ההתנסות הראשונה שלי כשולטת התרחשה כשהייתי בת 26, לפני 11 שנים. מאז חוויתי כמעט כל חוויה שדומית יכולה לחוות, החל מהשיאים הכי נפלאים ועד לאכזבות הכי גדולות. את הפעמים בהם האגו שלי נפגע כדומית, אני יכולה לספור על כף יד אחת ודווקא משום כך, כל פעם כזאת היא בלתי נשכחת וצרובה בי.
זה קרה לפני ארבע שנים, בעידן הפרה היסטורי בו עדיין שלטתי בגברים ועוד לפני שחלמתי על ההכרות עם אור. לילה אפל בדאנג'ן. אחרי חודשיים של שיחות מסעירות, החלטתי להכיר אותו, את העבד שריגש את לילותיי בצ'אטים ונראה לי פוטנציאלי להפוך לעבדי הבא. הוא היה עבד מתחיל, אך אינטיליגנטי ומקסים דיו כדי לעורר את סקרנותי ולגרום לי להפר את הכלל שלי שלא לחנך בתולים בתחום. הוא חשש מהחשיפה וביקש להפגש במקום אינטימי, אני סרבתי ודרשתי שיגיע למועדון. אחרי שהתגבר על הפחד הוא הסכים והגיע.
יום לפני הפגישה המיוחלת, שנינו היינו נרגשים. הוא ביקש רשות להגיע עם דומית שהיא ידידה שלו בלבד ומעולם לא היה ביניהם כלום, כמובן שהסכמתי. הקליק היה מיידי מבחינת שנינו או לפחות כך הרגשתי. בתוך דקות הוא כרע לרגליי והחל לפנק אותן ואני סימנתי מעבר לכתפו לחברתי הטובה שהוא מוצא חן בעיניי ואני מתכוונת ללכת על זה. היה מתח מיני, היה ריגוש, היתה התלהבות.
כשסיימנו הלכתי להביא משהו או לומר שלום לחברתי, כבר לא זוכרת מה, הוא ביקש להפרד מידידתו שהביאה אותו. כשסובבתי את פניי לפתע ראיתי את אותה דומית שועטת לעברנו, תופסת בפניו ואת שניהם מתמזגים לנשיקה צרפתית סוערת מול עיניי הפעורות בתדהמה. האגו המסוקס שלי צעק חמאס או מילה אחרת שקשה לי לתאר לכם את עוצמתה ובמילים פחות עדינות, רציתי לחסל את שניהם באותה שנייה ושזה יהיה כואב. פיור אגו, מודה באשמה ועדיין - מעולם לא נהגו כלפיי בצורה כה מגעילה.
כעבור דקות ראיתי אותם מתפוגגים לעבר היציאה וכל מה שנותר לי זה למלמל את המנטרה "אני לא מאמינה". חברתי נאלצה להנשים אותי מטאפורית בשארית הערב ולהרגיע לי את הרעד בגבה העצבנית. עבדים אחרים הרגיעו אותי באותו הערב או לפחות ניסו, אבל האגו שלי המשיך לזעוק את עלבונו. ראבק, לא הייתי בטוחה בכלל שאקח אותו, אבל שהבן זונה הקטן יעשה לי כזה קטע? הוא היה מחוק באותה שנייה לנצח נצחים מבחינתי.
למחרת, אותה דומית כתבה בלוג או פוסט או לא זוכרת מה על איזה לילה נפלא וזיון נפלא הם חלקו יחד. הוא, לעומת זאת, פנה אליי באלפי התנצלויות וביקש שאשמע את ההסבר שלו ושהוא בכלל לא רצה בה וזה פשוט קרה. כמובן שלא הקשבתי וניפפתי אותו בחוסר חן מחיי.
פעם סיפרתי בבלוג על זה שאני חולה במחלה קשה - חזרת. אנשים תמיד חוזרים לחיי. השבוע המחלה הכתה שנית. לפתע אותו אדם פנה אליי בפרטי והזכיר לי את אותו לילה נורא מבחינתי. הוא אמר שאינו רוצה דבר פרט לסליחתי וידידותי. סיפר שלא שכח אותי כל השנים, שחיפש והכיר דומיות רבות, אבל אף הכרות לא עשתה לו את מה שעשתה ההכרות איתי. הוא אמר המון משפטים שהיו עלולים להיות חשודים, לולא הכנות שהכרתי בו ולולא אמר משפט נוסף שהזכיר לי נשכחות. הוא רמז שפעולותיה של אותה דומית לא היו נקיות ממטרות נסתרות ומקנאה. נזכרתי בעבד אחד שהיה שלה פעם ולאחר שנפרדו רצה בי. הדומית הזאת כבר לא פעילה בקהילה למיטב ידיעתי, אך הפעולה שלה גועלית בעיניי כיום, כפי שהיתה אז.
תשמעו, לא ממש נעים להודות כמה מה שקרה העציב לי את האגו, כמו שלא נעים להודות כמה המשפטים שלו ריפאו את הפצע הישן של האגו המדופלם שלי. פשוט היה נעים לדעת ולשמוע, כמה הוא מצטער וכמה הוא זוכר.
לפעמים אין הזדמנות שנייה בחיים, לא לאותו סוג קשר, אבל אני מרגישה שזכיתי עכשיו בידיד חדש ואני מקווה שגם הוא מרגיש שזה מספיק שהוא זכה בי כידידה. ואני כותבת את זה לא רק כדי לעדכן בפרט חדש בחיי או רק כדי לטפוח על שכמי בחמלה על האגו ששולט בי, אלא גם למען אותן דומיות שאולי האגו שלהן נפגע לאחרונה או מזמן. מבחינתי, לסליחה אין זמן מאוחר מדי ותמיד היא עושה נפלא.
לפני 17 שנים. 13 באוגוסט 2007 בשעה 20:12
