הסיפור שאינו נגמר

לפעמים אני כותבת דווקא לנשים

לפעמים אני כותבת לשולטים מדומיינים

לפעמים אני כותבת לאנשים הכי קרובים

כי עייפתי להסתיר את עצמי מאהובים

לפעמים אני מחפשת לספר עצמי לזר

לקבל מושג על מה נכון ומה מותר

ולרוב אני כותבת במיוחד בשבילך

מספרת דרך סיפורים וחרוזים את המילים שלא יוצאות כשאני מולך

אבל האמת היא שבשקט, בלי שיודעים

אני כותבת לעצמי על האני שקברתי עד היום עמוק בפנים

היא נמשכה אליו מהרגע הראשון, עוד אז כשהבחינה בו מתוך הגלים. היא נמשכה לשפת הגוף, לדרך בה זז, אבל בעיקר נמשכה למילים. היא רצתה להיות איתו, הכי קרוב שאפשר. היא רצתה להרגיש אותו ושידע אותה. שידע מה היא מרגישה. שירצה אותה באותה מידה. אבל זה לא יקרה אף פעם חשבה לעצמה, לא כשהיא ככה, חצי דג חצי אישה, פגומה.

כשהמכשפה הטובה הציעה לה את העסקה, כשהציעה לה אפשרות להסתיר את סודה תמורת קולה, היא הסכימה בלי היסוס. למה צריך קול כשיש את כל השאר? היא יכולה להישאר שותקת לנצח אם יש לה אותו. ועם זוג רגליים בטוח תוכל להשיג את קרבתו, כך חשבה. אבל היא הזהירה אותה, המכשפה הטובה, "כדי להיות באמת קרובה תהיי חייבת לחשוף את עצמך, הוא יצטרך לראות אותך כמו שאת. אם תלכי בדרך של הסתרה, כשבסוף תחשפי בפניו כבר יהיה מאוחר מדי". אבל בת הים לא שמעה את ההזהרה, היא היתה כבר בעולם משלה, חולמת על עתידה.

ובאמת הכל היה כפי שתכננה. לפחות בהתחלה. היא ראתה את הזיק בעיניו כשראה אותה לראשונה, היא הרגישה כמה הוא רוצה בקרבתה. והם היו מאושרים. אבל השתיקה שלה החלה מערערת אותם. הוא רצה לשמוע ממנה, לשמוע את קולה. הוא רצה לדעת מה היא מרגישה. היא ניסתה לענות לו במחוות ובתנועות, היא כתבה לו שירים ומגילות. היא הסבירה לו שהיא לא יכולה, שהיא תיתן לו את כולה, אבל רק לא את קולה. אבל הוא לא הבין למה היא מסרבת לו. הרי הבטיחה שהיא שלו. היא ניסתה להסביר לו במכתב ארוך, שאם ישמע את קולה הוא יאבד אותה. היא לא יכולה לדבר אליו, לא משנה כמה היא רוצה, כי אם תעשה את זה תעלם האשליה. "כי מולך לא תעמוד עוד אני האהובה אלא מפלצת, אישה פגומה". אבל במקום להשכיח את כעסו, מכתבה רק הרגיז אותו יותר. האם היא מסתירה ממנו דבר מה? והרי הוא רוצה אותה, והוא מכיר אותה. מה כבר יכול להיות שם ששווה את התנגדותה? ולמרות שאהב עד בלי די, הוא לא יכול היה לחיות עם התעקשותה. ולמרות שבטחה בו יותר משבטחה בעצמה, לא יכלה להרשות לעצמה לחשוף את סודה. אם יראה אותי באמת, אם יחדור מבעד לשתיקה אאבד אותו חשבה לעצמה. וגם כשהבינה לבסוף שתאבד אותו דווקא בגלל שתיקתה, לא העיזה לפצות את פיה. היא העדיפה אותו כועס ומרוחק, ורק לא לראות את פניו כשיבין מי היא, מה היא באמת. כך חשבה.

