רגע מסשן

החלק השלישי של היום, הערב שלנו היה רגוע ושקט.

אני בין רגליו כמו שרציתי מחבקת, נושמת, מתכרבלת ומתמסרת.

סרט מוכר ברקע מתנגן ואני בעולם משלי לא ממהרת לא לוחצת לא רוצה לדחוק ברגע.

יושבת בין רגליו ופשוט מוצצת ומפנקת, כמו לומדת ומגלה אותו מחדש. בודקת ולוחצת, לאט ומהר, משנה ומגוונת, מחרמת את עצמי טורפת ואז נרגעת ומרחפפת עם שפתי עליו להרגיע אותי ואותו כי עוד לא רציתי שיגמור. בין פעימה לפעימה שלו אני נרגעת וטורפת, טורפת ונרגעת לא משחררת אותו ולא אותי פשוט בעולם משלי משחקת בצעצוע הכי אוהב שלי.

שם נשארתי כל הערב מחובקת ומחבקת, אהובה ואוהבת כל כך.

אולי זה לא מה שרציתי אבל בהחלט מסתבר שהייתי צריכה את השקט הזה.

הצורך לא נעלם, המסוכיזטית עוד צורחת אבל אתמול בערב היא השתתקה. אתמול המידילת יצאה, לא כקטנה מידי, לא כמופרעת מידי אלא פשוט בהשתוקקות, כי היא ידעה שזה יתן לה שקט מאחותה יתן לה רגע להיות בעולם שלה ולהוביל.

הבוקר העיר איתו תחושת ריקנות מסויימת על גבול חוסר. אך אני לא דואגת ולא מוטרדת ממנו. אין שקט בראש אין מחשבות מסודרת. אבל כן יש רגיעה מסוימת המידלית קבלה כוחות לנסות להרגיע את אחותה וזה עובד לה קצת בנתיים.

בוקר טוב אנשים 

סך הכל היה נחמד רועש אבל נחמד

אפילו בומבה התעייפה

אבל עכשיו אנרגיות חדשות, התרגשות.

להיות שלו בשבילו עוד רגע זה מגיע 

סיימתי לעבוד זהו סופ"ש. סיימת ביעדים שלי ובלי משימות. השולחן נקי לראשון!

עכשיו חלק שני יוצאת מהעבודה לאסוף את אהובי והכלבה, מעבירה את ההגה לידים שלו ונוסעים למשפחה שלו לביקור.

הציפיה לחלק השלישי עדין פועמת בי נותנת כוחות אנרגיות.

ארוחת צהרים במסגרת חמישי שמח בעבודה

כמיהה שנענת באהבה וכמיהה חוזרת

ציפיה ללא נודע ולמה שכן נודע ציפיה לערב שלו ואיתו.

היום ארשום את הרגעים הטובים שבלילה לפני שאלך לישון אקרא אותם ואולי זה יעזור לי.

אז התחלתי עם הארוחת בוקר לבית הספר של הקוף שיצא יפה ומאוזנת. בורקס תרד שאמי הכינה, ביצה ירקות וחצי לחמניה עם שוקלד

סיבוב הבוקר של בומבה הליווי של הקוף והרוח שנרגעה עשתה אותו נעים.

שחרור של דמעות בדרך לעבודה תמיד מקל. שמתי שיר שידעתי שיעזור להם לצאת.

כוס הקפה שלי שמכילה 3 כוסות רגילות וכך יש לי קפה לרוב היום.

מוזיקה טובה ולשקוע לעבודה לרוקן את הראש מצד אחד להתרכז ומצד שני לתת לו דרור.

גם הפנימית וגם זאת שמשתוללת בחוץ.

בלילה אני נכבת, אני ישנה בלי לישון, בלי לחלום וקמה עייפה להתמודד עם עוד יום. זה לא שינה טובה זה הגוף לוקח מה שהוא צריך בדיוק, לא יותר מ7 שעות ברצף.

הראש מוצף במיליון מחשבות ואף אחת מהן לא באמת מסודרת או ניתנת להבנה. בלבול, כעס, עצב והמון אי וודאות עם עצמי. אני אמורה לדעת דברים שאני כרגע לא יודעת. אני אמורה לזכור דברים שאני כרגע לא זוכרת. אבל אני רוצה בכלל לזכור????? אני רוצה בכלל לדעת????? זה יתן לי משהו?????

אני לא שוקעת ולא נופלת, מציבה מטרות, כל פעם אחת אחרת, משהו אחר להתמקד בו, לפועל בשביל לא לשבת, בשביל לא לשקוע לא ליפול.

