סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

רגע מסשן

תיאור ומחשבות של הזמנים בתוך ובחוץ
לפני 11 חודשים. 29 בנובמבר 2023 בשעה 19:03

הקוף כבר במיטה אחרי ארוחת ערב ביחד, אחרי שסידרה את החדרים שלה, הקריאה לי, עשתה שיעורים, עזרה לי לקפל כביסה לסדר אותה והתקלחה.

פעם אחת רטנתי קצת כל הערב אבל מעבר לזה לא צעקתי או כעסתי. אני הצלחתי והיא הצליחה. דברנו והיא ספרה לי הרבה דברים על יומה, השתדלתי לדאוג שהיא תעשה הכל וגם לתת לה זמן בין לבין על מנת להוריד ויכוחים ואפילו נתתי לה לרגע למתוח את הזמן וזה עבד לי, היא לא התווכחה איתי ולא רבה והיה לי נעים וכיף ביחד.

 

אהובי הבוקר רשם לי על התוכניות שלו לסופש תוכניות שהצליחו לרגש אותי בכל המצב הזה שלי וגם לתת לי כוח ליום הזה ואני מודה לו על כך כל כך אני לא יודעת אם הייתי גאה בעצמי על היום כמו שאני עכשיו בלי זה, כי התחלתי אותו לא ברור עוד רשמתי לחברה על הבוקר את המשפט הבא "אני עוד לא יודעת איך אני הבוקר אני עדין נעה ונדה כמו נדנדת רגשות" אבל בעזרת הכוח שקבלתי מאהובי החלטתי לנסות וכל היום השתדלתי לנסות לראות את הטוב, את הבוקר שהתארגן לי בנועם, הפריקה שרשמתי ששחררה קצת, השיר שיצא, היום בעבודה שזרם ברגוע, השיחה הטובה עם חברה לעבודה והחיבוק בסופה ואפילו השעה אצל ההורים הייתה בלי מוקשים וגדולת הכותרת (או מה שיותר נכון הכי הפחיד אותי) הערב עם הקוף ביחד היה רגוע ולרגע הזכיר לשנינו כמה אנחנו יחידה אחת שאנחנו רוצות.

 

אז כן יש לי על מה להיות גאה, למרות שזה עם הרבה עזרה אני לא נותנת לדיכאון להפיל אותי ואני לא נשאבת או ומוותרת לעצמי.

 

אהובי נתן לי בשנה האחרונה כל כך הרבה כלים. כן, גם מול הקוף והתמודדות איתה איך לנשום אותה נכון ולא להידלק ואך להבין ולקבל ולא להתעצבן והיום אני יודעת להגיד שאני לומדת ומיישמת ונכון שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ונכון שלא בהכל אני מצליחה אבל מולה היום הצלחתי וזה בזכותו.

 

אז הדיכאון עדין פה והצעקות בראש שלי לא פסקו או פוסקות לרגע אבל לזמן קצר הצלחתי להנמיך אותן ולהתמקד במה שחשוב באמת ואם אני אמשיך כך ואתמקד אולי כך בסוף הן ירגעו???

עכשיו הוא בדרך עוד רגע נכנס למקלחת משותפת ואז אוכל לגעת ולהריח בו סוף סוף כל כך מתגעגעת לאהובי שלי

לפני 11 חודשים. 29 בנובמבר 2023 בשעה 10:41

ליצן עצוב בתחפושת

מנסה להצחיק את העוברים והשבים.

ליצן עצוב בתחפושת

כי כך הם לא רואים.

ליצן עצוב בתחפושת 

שגדולה למידותיו.

ליצן עצוב בתחפושת 

מחזיק את מכנסו.

 

אבל הוא עוד מנסה

ועדין שם עומד 

מנסה להצחיק

מנסה לשרוד.

 

ליצן עצוב בתחפושת 

לא מודע לעצמו.

ליצן עצוב בתחפושת 

לא מצליח בתפקידו.

