משהו שנזכרתי בו באחד מהתקפי ההורמונים הבאים עליי (גם) לטובה. דיאלוג פתיחה.
הוא: אני לא עבד, אני מזוכיסט ואני בכלל לא רוצה להשתייך לאף אחת.
אני: אין בעיה ממוש, אני לא אדרוש את מה שאתה במילא תבקש תוך חודש.
הוא: את מניאקית, אמרו לך?
אני: כן, יצא לי לשמוע את זה. מותר לך ללטף עד הברך ורק בשיער.
הוא - מלטף מעל הברך.
אני: בזה הרגע הפסדת נקודה. אתה צריך לצבור 20 לפני שאחליט לסשן אותך.
הוא: את לא נורמלית, אני לא אגיע לזה בחיים.
אני: תגיע או לא תגיע, תלוי בך. כל מה אתה צריך זה לציית לחוקי המשחק שלי.
הוא: אבל זה משחק לא פייר, הכל נגדי.
אני: שמעת אותי מבטיחה משחק פייר או קל? להפך - אני מבטיחה משחק קשה ולא הוגן.
הוא- (מלטף מתחת לברך): אז איך מרוויחים נקודות עוד השנה?
אני: כל פגישה שבה לא חרגת מהכללים הברורים שלי היא נקודה אחת. תוך 20 מפגשים תרוויח סשן, אם תציית.
הוא: זה לא נורמלי. את מענישה את עצמך, שנינו נמות מחרמנות.
אני: אתה טועה ממוש, אתה לא חושב שאני אחכה לך בזמן הזה? אני אהיה מאד מסופקת ועם סבלנת של בדואית, אתה, לעומת זאת, תחכה לסשן הזה בסבלנות.
הוא: יש מישהי שתסכים להזדיין איתי, גם אני אהיה מסופק.
אני: אין בעיה ממי, אבל זה הרי לא מה שיספק אותך. כרגע, כלום לא יספק אותך חוץ מהסשן הזה שאתה חולם עליו, הסשן שאני אעשה לך.
הוא: מניאקית, אמרתי?
אני: זכור לי משהו כזה, במעורפל.
הוא: רגע והליטופים האלה לא מזכים אותי בנקודה?
אני: רק חצי. אתה מתמקח איתי? זה מוריד נקודה.
הוא: די, אני חרמן, מת, זה לא פייר.
אני: כן, זה לא פייר, תלטף את כף הרגל ואל תזוז ממנה.
הוא: חכי - כשאחזור לחשוב אמצא כבר פתרון להרוויח נקודות מוקדם יותר.
אני: יש לי רמז דק בשבילך - אתה לא עומד לחשוב בימים הקרובים, לפחות לא מהראש.
***
פתאם נזכרתי דווקא בקטע הזה של הפתיחה, אין לי מושג למה, רק שיש לי פתאם חיוך של זכרונות על הפנים. מין חיוך קטן, צדדי, כמעט לא מורגש וזומם ביותר. אהובתי, רק עוד היום למניאק ואז שתינו חוזרות להשתולל ואני מתכוונת להזכיר לך ולהזקיר לך גם כמה זכרונות הוללים משלנו.
לפני 17 שנים. 14 באוקטובר 2007 בשעה 18:52
