אחרי ימים בהם שכבתי חצי מעולפת על ספת הסלון, מחוקת מוח מול הטלוויזיה, עצבנית כמו הר געש לפני התפרצות ובלי כוח להזיז את הגוף ואפילו לריב, הצלחנו היום להזיז אותי מהבית, לביתה של אור. שתינו ערומות במיטה, סופסוף - לבד. החיבוק הזה, ללא צופים, ההתכרבלות, הליטוף- עונג צרוף. לפתע הרגשתי כל כך לא בנוח, אני איתה במיטה, אחרי כל כך הרבה זמן והגוף שלי מתפקד כמו סמרטוט ריצפה, כמו פמיניסטית לטנטית שסקס עבורה הוא מילה גסה או מפחידה. איך אור קוראת להן ? "מיובשות כוס".
לא יכולתי לשתוק יותר ופצחתי בנאום חוצב להבות: "סליחה ממי שלי, אבל הטיפולים האלה גורמים לי לחוסר חשק מיני, לא זוכרת בכלל מה זאת תשוקה". היא מהנהנת במבט של האשה הכי מבינה בעולם וכשהיא עושה זאת, הפיטמות שלה מרצדות לפתע מולי ומזכירות לי ימים אחרים. אני מביטה בהן בעניין ומתחילה ללטף. "את יודעת מה ממי? אולי לא שכחתי מה זאת תשוקה, אבל התשוקה שלי מופנית כלפייך, לא כלפיי, אכפת לך ש...?". לא, לא אכפת לה. למעשה, המבט שלה הופך למזוגג מאושר, כשהידיים שלי מתחילות ללטף ולצבוט לחילופין את פיטמותיה ומשם גולשות למטה, מלטפות אותה, מענגות אותה...
לפתע אני מבחינה באגרטל שלנו, זה שלא השתמשנו בו כל כך הרבה זמן. באגרטל נוצת טווס ומין קישוט של ענפי עץ דקיקים עליהם מושחלים חרוזים קטנטנים. אני קופצת מהמיטה בעליזות בלתי אופיינית לתקופה ומביאה את שניהם. היא מתחילה ללטף אותי, אני מזיזה את ידיה בנחישות ואומרת "די, נתת מספיק, תקבלי קצת". אני מתחילה להעביר את נוצת הטווס בעדינות על כולה: עיניים, שפתיים, שדיים, בטן, שוב שפתיים ואז למטה ולמטה ולמטה, עד שגניחות חשק מתחילות לבקוע מפיה ולהרעיד את הדממה.
אחרי הגמירה הראשונה היא מסתובבת אליי במבט מפונק. אני מעבירה את הנוצה על גבה וישבנה. אני מכירה אותה, האשה שלי לא שבעה מהר. אני לוקחת את הענף השני, זה עם החרוזים ומתחילה להעביר אותו על כולה. כשהחרוזים חודרים אל בין רגליה, כל גופה מתפתל בסערה, בגלים שעולים ויורדים לקראתי, לקראת החרוזים והאצבעות שלי שמלוות אותם. המראה הזה מוציא אותי מדעתי. אני לובשת את הסטראפ און וחודרת אליה. דקה אחרי הצרחות של שתינו, אני אומרת לה: "היה משכנע הנאום שלי על חוסר התשוקה. תראי מה שנוצה יכולה לעשות".
לפני 17 שנים. 18 באוקטובר 2007 בשעה 20:38