ליצן עצוב בתחפושת 

קרועה ומרוטשת משימוש.

ליצן עצוב בתחפושת 

שלא מצחיק.

 

אבל הוא עוד מנסה

ועדין שם עומד 

מנסה להצחיק

מנסה לשרוד.

לפני 11 חודשים. 29 בנובמבר 2023 בשעה 6:41

זה כל כך מורכב להיות טראומטי של משהו שאתה בעצם לא זוכר. השאלה שעולה בי שוב ושוב זה "אם אני לא זוכרת את זה למה זה מפיל אותי כל כך???" הרי אין לי פלשבקים כמעט וגם אלה שקיימים הם לא ברורים או מובנים, אז אין את הדבר ש"יחזיר אותי" לאותו הרגע ובכלל לאיזה רגע??? הרי אני לא זוכרת כלום.

מצד שני קיים התסכול על זה שאני לא זוכרת. מה קרה שהיה עד כדי כך נורא שאני לא זוכרת???? ואיך זה הגיוני שאני שתמיד גאה בזיכרון החצי צילומי שלי לא זוכרת??? ואז עולה השאלה שכבר רשמתי אותה פה לא פעם "מה זה יתן לי לזכור?" לא ניתן לשנות את מה שהיה ואולי הידיעה רק תכאיב יותר? 

במהלך השנים שעברתי, טיפולים שהייתי בהם ועבודה שעשיתי עם עצמי דיי למדתי להשלים עם העבר שלי, עם זה שעברתי התעללות כנראה גם מינית ועם זה שהייתי מנוצלת מינית במודע כדי למצוא חברים בעזרת גופי כי לא ידעתי אחרת. אפשר להגיד שדיי סכמתי את התקופה הזאת ולקחתי ממנה דברים שלמדתי לטוב ולרע. אבל מאז אותו יום לפני יותר משנה שבו היה לי פלשבק לא מוכר ומפחיד, משהו השתנה. מאז נוצר בי סוג של פחד אפשר להגיד לגבי התקופה הזאת אולי בגלל שהפלשבק הוכיח לי את מסקנה של התעללות המינית. 

 

השבועיים האחרונים לא היו פשוטים, המראה של בית הספר משוטח שרק האולם ספורט עמד במקומו עשה לי צמרמורת כמו בסרטי אימה, המראה של אולם הספורט איים עלי בגוף בנפש ובראש. השיחה עם אותו בחור שלמד איתי ושם אחד שנתקע לי בראש (לילך) אין לי מושג מי היא ומה היא. ויש עוד אחד שאני זוכרת וכועסת עליו נורא. 

 

המחשבות שלא מרפות, 

פלשבקים מוזרים, 

כעס על הסביבה, 

כעס עצמי, 

שפיטה עצמית, 

עצב תהומי, 

חוסר רצון לזוז,

חוסר רצון לנשום, 

כאב כל כך הרבה כאב, 

צעקות שלא נרגעות, 

שדים שדופקים על כלוביהם מנסים לצאת,

ילדה אחת קטנה בוכה,

ילדה אחת קטנה צורחת,

 

בין כל אלה אני עומדת, מנסה שלא להשתגע, מנסה לא להתפוצץ, לוקחת את כל מה שלמדתי לכוח ויודעת שאם לא אהובי פה איתי הייתי בטוח מתפרקת כבר ומתפוצצת לרסיסים קטנים.

 

לפני שנה. 28 בנובמבר 2023 בשעה 8:24

כל רגע של שקט נגמר בפיצוץ, ריסוק למציאות חזרה. 

המסוכיזטית צווחת את נשמתה, נשבר לי כבר לשמוע אותה! לא מצליחה להרגיע אותה!

אין שקט אין שלווה אין רוגע אין נשימה.

הכל סוגר הכל חונק מידי.

אין לאן לברוח אין מנוח.

 

הדמעות התייבשו

הכעס אכל הכל

עכשיו רק צעקות נשארו

וכאב אחד ענק.