אבל כשהלך לבסוף, ועזב אותה, אז לא יכלה יותר לשמר את השתיקה. זעקת הכאב התפרצה מתוכה והיא ישבה לה על החוף בוכה, ומתחננת לסליחה. וכשהביט לרחוק ראה אותה, ראה איך היא משתנה, והביט בתדהמה. זה היה הדבר היפה ביותר שראה בחייו, הזנב המוזהב שלה. והיא כולה, כל כך יפה ואהובה. מדוע התעקש על דבר כל כך פעוט כמו קולה.

והיא, רגע לפני שהגיע הגל וסחף אותה, ראתה גבר עומד על החוף עם דמעה. אם רק הייתי בוטחת בו היא חשבה. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי והים לקח אותה.

אני מספיק טובה בשבילך?

לא

אבל אני באמת מוצלחת וחכמה. אני צייתנית ונעימה. אני לא מספיק טובה?

לא

אבל אני מיוחדת ומוכשרת. אני קוראת ספרים וכותבת שירים. אני קוראת תנ"ך בארבע שפות, ומתאמנת לריצות ארוכות. אני באמת לא מספיק טובה?

לא

זה כי אני נשלטת לא טובה? אני מבטיחה לפסק ולמתוח, לא לזוז ולצרוח. אתן לך לפתוח ולקרוע, להכות ולזרוע. רק תגיד שאני מספיק טובה!

לא

זה בגלל המראה? אני לא מספיק יפה? כי הכל אפשר לתקן אני מבטיחה. אני ארים ואגדיל, אמתח ואשאב. אני אצבע ואמרוט אתאמן וארעב. ותמיד תמיד אחייך, בכל מצב. אז אהיה מספיק טובה?

אפילו פחות

אז בבקשה תגיד לי, אני מתחננת לך. מתי אהיה מספיק טובה, ראויה?

כשתפסיקי לשאול

(שיט, כנראה לעולם לא אהיה מספיק טובה)

בעקבות שיחה עם חבר אהוב. על הצורך לבדוק גבולות.

יש משהו בקפיצת בנג'י
באפשרות הזו של פשוט לצנוח
שהוא מושך וקסום
זה חופש ליפול למטה
הכי נמוך
והידיעה ששניה לפני שאתה מתנגש בקרקע
אז החבל ימתח וישמור אותך
אבל רגע לפני הקפיצה
כשאתה עומד על צוק וחושב על הנפילה
אז הפחד משתלט
יש מי שהפחד ישתק אותו
יש מי שיקפוץ ללא היסוס
למרות הפחד
ויש מי שיעצור לעוד שניה
ויבקש רק עוד פעם אחת לבדוק את החבל
לראות שהוא לא רופף בשום צורה
למתוח עד הסוף ולהרגיש את ההתנגדות בחזרה
ואז למרות הפחד הוא יקפוץ
כי הוא יכול לסמוך על החבל שיתפוס
ובפעם הבאה כשמגיעים לקפוץ
בפעם הבאה שהפחד ישתלט
יש מי שבפעם הבאה ירוץ ויקפוץ בשמחה
ויש מי שימשיך לבדוק כל פעם
למתוח את החבל רק עוד טיפה
לקבל עוד קצת ביטחון
זה לא קשור לאמון
זה לא כי הוא רוצה פחות לקפוץ
אולי זה רק כי הראש עסוק מדי
בכל הדברים הרעים שיכולים לקרות
ובדיוק בשביל זה יש את הקפיצה
כי אף על פי ולמרות הכל
מתוך מודעות גמורה
מתוך בחירה
הוא שם את כל אמונו בחבל
ומשחרר את השליטה

