הכרתי אותו כשהייתי בת 28, התאהבתי בו אנושות רק משיחות צ'אט, התאהבות ענקית כזאת, כמו בספרים, עם פרפורי הבטן והלב והרעד בכל הגוף. שלושה חודשים של שיחות ובסוף נפגשנו. הוא ונילי, אני דומית מתחילה ותוך שניות זה הפך לסיפור אהבה בלתי אפשרי. אחרי ארבע שנים בהן לימדתי אותו לשלוט וחווינו יחד כל חוויה בדס"מית מדהימה שזוג יכול לחוות, אחרי שרצינו לאהוב אחד את השני עד כלות ולרצוח אחד את השני לסרוגין, נפרדנו. היום הוא חבר הנפש שלי, הוא מאסטר והוא זונה במובן הכי חיובי של המילה.
"חופש", המילה הזאת היא נר לרגליו. נדמה לי שהיא היתה גם מקור המשיכה המרכזי שלי בהתחלה. היינו כל כך שונים, אני עם החוקים, הכללים והמסגרות שלי, את כולם בחרתי לעצמי ובכולם דבקתי כמו מאמינה פאנטית והוא עם החופש המוחלט שלו מכל מסגרת אפשרית. כמו שקורה לא פעם בהתאהבויות, דווקא מה שמשך אותי הכי בהתחלה, הפך לגורם המריבות המרכזי שלנו בסוף.
כיום, שנים אחרי, אנחנו נפגשים בערך פעם בשבועיים לארוחת בוקר. מספרים מה היה לנו ומה קרה, מחליפים "מתכוני סאדו", צוחקים המון יחד. מין שלווה שמחה שיש לך עם אנשים שאתה מכיר לפני ולפנים, אחרי שהמתח המיני נגמר ונשארת רק החברות היפה, ההכרות העמוקה, הכבוד ההדדי.
אין הרבה דומים שאני מכירה לעומק וחושבת (עם כל חוסר הצניעות), שהם שולטים טובים ממני. במקרה שלו אני יכולה לומר זאת בלב שלם - התלמיד עלה בהרבה על מורתו. יש לו את השילוב המושלם של כריזמה עם יצירתיות, רגישות והבנה עמוקה. הוא לא חי סאדו, הוא חי חופש ואהבה ורק מהמקומות האלה הוא שולט, במין שמחת חיים מדבקת, שכמעט ולא רואים באנשים.
ועדיין, כל כך הרבה שנים אחרי, אחד מהנושאים שאנחנו חוזרים אליו שוב ושוב הוא החופש והשליטה.
"בשבילי להיות מאסטר זה להיות קודם כל מאסטר לעצמי והרי מה אנחנו עושים במסע עם נשלטים? אנחנו נותנים להם חופש להיות הם עד הסוף, להתחבר לזונה שבהם/ן עד הסוף, לילדה, לאשה, לשרמוטה שבתוכן ולהנות מכל דקה, ממקום של העצמה ולא של הורדה. את חושבת שאני יכול להיות מאסטר כזה ולהעניק את החופש הזה לנשלטות שלי בלי שאחווה אותו בעצמי? ברור שלא. בגלל זה, ברגע שהבנתי שהחופש הזה הוא מקור ההנאה, הרשיתי לעצמי להיות האמא של הזונות, השרמוטה של השרמוטות ולהרגיש נפלא עם זה. לדעתך זה עושה אותי מאסטר פחות טוב? לדעתי זה עושה אותי מאסטר נפלא. חופש, בייבי, חופש זה נפלא".
הוא לא רק מדבר, הוא גם מיישם. אחרי שנים של בריחה מהפנטזיות שלו, הוא החל לשכב גם עם גברים. איתם הוא לא מאסטר, הוא זונה. כך הוא מגדיר את זה, כך הוא אוהב את זה. שישרמטו אותו, שיקחו אותו, שיזיינו לו את הצורה.
אני מקשיבה לו ונזכרת בכל המקומות שהענקתי חופש לעצמי ובכל המקומות בהם הגבלתי את החופש שלי, כמה למדתי ממנו על חופש, כמה הרשיתי לעצמי לא פעם להרגיש שרמוטה מדופלמת וגם בת זונה, על המקומות בהם זה העניק לי אושר ועל המקומות בהם אני עדיין לא באמת חופשיה וכל שיחה כזאת ממלאה לי את הלב בשמחה ובאהבה ובהכרת תודה על ההכרות בינינו שנתנה לשנינו כל כך הרבה ושגידלה את שנינו בצורה בה גדלנו.
השבוע הוא חגג יום הולדת וזו השנה השנייה ששכחתי להתקשר ולאחל מזל טוב. הוא התקשר שמח וטוב לב וצעק לי בשמחה: "שוב שכחת להתקשר". הלב שלי התכווץ. איך שכחתי את האיש הזה שאני כל כך אוהבת? "תרגע ממי, אני שמח ששכחת, זה רק עוד שיעור בחופש שלך מהמחשבות שלך. זוכרת איך כשהיינו יחד היית נעלבת אם הייתי שוכח ומפרשת את זה כחוסר אהבה? את רואה שאין קשר? אני יודע כמה את אוהבת אותי ואני יודע שפשוט שכחת תאריך, רק תאריך. אין קשר בין אהבה לתאריכים".
הוא מאסטר והוא המורה שלי לחופש והוא איש שאני מאד אוהבת ותמיד אוהב כחבר. היום הוא הולך לחגוג את החופש שלו ואת יום הולדתו בלהיות שרמוטה מדופלמת עם גבר שיודע להפוך אותו להכי זונה. אני מאושרת בשבילו ורק חושבת לעצמי, איך מתחרים בכזאת מתנה? התחרות הזאת אבודה מראש. בטח אקנה לו חולצה או משהו בנאלי אחר. במילא את המתנות הכי יקרות שאנחנו נותנים אחד לשני, לא ניתן לרכוש בכסף, אותן רוכשים בחברות ובאהבה.
לפני 17 שנים. 14 באוגוסט 2007 בשעה 7:14