 

לפני שנה. 27 בנובמבר 2023 בשעה 6:13

עוד לילה עבר וטוב שעבר

עוד יום מתחיל, פשוט מתחיל 

לא מתנצל שמתפרץ

לא שואל האם הפריע

 

אני עדין פה, נמצאת בניכם

אתם לא רואים אותי 

רק רואים צרות

אתם לא שומעים אותי

רק שומעים בעיות

אבל אני עדין פה

מכווצת בעצמי בפינה

עושה מה שצריך

שלא ידברו שלא יכעסו.

 

לא שוקעת??? בתחת שלי!!!!

לא נופלת??? חחח בדיחה טובה

פני מלאי בוץ 

בגדי קרועים 

ועדין לא הגעתי לאדמה 

נפילה חופשית שפוצעת 

קורעת אותי מבפנים. 

 

לפני שנה. 26 בנובמבר 2023 בשעה 11:56

עוד רגע הכל גולש!

עוד רגע הכל מתפרץ!

 

בנתיים עוד עוצרת את זה.

בנתיים עוד מצליחה רגע לפני.

 

אני מפחדת להתפוצץ!

מפחדת מההשלכות והכאב.

מפחדת על הקרובים.

מפחדת על עצמי.

 

לא מצליחה להירגע

הכל בטורים גבוהים צורמים.

מנסה לנשום עמוק וזה כואב.

הרייקנות והחושך מתעצמים.

 

שדים מתעופפים בראש במעגלים.

מעלים באש ועשן הרים.

דוחקים לתהומות עמוקות. 

מחפשים כיצד לפרוץ.

מחפשים כיצד להרוג.

 

 

 

לפני שנה. 26 בנובמבר 2023 בשעה 10:38

זוכרים אני מתאמנת!

אני קיימת "וקולי ישמע כזעקה, כתפילת האדם"!!

לפני שנה. 26 בנובמבר 2023 בשעה 8:51

אתמול בערב אחר המקלחת אהובי השכיב אותי במיטה ואמר לי לדבר, להסביר, להגיד מה שאני רוצה החל מלמה בקשתי תודה ועד לכל מחשבה שמגיעה לאחר מכן. בנתיים הוא התמקם בין רגלי והתחיל להתעסק בשלו תוך כדי ההקשבה.

היה לי קשה לדבר פחות בגלל אהובי ויותר בגללי. אבל ניסיתי כמה שיותר. 

הסברתי את התודה שלי על כך שהייתי קצת קשה כל השבוע ובסופ"ש בזמנים שהינו בבית פחות סבלנית ויותר מנותקת, הסברתי ששמרתי את קצת הכוח שהיה לי בסופ"ש להתמודד עם זמן המשפחה שלי והבעיות איתם ומולם (ואני גאה בהצלחות שלי בסופ"ש אצל ההורים). הסברתי שאני עדין מודאגת וחוששת מכל מה שקורה בארץ ומהמצב. שיתפתי שאני עוד מבולבלת מהסופש האחרון, מכל זה שכן קיימים לי זכרונות מלפני כולל שמות ופרצופים וזה שכן יש לי זכרונות מרגעים אחרים באותה תקופה (לא הרבה אבל יש) אבל אין לי שום זיכרון ממשהו מבית הספר ההוא ואת ההרגשה שאוכלת אותי על כך שאני אמורה לדעת ולזכר אבל לא מצליחה פרט לדברים בודדים שאחד מהם זה איך שבית הספר היה נראה ובנוי,  תיארתי לאהובי על הבטן שלי תוך כדי שהוא מנשים אותי נותן לזה לצאת, הסידור של המיקומים הוביל אותי לדבר על הספריה ועל הספסל בו הם ביו מחכים לי, על הריצות לספריה, על כך שהיו מחכים לי בספסל בדרך לכיתה ונסיונות הבריחה שלי מהם גם לשירותים.