הוא שאל אותה איך היא מרגישה

והיא שותקת לרגע חושבת לעצמה

הוא לא אוהב את זה היא יודעת

אבל היא לא רוצה לתת סתם תשובה

היא רוצה לנסח את עצמה במדויק

להעביר כמו שצריך את הרגש והתחושה

היא רק צריכה למצוא את המילה הנכונה

והוא כועס היא מרגישה

אבל רק עוד רגע קטן של חשיבה

עד שתצליח למצוא איך לנסח הוויה

בטוח יש איזו מילה מושלמת

היא רק צריכה למצוא אותה

יש כל כך הרבה מילים

והן אף פעם לא מכזיבות אותה

היא רק צריכה לחפור עמוק יותר

אולי בשירים או בסיפורים 

הרי אסור לזרוק לאוויר סתם מילים

בטח לא על שאלה כזאת חשובה

והיא באמת רוצה לתת לו את התשובה הכי טובה

אבל היא רק צריכה עוד רגע של חשיבה

וזה כל כך קשה לחשוב בין הצלפה להצלפה

היא נעמדת על ארבע לצידו כמו שהתבקשה

הלב שלה דופק, היא נדהמת שרק מעצם התנוחה היא כבר מגורה

הוא מסתכל עליה, נהנה לראות אותה ככה, אוהב את כל הסימבוליקה

היא מחכה לתזוזה שלו. מנסה לצפות מה יקרה. הוא עוד רגע ייגע בה היא חושבת לעצמה מאושרת. כמה חיכתה.

הוא מקשיב לנשימות שלה, שומע את הציפייה והכמיהה, מותח את הרגע עוד שניה.

היא מרגישה את היד שלו מלטפת את אחוריה ומוציאה אנחה. כולה רוטטת, רטובה.

הוא מלטף את עורה הרך ורואה אותה מתקמרת בשבילו. המחשבה עליה ככה חשופה ומחכה מרעידה את נשמתו.

היא מנסה לחשוב, נהנית מהעובדה שהיא לא יכולה. היו לה כל כך הרבה דאגות בדרך, העבודה, הבית, המשפחה. הם יישארו לאחר כך. עכשיו היא רק חושבת על ההרגשה של היד שלו ועל הציפייה למהלך הבא ומצטמררת.

הצמרמורת שלה כמו ממלאת אותו בכוח. היה לו יום כל כך ארוך אבל כשהיא ככה מולו העייפות נעלמת, והגוף מתעורר עם פרץ אנרגיה.

פתאום היא מרגישה מכה חזקה על ישבנה וקופצת. קופצת מהכאב ומההפתעה. אבל זה כאב מחייה מלא עוצמה. הוא מעיר אותה והיא מחייכת אסירת תודה.

הוא מכה בה שוב, הפעם מכה חזקה בהרבה. רוצה להעביר אליה קצת ממנו. היכולת שלה לספוג ולהכיל מדהימה אותו. הוא יודע שכואב לה, אבל היא כל כך חזקה. כמה כוח צריך כדי לשחרר קצת שליטה. הוא מסתכל עליה ועל החיוך שלה בהערכה.

המכה השנייה מזעזעת אותה. כולה פועמת. איך הוא יודע לעשות את זה היא חושבת. איך הוא יודע לדייק את העוצמה. להעיף אותה לגבול היכולת אבל לא לעבור אותה. איך הוא יודע לתת לה את האפשרות להיות גאה ולא שבורה. היא מגניבה אליו מבט מלא הערצה.

העיניים שלהם מצטלבות לרגע ושניה לפני שהיא משפילה את מבטה הוא מספיק לראות את החיוך המבויש, את הרגש העצור, את הכבוד והתודה.

היא מסתכלת עליו רק לרגע ומבחינה בחיוך על פניו. חיוך של מי שממתיק סוד. הוא לא יגיד אבל היא יודעת שהוא שמח שהיא כאן, שמח עליה. והיא מתמלאת גאווה.

זכיתי בה, הוא חושב לעצמו.

זכיתי בו, היא מחייכת לעצמה.

גבירותי ורבותי, ברוכים הבאים

כמה אנחנו שמחים לראות אתכם כאן

אני מקווה שאתם מוכנים למופע הכי מדהים שתראו בחייכם

כי הלילה אתם תראו בפעם הראשונה איך אנחנו הופכים אישה בשר ודם לבובה על חוט

אם חשבתם שפינוקיו היה סיפור אגדה מדהים

זה כלום לעומת הקסמים שתראו כאן

כי כאן חברים מדובר בחיים האמיתיים

מאסטר החבלים שלנו הוא המוביל בעולם

השליטה שלו בחבלים ובבובות היא פלא שלא נראה כמותו

האם אתם מוכנים?

