דיכאון זה דבר קשוח, כל כך הרבה רוע עובר אצלי בראש במהלכו. הכל תהומי, קר ומנוכר, השתיקה רועמת ואם זאת גם המילים אינם, אפילו הדמעות בקושי מופיעות והאפטיות מנצחת על הכל ואת הכל, ואני יושבת שם וזה מרגיש שאני לא שם אלא בבועה, בין כולם אבל לבד נורא.
כרגע אני מחכה, מרגיש שזה הדבר היחיד שאני מצליחה לעשות כרגע. מחכה שאחלים, מחכה שהוא יגיע, מחכה לדעת מה הצעד הבא, מחכה להבין, מחכה לתשובות, אבל הכי מחכה לחזור להרגיש אני שוב וכרגע זה מרגיש כל כך רחוק.
הכל כועס והכעס מופנה לכל הכיוונים, אך בעיקר כלפי עצמי, כעס שמעורבב עם אכזבה ותחושת כישלון עצומה. כעס על העולם והמבחנים שלו, כעס על מה שאבדנו, כעס שלרגע נתתי לעצמי להאמין.
כרגע אני מחכה, מרגיש זה הדרך היחידה שאולי תעזור לי. מחכה שארגע, מחכה לחזור לעבודה, מחכה שמשהו יקרה, מחכה שמישהו יבוא כך שאולי ללרגע אולי אצליח לצאת ממחשבותי שלי.
כבר כמה ימים עוברים ומצב לאיטו משתפר הצלחות קטנות מובילות את ימיי, דברים שרציתי והצלחתי להגיע אליהם בבית לצד מנוחה ודאגה לכולם כמה שמצליחה ולאט לאט כל פעם זה יותר ומרגישה שכבר מצליחה להתמודד עם יום שלם כמעט מבלי לברוח. אהובי דואג לי נותן לי להתמודד ודואגת לפינוקים אין סופיים, עדינים, מפנקים ומספקים כל כך, לאט לאט מתאימים את עצמנו למצבי הגופני למרות שהנפש זועקת לכל כך הרבה יותר, אך אני יודעת שזה לא הזמן עכשיו ובנתיים ההגיון עוד מנצח.
הסופש ללא הקוף והימים המלאים שאהובי ואני דואגים שהיו לי בהחלט עוזרים לי להתמודד, אני למטה אבל לא נופלת יותר, אני נפלתי אבל לא התרסקתי, אני פגעתי ברצפה הקשה אך לא התנפצתי, כל זה בזכות אהובי ובזכות התא שבנינו עם הקוף והמשפחות שלנו והחברים שלנו שעטפו וחיבקו כמה שהצליחו וכמה שאני הצלחתי לקבל ולהיות.
עוד רגע נגמר "המחלה" ואחזור להיות בריאה, אני מודעת לזה שזה ההחלמה הגופנית בלבד, הנפשית לעולם לא תחלים ולעולם לא תשכח תמיד תשאר צלקת גם בגוף וגם בנפש. אבל אני מנסה לראות את הטוב ולדעת שזה דרך ולפעמים יש בורות ולפעמים הם גם עמוקים ממש אבל בזכות הכוח שלנו כאחד אהובי ואני נצליח הכל! המטרה נמצאת מולנו ועוד קצת אנחנו שם רק עוד קצת סבלנות ועוד קצת אורך רוח, עוד נשימות ועוד שאיפות, לאט לאט הכל יגיע בזמן שלו ובנתיים אני פה מחכה, מנסה להיות הכי טובה שלי והכי בריאה שלי בשביל זה.