מסמנת וי אחד ועוד אחד, מצליחה, מספיקה ולא מתפוצצת. אבל בכל זאת מרגישה כמו פצצה. כל דבר, כל טריגר קטן גורם לי לבעבוע, כמו קומקום חשמלי שכל רגע לוחצים אותו שלא יתקרר.

בנתיים אני מצליחה, בנתיים זה בשליטה, מכבה את הפתיל רגע לפני הבום ונושמת, זה עובד לי ואני מקווה שימשיך לעבוד, מפחדת מהפיצוץ, לא רוצה את הפיצוץ.

את אי הפיצוץ אני זוקפת לאהובי, הרוגע שלו, ההקשבה, ההכלה והתזכורות שלו שאני צריכה לנשום ושזה בסדר להרגיש, שזה בסדר לכאוב.

האהבה שלו והמגע שלו מרפאים אותי,החיבוק שלו שעוטף את כולי שומר שלא התמוטט, הפה השפתיים והלשון השלו על 2 זוגות שפתיי מחדירות בי אוויר לחיות. העיניים שלו שמסתכלות עלי מסתכלת עליו כשאני גומרת שהוא בתוכי נוטעים בי תקווה ואנרגיה.

נדלקתי בחזרה ב6 אחרי שנכבתי ב23 בזכות אהובי שטיפל בי כמו שרק הוא יודע ורק הוא יוכל. עוד יום, עוד מטרות, עוד מלחמות, עוד כאב, אבל גם עוד שמחה, עוד אנשים, עוד טוב, עוד אהבה. להתרכז בטוב להתרכז במטרות רק כך אצליח.

יום טוב אנשים

רגע טוב, ללוות את קוף לבית הספר וסיבוב עם בומבה

אחרי העבודה נסעתי להורים לקחת את הקוף ולשתות קפה איתם. בנתיים אהובי הגיע עם חבר מוכר ואהוב. הוא נשאר איתנו גם לארוחת ערב והרבה זמן עקב המצב לא אירחתי אז זריז פינקתי בשוארמת עגל עם תפוחי אדמה בפודי, סלט בצל חמוץ עם סומק ופרוסות דקות של אננס, רטבים טובים לחמניות ופיתות.

בין לבין הקוף הלכה לחוג ציור וחבר שלי הגיע גם לביקור אחרי כמעט חודשיים שנעלם (טוב נו הוא נפרד מהבת זוג שלו ורק עכשיו סיים את תקופת ההוללות) זה עשה לי טוב לראות אותו.

עכשיו שקט אהובי נסע לקרב את החבר שלו ליעדו ואני יושבת אחרי שהבית אורגן והמדיח עובד.

כהרגלי אני חושבת, מסתכלת על היום שהיה וקלטתי כשהסברתי לחבר של אהובי מי החבר שלי ועל כך שאין בנינו (לפחות מצידי ונראה שגם מצידו) שום מתח מיני או נושא שהוא טאבו. שהכרנו זה היה בתחילת הקורנה הוא בדיוק נפרד ממי שהיום היא גרושתו ואני חפשתי משהו נגיש בתוך כל הסגר וכך יצא שהוא היה שכן שלי כמה בתים בהמשך הרחוב וזה היה נוח לשנינו היינו מבלים ערבים שלמים יחד לתוך הלילה הוא היה מגיע אחרי שהקוף נרדמת ואחרי כמה זמן כבר פגש את הקוף ואפילו הגיע להורי.  אפשר להגיד שדי שמרנו אחד על השניה באותה תקופה, הקשר בנינו שמר אותו מלעשות שטויות (לטענתו) ואותי הוא שמר דיי מסופקת ורגועה. באותה תקופה גם הייתי נשלטת והאדון שהיה לי תמך בקשר אך הקושי של החבר עם הצד של השולט גרם לזה שנפרדנו. אני שמחה שאם הזמן הצלחנו להבין שזה שאנחנו לא מסכימים על הדרך הזוגית לא אומר שאנחנו צריכים להפסיק להיות חברים והיום אפשר להגיד שהוא על תקן של חברה טובה וכנל אני אצלו.

בקיצור פשוט בא לי לספר לכם שהיה לי יום טוב ומלא אנשים, זה נעים לי ועושה לי טוב למרות שכרגע אני קצת עייפה אבל זה עייפות טובה של יום שיגרתי קצת פחות ומוצלח קצת יותר.

לחכות לו כך ולתת לו לקחת את המושכות מפה.

לא רוצה לחשוב יותר, לא רוצה לראות יותר.

רק לנשום ולעוף גבוה.

לספור לנשום, להרגיש ולשחרר.

אולי זה סתם ההורמונים של לפני מחזור.

אולי זה התמונות והשם נתקע לי בראש מהשיחה בשבת.