הנה הם עולים על הבמה

ואנחנו מתחילים

שימו לב איך הוא קושר אותה

הוא מתחיל באגן עם ליפוף אחיד

שימו לב איך כל קשר הוא יצירת אומנות בפני עצמה

הוא קושר את הידיים והרגליים

מדהים איך היא כל כך הדוקה אבל עם זאת כל כך רפויה

ועכשיו חברים מתחיל הקסם האמיתי

שימו לב איך במשיכה קטנה הוא שולט בכל תנועה

אם יבקש היא תרקוד מולכם כאן

איזה מראה נפלא

הנפה קטנה והיא כבר מרחפת באוויר גבירותי ורבותי

אני מקווה שאתם מצלמים

הנה הוא מרעיד את החבל והיא כולה רוטטת

שמעו אותה גונחת גבירותי ורבותי

הכל במגע עדין של חבל

היא כבר לגמרי שלו

בובה על חוט

חוץ מהחיוך על הפנים

זה עוד שלה

מדהים גבירותי ורבותי

זכרו איפה ראיתם את זה בפעם הראשונה

אבל זה עוד כלום חברים

הבטחנו לכם מופע כמו שלא ראיתם בחיים

אז עכשיו גבירותי ורבותי

אני מקווה שאתם מוכנים

כי המאסטר שלנו הולך לחולל כאן קסמים

הוא הולך להעלים את החבלים

כן גבירותי ורבותי

אתם הולכים לצפות בפעם הראשונה בחיים

בבובה על חוט בלי חבלים

והנה היא עומדת שוב לפנינו חופשיה לחלוטין

משוחררת מהחבלים

האמנם?

אבל תראו את זה

הוא מסמן עם היד והיד שלה עולה

הוא מביט לרגע והיא כבר מפוסקת

נגיעה קטנה והיא רועדת כולה

שימו לב איך הוא מפעיל אותה

איך היא מגיבה לכל מחווה

אי אפשר לזייף דבר כזה חברים

אבל עכשיו גבירותי ורבותי

לשיא השיאים

הוכחה חיה לחבלים הבלתי נראים

כי אתם הולכים לראות עכשיו חברים

מה קורה לבובה על חוט כמשחררים את החבלים

שימו לב גבירותי ורבותי

מילה אחת שלו

והנה היא נופלת על הרצפה

מפורקת לרסיסים

Ainsi font, font, font...

                       Les petites marionnettes..

