אחרי שאנחנו גומרות, אני מחבקת אותך אליי, מנשקת אותך בעדינות ומחייכת: "היה סשן מצחיק היום, צחקנו המון תוך כדי".
"לא הקשיתי עלייך מדי?", את מבררת בחיוך ממזרי.
"ברור שלא מתוקה שלי, היית מה שאת, סאבית וסאבית טובה חייבת לבדוק את הגבולות שלה ולבחון את גבירתה בכל פעם שהיא מתקרבת מחדש, לבדוק שאני עדיין מספיק חזקה כדי לקחת אותך באמת".
"אה, הרגשת? אני מצטערת... קצת הקשיתי עלייך, אבל הייתי חייבת לדעת".
"ברור שהיית חייבת, את יכולה להתמסר רק אם אני חזקה מספיק לקבל את ההתמסרות שלך, אל תדאגי מתוקה שלי, את תהיי מה שאת ואני אמשיך לקרוא אותך כמו ספר פתוח ונמשיך לעשות טוב אחת לשנייה"
"מתי הרגשת גבירתי?"
"מתי לא? כשביקשת לא לאונן, כשצחקת מהטמפרטורות ומהמחשבה על הנקניקיה, כשניסית שאוותר לך עם האטבים, בחנת אותי לאורך כל הדרך, נכון מתוקונת?"
"מממ.. נכון גבירתי, אבל לא במודע"
אחר כך, בבית הקפה, אנחנו צוחקות על הכל. אני יודעת שהיא שוב בטוחה ושוב מרגישה בבית. בסשן הבא אפשר יהיה לקחת אותה רחוק יותר, סוחף יותר. זה לא שהיא תפסיק לבדוק גבולות, זה לא שאני אפסיק הציב לה אותם, זה רק ש... כמה טוב שהיא שוב בבית, שאני שוב בבית, שהסשנים שלנו גורמים לשתינו להרגיש כך בשיא העוצמה.
לפני 17 שנים. 25 ביולי 2007 בשעה 6:46