הזכרונות האלה עם העונג הובילו אותי יש להבנה שכבר קבלתי בעבר שכנראה עברתי התעללות מינית וזה בגלל שמעולם לא דממתי גם לא בפעם הראשונה שאני זוכרת. אני יודעת שיש כאלה שיבואו ויגידו לא כולן מדממות ושלא אצל כולם רואים את הדימום שהקרום נקרע, אבל יש עוד דברים שנתנו לי להגיע להבנה הזאת בניהם גם פלשבקים מסוימים שהיו פעם.

סיימתי את הנאום שלי בזה שאני בכלל לא יודעת כמה זה נכון להתעסק בזה והאם לא כדי בכלל להשאיר את זה כמו שזה עכשיו?? הרי מה תיתן לי הידיעה? זה רק יעשה לי כואב יותר ומצד שני חסרות לי 3 שנים מהחיים לא הכל היה רע אז, לא כולם היו רעים, נכון???

לפני שנה. 25 בנובמבר 2023 בשעה 12:18

רגע לפני שיוצאים להורים.

רגע לפני שמתלבשים.

רגע לפני המקלחת.

אהובי תפס אותי בשיער, הוריד אותי לברכי. הזין המדהים שלו עומד והפה שלי נפתח מעצמו, הוא דחף את הראש נדחף לעברו, עמוק חזק ולא מתנצל. 

היד של אהובי לא עזבה את שערי דאגה שהשאר צמוד אליו ועמוק עד שמשכה אותי למעלה, לעמוד על רגלי ואז הוא כופף אותי על המיטה מוריד את מכנסי ונכנס לתוכי ממלא את כולי בעצמו, באהבתו. הראש נקבר בתוך בשמכה לחנוק את העונג שברח מפי והוא מענג אותי דוחף חזק, צריך ורוצה לא פחות ממני. חזק מהר ועוצמתי, גמרנו יחד.

הוא נכנס למקלחת ואני ניקתי את עצמי. בגדים לו בגדים לי, להזיז את הקוף להתארגן וזזים להורים לצהרים.

 

משומשת ומסופקת תודה לצד היפה של הכוח שלי.

לפני שנה. 25 בנובמבר 2023 בשעה 8:51

הכוונה היא לא להיות רואה ובלתי נראת אלא שכן רואים אותי ואני כן נמצאת אבל לא מתייחסים או מרגשים אותי.

אני אסביר למה.

כנשלטת אני רגילה שלפעמים אני צריכה לא להיראות ולא להישמע שלא צריכים או רוצים בי אבל כן להיות קשובה לרחף מעל הכל לדאוג להכל מבלי שיהיה צורך לבקש ממני. כנשטלת זה מגיע ממקום מובן מוגן משפיל ומחרמן כאחד. לרוב זה גם מתוגמל ומגיע כחלק ממשהו שדובר וידוע.

כאישה וכאדם זה כוח על מסריח!!!!!!!!

לא מתגמל! לא מוערך! לא מדובר!

אני לא יכולה לעצור את זה או להיות משהו שאני לא. אני לא כמו כל אותם גיבורי על שלובשים מסכות עם הזהות הכפולה. אצלי אין מתי כן ומתי לא, זה פשוט קורה.

אולי אני צריכה ללמוד על הכוח שלי לחזק אותו על מנת לשלוט בו??? אולי אז אדע לעצור אותו??? אולי אז אמצא את הכוח לעצור ולהגיד "רגע, אני פה"???

כרגע אין לי את השליטה זאת ואני נסחפת על פני אי הנראות שלי קדימה, מצד אחד זה נותן לי להיות עם עצמי, מצד שני לא רוצה להיות עם הצעקות שלה.

מרגישה מנותקת ולא קשורה למה שקורה סביבי,הכל קורה לידי ואני פשוט שם מרחפת, מסדרת מה שיכולה בלי להפריע בלי לדבר אם לא פנו, יודעת שאם רק אפתח את פי אחטף אש ותמרות עשן ולא בא לי. 

בנתיים אתאמן כאן.

אני קיימת

אני קיימת 

אני קיימת