הָיֹה הָיָה פעם, בארץ רחוקה, מלך חכם וטוב. המלך שלט בממלכתו בתבונה, והממלכה החזירה לו אהבה ושגשגה. לא היה מי שלא העריץ את מלכו. כמו דמות של אב מחנך, שדורש הרבה ונותן עוד יותר בתמורה. אך עברו השנים והמלך מצא שענייני הממלכה אינם מספקים אותו. הוא התהלך בארמונו משועמם. קופת האוצר הייתה מלאה, והאנשים היו שמחים, ורק לו אין מנוח. הוא רצה יותר. הוא היה צריך אתגר. אז כאשר מת המלך בממלכה השכנה, ובנו עלה לשלטון, הודיע המלך לממלכתו כי הם יוצאים למלחמה באמתלה של סכנה למולדת. העם היה מופתע. יחסי השכנות בין המדינות מעולם היה טובים והם לא חשו בשום סכנה. אבל הם העריצו את מלכם ולא העזו להטיל ספק בחוכמתו. וכך יצא המלך למלחמה ארוכה בממלכה השכנה. וכשתמה המלחמה לאחר מספר שנים, היה שם המלך הנבון כדי לעזור לבנות שוב את ממלכתו. הוא דאג לטפל בפצועים, להעניק תמיכה במשפחות, ולהלל את גיבורי העם שנפלו בקרב. והעם אהב את מלכו והודה לו. אך בשכוח הקרבות, וכאשר ממלכתו חזרה לפרוח, חזר המלך להתהלך בלילות. היתה עוד עבודה רבה, והרי מלאכת השליטה אף פעם לא נגמרת, אבל נפשו לא ידעה מנוח. היה לו חסר דבר מה. ובלי משים לב, פניו כבר היו לעבר המלחמה הבאה. כך עברו השנים והמלך הטוב כפה על ממלכתו עוד ועוד מלחמות. רובן ללא מטרה. ותמיד לאחר מלחמה קשה עצר המלך וחיבק את עמו. הרעיף עליו אהבה והם העריצו אותו בתמורה. עד שקרב אחד היה יותר מדי. האבדות היו קשות מדי. המלך ידע שהפעם הגזים. והוא היה מלך טוב, שאהב את עמו. אז גמלה ההחלטה בליבו שיותר לא תהיה עוד מלחמה. אך החלטה זו מיררה את חייו. הוא התהלך ברחבי טירתו כועס ועצבני. השינה בורחת ממנו שוב ושוב. הוא רצה לאהוב את עמו אך נטר להם טינה. בגלל חולשתם הוא לא יכול להגשים את שאיפותיו. להוכיח את עצמו. כך חיי במשך שנה, כמעט ללא שינה, ללא מרגוע. וכאשר המלך אינו בטוב כך גם הממלכה. והממלכה כבר לא שגשגה. כאשר נראה שהמצב כבר כמעט בלתי נסבל, הציע למלך אחד מיועציו הקרובים שילך לבקש את עצתו של הכהן החכם. אולי לאלים תהיה תשובה כיצד להרגיע את נפשו של המלך, כיצד להחזיר לו את שנתו ושלוותו. והמלך, כבר אובד עצות, הסכים להקשיב ליועצו, ויצא את דרכו לכיוון המקדש של הכהן החכם בראש ההר. הכהן קיבל את פני המלך בברכה, ושמח בו על שהגיע. הוא השקיף על מעשיו של המלך בשנים האחרונות והיה עצוב על הידרדרותו של המלך הטוב. הוא בכה על כל מלחמה, יודע שהמחיר שלה קשה מנשוא. לכן הרגיע הכהן את המלך, מבטיח שהוא עוד יימצא נחמה, והורה לו לצאת לצייד ביער הסבוך שבמרגלות ההר. "נשמתך רעבה לקורבן, היא דורשת תשלום על כל ההקרבה שלך. לא תמצא מרגוע בלעדיו, והאלים אוהבים ומעריכים אותך, ולכן הם יעניקו זאת לך." המלך לא הבין את כוונתו של הכהן, אך עשה כדבריו, וביום למחרת יצא לצוד ביער. ובעודו מתהלך ביער, מחפש לו קורבן, ראה איילה יפיפייה לוגמת ממי הנהר. הוא הסתכל עליה והרים את קשתו לעברה, מרגיש את עורו סומר מהתרגשות מעצם המחשבה על תפיסתה. אך ברגע שדרך את קשתו, הרימה האיילה את ראשה, ופתחה בריצה. והמלך בעקבותיה, נחוש להשיגה. האיילה המבוהלת כבר הייתה מורגלת בבריחה, וכבכל הפעמים הקודמות, פנתה לאלים בתחינה שיעזרו לה, שיחוסו על חייה. וכאשר הגיעה לנקודה בה סבך היער כבר לא אפשר לה להמשיך בבריחה, הרגישה איך גופה משתנה, והיא לובשת דמות אישה. המלך השתומם מהמראה הקסום, ולפני שהספיק להגיב כבר טיפסה האישה לראש העץ. רחוק מהישג ידו. המלך לא הסכים לוותר, הוא לא יכול היה. במוחו כבר חשב כיצד תהיה שלו, כיצד תתמסר לו. כיצד יכאיב לה וישבור אותה והיא תתחנן לעוד. כיצד יגרום לה לאהוב אותו יותר מאת עצמה. הוא התיישב ליד העץ וכשראשו מלא מחשבות, נרדם. כשהתעורר היה כבר לילה, והוא היה רענן יותר משהיה שנים. כמה זמן לא יישן שינה כה טובה. פתאום הרים את מבטו מודאג שמא איבד את האיילה הקסומה. אך היא עוד הייתה שם. מביטה בו בחשש. "אני שמח לראות שאת עוד פה" אמר לה בחיוך. והיא לא ענתה. רק פניה נראו עייפות, ונראה שהגיעה לאיזו החלטה. היא הרימה מבטה לשמיים והוא ראה אותה פותחת בתפילה. היא הודתה לאלים על שעזרו לה, שהצילו את חייה כל כך הרבה פעמיים. אבל הוסיפה בשקט שהיא עייפה. שאמנם תוכל לברוח מזה אבל אין בה את הכוח לברוח גם מהבא. והמלך נראה טוב וחכם. והיא כל כך עייפה. היא ירדה בקפיצה מהעץ, וירדה על ברכיה לפני המלך. "רחם על חיי בבקשה, ואהיה שלך". וכך קרה. המלך ריחם על חייה והיא הייתה שלו. הוא הפיל אותה ואז הרים אותה בדאגה, הוא שבר אותה ובנה מחדש. והיא התמסרה. הוא כתש אותה, והרעיף אהבה. והיא נתנה לו את כולה, בדיוק כפי שהבטיחה. עד שלא נשאר עוד זכר לאיילה. עד שכמעט ולא נשאר עוד זכר לאישה. ולבסוף כשכבר לא היה מה לשבור, שלא נותר דבר, הוא הניח אותה על מיטתה, נותן לה את המנוחה שכה השתוקקה לה, והלך לצוד לו איילה חדשה. והעם היה מאושר ממלכו, והמלך אהב את העם. יותר לא יפגע בעמו לעולם.  

