שמונה וחצי חודשים, 34 וחצי שבועות של הריון, אני לא חושבת שמי מאיתנו האמין שההריון הזה יצלח את כל השבועות הללו. שני העוברים שלי גדלים להיות ילד וילדה, שישנו את חיי וחיי שלושתינו לנצח ואני עסוקה במסעות אינסופיים מהספה לשירותים. כולם אומרים שהריון זאת לא מחלה, אבל אני הבנתי לעומק את "בעצב תלדי בנים". החודשים האלה עוברים בכאבים נוראיים, צירים מדומים, בריצות לבתי חולים ובכל תופעת לוואי אפשרית. לפעמים נדמה שזה לא יגמר לעולם, לעיתים נראה שכאילו בעוד דקה וחצי כל התקופה הכואבת הזאת תגיע לסיומה וסופסוף אוכל לאחוז את שני הגוזלים שלי בידיי ולשחרר דמעות של אושר. מי יודע, אולי בשבועות, אולי יהיה זה חג הביכורים הפרטי שלנו. למרות שאני כמעט ולא נמצאת כאן, בכל פעם שאני נכנסת אני רואה מספר צפיות מפתיע בבלוג שלי ובמקביל מקבלת טלפונים והודעות מחברים קרובים ורחוקים ששואלים לשלומי - תודה יקרים וסליחה שלוקח לי זמן לענות - אני משלימה בשעות היום שעות שינה שאיני מצליחה לישון בלילה.
אתמול התקיים מצעד הגאווה. נשארתי לשכב כי לזוז זאת לא ממש אופציה, אבל נהנתי מגאווה משלי. אור פתחה את הבוקר בשיחה ברשת ב' וסיפרה על ההבדלים בין מצעד הגאווה הנוכחי לזה שהיא הפיקה לבדה לפני 10 שנים - המצעד הראשון בישראל. היא היתה פשוט גדולה והתגאתי במי שהיא ובמה שעשתה. לאחר מכן, בגן מאיר, היא נאמה על זכויות הקהילה הגאה בימינו ועל למה אנחנו זקוקים עדיין למצעדים. שיחיה חזר הביתה ודיווח על מחיאות הכפיים הסוערות שזכתה להן. את הנאום שלה אתם יכולים לקרוא בעמוד הפותח של אתר גו גיי - בעיניי הוא גדול.
בזמן ששניהם מבלים להם בגן יחד עם קווין אם וחברתה, שהפכו לכוכבות הצילומים באירוע, דפק על דלתי שוטר נאה במיוחד וביקש רשות לתצפת מהגג שלי על הרחוב. הרשתי לו ומיהרתי ללבוש משהו יותר צנוע מכותונת בלי תחתונים (יש גבול גם לסדיזם שלי ובטן ענקית עם זוג תאומים שלא מפסיקים לבעוט בה הם מראה קשה אפילו למזוכיסטים). כעבור שעה קלה כל החבורה הגיעה אלינו. שילחתי אותם בשוטר וביקשתי שלא יתעללו בו מדי, בידיעה ברורה שזה בדיוק מה שיעשו. כשהצלחתי לבסוף לעלות לגג בעצמי מצאתי את הבנות מצוות על השוטר להתפשט ולרקוד כי כך הן רגילות לראות שוטרים במועדוני הקהילה. המסכן הסכים מיד והיה מוכן להפקיר את תפקידו ולעשות כרצונן, אבל משום מה הן העדיפו לחזור לצעוד. היה שמח והוא זכה לשמוע כמה סיפורים שישמשו לו השראה בלילות בודדים.
וזהו, עוד רגע אמא. החדר כבר צבוע ומוכן ומקושט בפיות ומלאכים. אני מוכנה נפשית ופיזית. אני קוראת כאן ולעיתים שואלת את עצמי אם אני עדיין חלק מהעניין ועונה לעצמי שזה כנראה לנצח, רק לא עכשיו. נתראה בשמחות ותודה תודה לכל מי שמתעניין ושואל וכותב ומצלצל.
לפני 15 שנים. 7 ביוני 2008 בשעה 13:27
