הם חזרו לעבוד, והפעם כשהרל"שית נכנסה לקרוא לו לאיזה דיון דחוף היא כבר היתה מוכנה ונעמדה איתו. "גם ככה סיימנו אז אני כבר אמצא את דרכי החוצה". "לא את לא" הוא אמר לה בפשטות. "את תחכי לי כאן". "כן הוד רוממותו" היא ענתה לו מתגרה והוא צחק ויצא,  סוגר אחריו את הדלת. הפעם הלך ךיותר משעה והיא לא יכלה שלא לחשוב שהוא עושה לה דווקא. בוחן אותה. אבל היא לא העיזה ללכת, לא כשהוא אמר לה מפורשות. והאמת היתה שהיא גם לא רצתה ללכת. ברגע שיצא הבינה כמה היא משתוקקת שיחזור, היא לא סיימה להתעצבן עליו, היא לא סיימה לכעוס על זה שהוא פוקד עליה כאילו היתה עוד חיילת זוטרה, ובעיקר, היא לא יכלה שלא לחשוב על ההרגשה שעולה בה כשהוא מסתכל עליה ככה, או אומר לה מה לעשות. את המחנק בגרון שעולה מהבטן. זה שמרגש אותה כל כך.

כשהוא סוף סוף חזר הוא מצא אותה על הכיסא שלה, קוראת את אחד הספרים מהמדף. "אז מה דעתך על האסטרטגיה הצבאית של מאקסימוס?" הוא שאל אותה משועשע. "די מיושן אם אתם שואל אותי" היא ענתה בלי לחשוב. "עכשיו שחזרת, יש משהו שאנחנו צריכים לסיים או שהשארת אותי כאן סתם כדי להגיד את המילה האחרונה?" שאלה. "לא" הוא ענה. "אנחנו סיימנו. אבל השארתי אותך כאן כי שנינו יודעים שאת לא באמת רוצה ללכת ושהיית צריכה אותי כדי לתרץ שתישארי. עכשיו אני הולך לצאת שוב להביא משהו, ואני משאיר את הבחירה בידיים שלך. את יכולה ללכת או את יכולה להישאר ונמשיך את השיחה." הוא אמר לה והיא הסתכלה עליו בחוסר אונים, סובלת מעצם הרעיון שהיא זאת שתצטרך לעשות את הבחירה. "אבל" הוא הוסיף בחיוך מתגרה, "אם את כאן כשאני חוזר אני מצפה שזה יהיה כשאת על הברכיים, ובלי תחתונים" ויצא מהחדר.

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מספרת לעצמי סיפורים. כשקצת משעמם או עצוב, כשעייפתי מהחיים או סתם כשהרגשתי חסר, הייתי מתנתקת קצת מהעולם ונכנסת פנימה לעולם שלי, לסיפור שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי סיפרתי לעצמי סיפורים, המון סיפורים שונים בנופים מתחלפים ובהיסטוריה משתנה. אבל מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד היו שם מוטיבים חוזרים. תמיד במרכז הייתה בחורה יפה. כשהייתי קטנה היא תמיד הייתה הכי יפה בעולם, ואז כשהתבגרתי היא הפסיקה. היא יפה, אבל לא הכי יפה בעולם, רק מספיק יפה כדי להיות מיוחדת. עם עיניים ירוקות ושיער בלונדיני. היא גם חכמה, ועקשנית, ולא תיכנע. ותמיד יש שם, בסיפורים שלי, גם איש רע שרודף אותה. אני אף פעם לא יודעת איך הוא נראה, והוא התחלף בהתאם לחיים ולחוויות המציאות שלי. אבל הוא תמיד שם. הוא תמיד מפחיד אותה, אבל גם מרתק אותה, המבט שלו תמיד משתק אותה, אבל הכי חשוב, הוא תמיד תופס אותה. לפעמים אז נגמר הסיפור, כשהיא שלו, ולפעמים אז הוא רק מתחיל. אבל הוא תמיד משיג אותה, והיא תמיד בסוף מסיימת כלואה.

לשם אני בורחת שיותר מדי, לעולם שלי המוכר כל כך אבל שיכול תמיד להשתנות, שאני יכולה לשחק בו בהתאם למצב הרוח. למרות שלפעמים זה מרגיש שאין לי באמת שליטה עליו. לפעמים אני מנסה להמשיך את הסיפור אבל הוא תקוע. אני לא מצליחה להתקדם ורק חוזרת שוב ושוב לאותה סצנה. למקום שבו אני לא מרגישה שהסיפור שלם. ואז למחרת אני כבר הרבה אחרי. שכחתי במה נתקעתי ואני כבר מפליגה עם הדמויות שלי רחוק לגלות דברים חדשים. לפעמים, כשחוויה במציאות מעסיקה אותי היא נכנסת גם לסיפור, ככה גם חלקים מסרטים או ספרים שפתאום מאפשרים לי לשנות את כל התמונה. עם הזמן גיליתי שהמקומות בהם אני נתקעת אלו המקומות שאני עוד לא מכירה, שעוד לא חוויתי. ובעצם, עוד לא חוויתי כלום. לכן הכל רק סיפור. כל מה שיש לי זה סיפור לספר לעצמי, ומידע שאספתי עם השנים. מספר שקראתי ופתאום הדינמיקה בין הדמויות ריתקה אותי, מסרטים שראיתי וההרגשה הזאת בבטן כשהוא מסתכל עליה והיא משפילה את העיניים. וממני, מהרצון או אולי הצורך למשהו, למישהו, לזה.

אף פעם לא הייתי בטוחה למה כל כך טוב לי שם. למה לשם אני בורחת כשיותר מדי. איך יכול להיות שכשאני מחפשת לברוח מהצרות אני מגיעה לעולם מלא צרות. איך יכול להיות שרק כשאני אותה בחורה בסיפור, זאת שתמיד הוא תופס אותה בסוף, רק אז, כלואה, אני מרגישה שאני יכולה לנשום בשקט?

אז חשבתי שאולי פה יהיה מקום טוב לספר את הסיפורים שלי. לא בשבילכם. בשבילי, בשביל להוציא ולהשתחרר. ובעיקר, בשבילו.