שיר ישן נתקע לי בראש לא יודעת מאיפה ולמה 

זה קצת מפחיד אותי זה לא שיר שנמצא ברשימת השמיעה שלי והספוטיפי שלי שיצא מפלילייסט ומטייל בדרך לעבודה השמיע לי אותו ואיך שהוא התחיל ירדו דמעות.

מרגישה חסרת שקט ומנוחה. הראש שלי זורק אותי לכל הרבה דברים. מסתובבת בתוך ראשי מצד לצד ומנסה להבין מה קורה לו ולמה ולא מצליחה.

אני צריכה שקט. המסוכיזטית לא מפסיקה לצעוק כמעט וברגעים שכן אז היא צוחקת צחוק מטורף. זה מפחיד את המידלית שכרגע רק מחפשת בובות ורוצה להתכרבל איתן לכדור. תאומות מטורפות שבי.

אתמול בדרך חזרה מהחוף נכנסנו לקיבוץ בו למדתי. בית הספר אינו קיים וגם הורידו את כל המבנים, רק אולם הספורט עוד עומד בשלו ומאחוריו מטעי הבננות הארוכים.

עשינו סיבוב ולרגע עשה לי טוב שהמקום הנוראי הזה כבר לא קיים.

ביציאה מהקיבוץ דברנו עם השומרים ואחד מהם זיהה אותי אני לא יודעת איך הרי עברו כל כך הרבה שנים מאז. דברנו קצת והוא זרק שמות של אנשים שלמדו איתו ואיתי בכיתה ואני בבלוק לא מצליחה לראות או לקשר שום שם לשום תמונה יש רק 2 אנשים זכרתי. אחד כי אחותו יחד איתי בקבוצה של האחים השכולים וגם ללא ההקשר הזה יש לי ממנו כן זיכרון נחמד מסיום הלימודים מקטע שעשינו ביחד בהצגת הסיום. והשני שהוא היה מהקיבוץ שגרתי בו והיה באותה כיתה איתי שגם נזכרתי בו שכאמר את שמו.

בלילה לפני שנרדמתי פתאום עלו לי כמה תמונות לראש אחד שהוא ג'ינג'י גדול מכולם יש לי כמה תמונות שלו מרגעים שונים בראש, אבל הן לא תמונות טובות והן מלוות בתחושת פחד אך עדין לא באמת זיכרון ממשי של מי הוא. חוץ מזה ראיתי את אותם נערים שהתעללו בי 2 מהם היו בלונדים עם שיער כמו שהיה בזמנו לניק מהבקסטריט בויז.

כמובן שבין התמונות שעולות של הפרצופים עולה גם אותו נער שהוביל את כולם, תמיד הפנים שלו נראו לי כמו הפנים של חזיר, הוא היה מאוד ורוד בגוון שלו ושמנמן. אבל אלא לא פנים חמודות של לחיים למעוך, אלא זה לחיים שיוצרות עיניים קטנות שהיו כהות שרודפות מחפשות וזה חיוך זדוני שאף פעם לא הגיע לעיניים אלא רק למוח הקור שלו. (אני ארשום משהו מזעזע אבל זה הטראומה שלי אז מותר לי) היה לו פרצוף רע כמו בסרט מצויר שראיתי פעם שהחזירים היו נאצים.

אך לטובתי אגיד שלפחות אלה לא זכרונות ולא פלשבקים, זה בעצם לא כלום רק תמונות שלהם מרגעים שלא באמת ברורים לי שהיו אבל הם לא מזכירות לי הרבה חוץ מאחת שאני יודעת שהייתה בירידה מאוטובוס הסעות אבל לא זוכרת את היתר.

זה עדיף שאני לא זוכרת אף אחד אחר הרי כל האחרים לא באמת היו קשורים, אני הייתי לרוב אוויר לכולם אז גם כך זה לא משנה ואין להם שום ערך לטוב או לרע או שאולי לרע קצת כן כי הם לא מנעו את זה.

בכל מקרה מבולבל לי הנושא אז אני מנסה לא לחשוב עליו יותר מידי ולהעסיק את עצמי וטוב שימי ראשון הם לרוב עמוסים, בנתיים העומס טוב וגם התוצאות שלו, הקוף עברה ביקורת אצל רופא העיניים שראה שיפור והכריז סופית שגם לרחוק היא כבר לא צריכה משקפיים והספקתי אפילו להכין מרק עוף חם שסיים להתבשל ועוד רגע שרוף תחזור נשב לאכול אותו עם אטריות. חוץ מזה גם החלפתי מצעים למצעי חורף ושמיכות חמות לכולנו כי הלילות כבר קרים פה ממש.

ערב חמים ונעים אנשי הכלוב