יש לה איזו בעיה, משהו שלא מסתדר. חידה שצריך לפתור. היא עוד לא הצליחה לנסח לה מה הבעיה היא רק יודעת שהיא קיימת. אז כמו כל פעם כשהיא נתקעת באתגר היא מתחילה לחפש חומרים, מידע. הרי למה צריך לפתור את הדברים בעצמך, כשאפשר, כמו שניוטון הסביר "לעמוד על כתפי נפילים". אז היא התחילה לחפש. היא ידעה שהשלב הכי קשה יהיה לנסח את השאלה. אחרי שתהיה לה השאלה יהיה הרבה יותר פשוט להגיע לתשובה. היא גם לא מחפשת תשובה חד משמעית רק הבנה של הסוגייה. רק דרך לחשוב עליה. לפרוש את האפשרויות. אין לה בעיה לקבל תשובה חסרה. היא לא צריכה אמת. רק ניתוח. אבל היא כבר כמה ימים, או שבועות מחפשת את השאלה, מחפשת לשים במילים את מה שמציק לה, את האתגר הזה שרודף אותה. היא לא מצליחה.

לפעמים כשהיא תקועה היא מנסה להחליף נקודת מבט, היא מספרת את המצב אחרת. הופכת למספר כל יודע שמספר את הסיפור שלה. מספרת את עצמה בגוף שלישי. אולי זה יעזור היא מקווה.

אז היא מתארת את עצמה מול מורה. לא חושב איזה מורה. לא משנה מה למד או מה המקצוע שלו כי הוא בעצם פשוט הד של המחשבות של עצמה. אבל יש לה צורך לנהל עם מישהו שיחה. מישהו שיאתגר אותה. מישהו שיהדהד את הקולות שהיא משתיקה.

אז למה את כאן?

כי נכנסתי לאיזה עולם חדש שמעלה שאלות. אני חושבת שיש משהו שאני לא מבינה

מה הכוונה?

אני נמשכת למקום שמרגיש מנוגד לכל היגיון ואני לא מבינה למה. איך זה הגיוני לרצות את מה שאני רוצה

את באמת לא מבינה שיש לאנשים משיכה, רגשות?

לא, ברור שלא. אני מבינה רגשות. אני יודעת שהם קיימים, אני יודעת שהם משפיעים עלינו, על ההחלטות שלנו. זה משהו אחר שאני לא מבינה.

ומה זה?

אולי, אני לא מבינה מה לעשות איתם. אני מנסה להחליט האם רגשות הם חולשה.

למה שרגשות יהיו חולשה?

לא תמיד הם חולשה. רק כשהם מנוגדים להיגיון. רק בנקודות של קבלת החלטות כאשר ההיגיון הבריא אומר דבר אחד, ובכל זאת הרגש דוחף נגד. אני מנסה להבין איך זה הגיוני לפעול לפי רגש ולא על סמך ההגיון

זה לא הגיוני, זה רגשני

רגשני נשמע לי כמו קללה

אז למה זה מטריד אותך כל כך

כי אני לא מצליחה להיפטר מהתחושה שאני מפספסת משהו, שההיגיון שלי הוא כמו סכי עיניים לסוס. אני לא יכולה לראות לצדדים.

