סיפור, היא רצתה. סיפור משלה.
"אני רוצה שתכתוב לי סיפורון."
"כתבתי כבר אחד היום. והם כולם קצת עלייך."
"אני רוצה שתכתוב לי. עכשיו."
"אבל אני לא יודע על מה לכתוב. צריך לחשוב על הדברים הללו מראש. ללעוס במוח."
"אני אעזור לך למצוא על מה לכתוב. תביא את הלפטופ שלך הנה. תניח אותו כאן. הסוללה מספיק טעונה?"
"כן, יעלי."
"עכשיו תתפשט."
"אבל ה…?"
"תתפשט, ורד על הברכיים מול המחשב."
"אפשר כרית לברכיים?"
"כן."
היא התכופפה, שחררה את חגורת המכנסיים שלי מלולאות המכנסיים ולקחה אותה לידיה.
"תכתוב."
פתחתי את מעבד התמלילים. בהיתי בו. לא ידעתי מה לכתוב.
סוויש!
טוב, זה כאב. התחלתי להקליד משהו. מחקתי. התחלתי שוב. מחקתי.
סוויש!
התחיל להתגבש רעיון. ולה אולי התחילה להגמר הסבלנות.
סוויש! סוויש! סוויש!
הפעם כבר צרחתי מכאב. היא הביטה מסביב, כמחפשת משהו. ואז ראתה את התחתונים שלי מונחות בצד, ותחבה אותן לפי.
"אני רוצה סיפור. מילים כתובות. משפטים. פסקאות. כתוב את הכאב שלך לתוך הסיפור!"
אז כתבתי. נדרשו עוד כמה וכמה הצלפות, וחיטוי של האיזור אחר כך - היא תמיד נהנתה לחטא לי את הפצעים להם גרמה. היה בבית בקבוק מתנול בדיוק לצורך הזה - אבל כתבתי.