טריגרים - מין בכפיה
ג.
אסטרה ניגשה אל האוהל שהוסב לכלא. היא נכנסה, וראתה את האורק שרוע על הרצפה, גופו פרוש לרווחה על הקרקע. שרשרת עבה כבלה כל יד ורגל, והותירה אותו מתוח וחסר יכולת תנועה. שרשרת נוספת הקיפה את הצוואר, וכל השרשראות חוברו ליתדות כבדות ומוצקות שננעצו בקרקע. וכאילו לא די בכך, היו באוהל שתי קשתיות עם קשתות דרוכות, אם כי ללא חץ בתושבת. הייגל מהחוליה שלה, ועוד מגוייסת חדשה שלא זכרה את שמה. אם יהיה צורך, הרהרה, החצים יצאו מהאשפה לפני שהאורק יספיק למצמץ.
“מה שמך, אורק?” שאלה באחד הניבים האנושיים שהכירה. שפה כל כך מכוערת, אבל הגזעים הצעירים התקשו ללמוד את שפת הירח, ולא היתה דרך אחרת לתקשר איתם. הוא לא ענה, רק הסב מעט את ראשו לכיוונה, ככל שהתירו לו השלשלאות, וירק.
“אז אתה מבין אותי. יפה. אתה מבין שאתה במצב קצת בעייתי כאן היום, כן?”
“ואתן כולכן תהיו במצב 'קצת בעייתי' כנמחוץ את מה שנשאר מהממלכה הנוראית שלכן,” אמר ברוגע שהפתיע אותה.
“ובינתיים, אתה זה שכבול כאן כמו כלב. אתה זה שחייו אינם שווים יותר מחייו של כלב. אתה תציית לנו, כמו כלב.”
הוא ירק שוב. “כלב. את אומרת את זה כאילו זאת מילת גנאי. לכלב יש כבוד. לכלב יש נאמנות. דברים שכמובן לא יהיו ברורים לבנותיה של לילית. לכלב יש להקה, והלהקה דואגת לחבריה.”
“נדמה לי שחיסלנו את הלהקה שלך. ונוכל לחסל גם אותך, מפלצת.”
“הלהקה שלי עכשיו גדולה יותר. ובגלל זה ננצח אתכן. סוף סוף מצאנו האחד את השני, והלהקה לא תנוח עד שלא ישאר עוד דם לשפוך.”
“ספר לי עוד על הלהקה שלך. כמה אתם? איפה אתם מתחבאים?”
הוא רק חייך, בשקט. “את יודעת בוודאי שלא תצליחי להוציא ממני כלום. את יודעת בוודאי שהעינויים שאת מסוגלת להם לא יעבדו עלי.”
“אז בוא נתחיל בקטן. איך קוראים למפקד שלך?”
שקט.
“בסדר, אשאל שוב, איך קוראים לך, אורק?”
“את השם שלי את יכולה לקבל. אני גאה בו. זבולבעל בן חמילקרת.”
“ואיך קוראים למפקד שלך?”
“את יודעת שלא תוציאי ממני כלום. אז אולי כבר תשחטי אותי, כמו שבוודאי רצחת כבר כל כך הרבה מאחי?”
“לא היום, זבולבעל בן חמילקרת. אני צריכה ממך מידע, ותאלץ להשאר בחיים.”
“ומה את מתכוונת לעשות בקשר לזה?”
“אה, תראה...”, היא כרעה לצידו, שולפת סכין מהמגף. “אני לא יכולה לגרום לך לכאב...”, אמרה והתחילה לחתוך את ירכית העור שלבש. היא חתכה לאורך השרוולים, ולאורך החזה והבטן. מתחת לירכית לא לבש דבר, אף לא בגד תחתון. “אני לא יכולה לגרום לך לכאב, אבל אני יכולה לגרום לך לעונג. זכרים, זבולבעל, הם זכרים.”
היא העבירה אצבע על אחת מפטמותיו. זאת התקשתה במהירות. היא היתה גדולה יותר מפטמותיה שלה, חשבה. היא שיחקה במעגלים סביב הפיטמה. "היה לנו ויכוח קודם, על האם הדרך לשבור אותך תהיה להביא אותך לסיפוק שוב ושוב ושוב, עד שלא תוכל יותר, ותתחנן להפסיק, או להפך, למנוע ממך את השחרור. כמה זמן אתה חושב שתוכל לעמוד בכך, זבולבעל בן חמילקרת? גירוי מתמשך של איבר המין, ממני, ומכל אחת אחרת כאן, ככל שידרש?”
הייגל שעמדה בצד עיוותה פניה בתדהמה וגועל. האלפית השניה, שלא זכרה את שמה, שמרה על פרצוף ישר. אבל נדמה היה ששמץ של חיוך עלה בזווית פיה.
“אני לא יכולה לגרום לך לכאב,” אמרה וליטפה עכשיו בעדינות את שתי הפטמות, “אבל אני יכולה לגרום לך לעונג. כל כך הרבה עונג, שלא תוכל יותר. זה ימצא חן בעינך, זבולבעל בן חמילקרת, שכל כך גאה בשם שלו?”
איבר המין שלו, שהיה מרשים במצב מנוחה, החל לנוע מעצמו. רטיטות קלות. עווית קטנה פה ושם. היא לא יכלה שלא להתפעל מהמראה, על אף צבעו הירוק הכהה של הזין. היא תהתה לרגע איך דבר גדול כל כך יוכל להכנס לתוכה, ורעד חלף בה על עצם המחשבה.
“חכה רגע כאן. אל תלך לשום מקום.”
היא קמה, ויצאה מהאוהל. גורדיאה, המכשפת, חיכתה לה שם. “אני צריכה שתטילי את הלחש שדיברנו עליו, גורדיאה. כמובן שהוא לא הסכים לדבר מרצונו."
“כמובן, אסטרה. כמובן. אבל זכרי, זה לחש שהוא קצת... מדבק. הוא יגביר את התחושות שלו ואת הרגישות שלו, אבל הוא עלול להשפיע גם על מי שקרוב מדי אליו, ליותר מדי זמן.”
“זה סיכון שאני מוכנה לקחת על עצמי. זה סיכון שאני חייבת לקחת על עצמי.”
הן נכנסו חזרה לאוהל. גורדיאה טיפטפה על האורק כמה טיפות מבקבוקון ששלפה מנרתיק צד, מילמלה מילים בשפה שכנראה היתה עתיקה יותר אפילו משפת הירח, ואור סגול אפף את האורק העירום. האור התחזק, ואז דהה קצת, וכאילו התכנס לכיוון ראשו של האורק, ואז נמוג לחלוטין.
“הוא מוכן,” אמרה גורדיאה. “זה יחזיק עד הזריחה הבאה. אני לא בטוחה שאת תחזיקי.”
“אם לא, תהיה מי שתחליף אותי. הקיסרית סומכת על כל אחת ואחת מאיתנו.”
האורק נראה מבולבל.