אני מבין. נפלאות החרטה.

חרטה? חרטה זה כשאני מצטערת על בחירה שעשיתי.

כן. אבל לא סתם. חרטה זה רגש. זה מנגנון פנימי שמבקש לא ליפול להיגיון

כלומר במקרה בו בחרת לפי ההיגיון אבל הרגש לא מרפה, ואתה מצטער על זה? כי ההיגיון הוא בטוח, וכמה שביטחון חשוב הוא לא מספק. אנחנו צריכים יותר בחיים מביטחון.

נכון מאוד.

אז מה אני עושה?

את בוחרת. בחורת בין ביטחון לסיפוק. את בוחרת מתי ההיגיון צריך לשלוט ומתי הרגש. כמו שאת עושה בכל רגע נתון. כי כולנו פועלים בשילוב בין היגיון לרגש. אבל עכשיו תעשי את זה מתוך הכרה במציאות ובמורכבות שלה.

"The reasonable man adapts himself to the world: the unreasonable one persists in trying to adapt the world to himself. Therefore, all progress depends on the unreasonable man." (George Bernard Shaw)

שונאת את המשפט הזה.. ועוד יותר שונאת את ההבנה שאולי הוא נכון..

היא החלה את המסע שלה למטה אל המישורים. היא ידעה שיש לה עוד דרך ארוכה לפניה ועזרה כוחות. היא לא אהבה להגיע לשם, אל המישורים. היא תמיד הרגישה שנועצים בה מבט, שהיא זרה שם. ואולי באמת הייתה. האנשים שם כל כך שונים מאנשי ההרים. קרובים מדי לקרקע, ורחוקים מדי מאלוהים. זה תוואי השטח חשבה לעצמה, הוא משקף גם את הנשמה. כי הכל חשוף שם במישורים. אין איפה להסתתר. וקשה לראות למרחקים. אין שם אף נקודת תצפית, רק עוד ועוד ישר. בהרים אפשר לראות רחוק, לחשוב קדימה. ויש כל כך הרבה מבחר, ואפשרויות. כל הר הוא מיוחד, שונה. כל קו גובה משנה את כל ההרגשה. אתה יכול לבחור לחפש את השלווה של רוח טובה בראש ההר, או להנות מההרגשה הבטוחה של ההליכה בוואדי, כשההרים לידך כמו עומדים על המשמר. במישורים הכל חשוף. גם האנשים כל כך חשופים. תמיד נדהמה לראות איך הם מתלבשים, איך הם מדברים. כאילו הכל מותר, כאילו אין מה להסתיר. אולי בגלל זה הם מתיימרים לקרוא לעצמם המרכז. איזו יהירות.

ואולי היא מבינה את המשיכה לחשוף, חשבה לעצמה. לפעמיים השתוקקה להפסיק לראות למרחקים. לראות את עכשיו, את מי שמולה. שפשוט יראו אותה. אולי גם לעמוד ככה סתם על חוף הים ולהרגיש רוח קרירה. כן, היא יכולה להבין את המשיכה אל המישורים. ולכן פעם בכמה זמן היא יורדת מההר והולכת לראות מה קורה שם במישורים. מה עושים האנשים החשופים שלא עסוקים כל היום באלוהים, בלהסתתר, או בשמירה מעמדת תצפית בחיפוש תמידי אחרי אויבים.

תמיד לפי מסע כזה היא תוהה, אולי הפעם לא תחזור. אולי הפעם תישאב לשם, לחיי המישורים. אבל לא, זה לא יקרה. היא ידעה את זה. וזה לא היה בגלל המשיכה אל הקדושה, גם לא בגלל אהבתה הרבה להרים. זה פשוט היה כי ידעה שלעולם לא תוכל להבין את בניי המישורים.

כי איך אפשר להבין אנשים שחיים בעיר שאין בה אפילו חנייה אחת וכל הרחובות בה חד סטריים???