לבסוף לא יכולתי לדחות את זה יותר. יום הולדתו של אבא שלי יחגג בשישי והייתי חייבת להזמין גם אותה. 33 שנים שהם גרושים ועדיין חברי נפש.
התקשרתי ברעד, מודה. לא ידעתי מה לומר עם כל העלבון שנצבר בי. שאלתי לשלומה בקרירות, היא שאלה לשלומי בהפתעה. שתי נשים כמעט זרות שמנסות לא לדרוך על אף יבלת.
לבסוף שאלתי אם קיבלה את המכתב ולמה לא ענתה. היא ענתה שענתה ואפילו פעמיים, אבל מאחר שקיבלה את המכתב בחזרה, חשבה שאני החזרתי אותו. היא לא מבינה גדולה באינטרנט, אמא שלי.
"אני לא מוותרת עלייך בקלות", אמרה ומכאן התפתחה מריבה גדולה.
אחרי שיחה קשה וכואבת, אחרי צעקות והאשמות הדדיות ושניה לפני שהחלטנו לנתק קשר שוב, היא התחילה לבכות ולהתנצל על איך שהיתה כל חיינו. "הייתי קצת מטורפת. אפילו אני לא מאמינה שאותה אשה הייתי אני", היא אמרה.
כששמעתי את הבכי שלה לא יכולתי יותר שלא לסלוח. השלמתי איתה תוך דקה.
"את הדבר הכי יקר לי בחיים, את לא מבינה?", היא אמרה.
"גם אני אוהבת אותך, אמא", אמרתי וניסיתי לעצור דמעה ללא הצלחה.
ביום שישי היא תגיע למסיבה. אני מקווה שפעם האהבה הזאת תוכל לעשות לשתינו יותר טוב מרע.
לפני 17 שנים. 14 באוגוסט 2007 בשעה 17:28
