לה וידה לוקה

יש סשנים שאני מתכננת מראש את קווי המתאר שלהם ובשאר זורמת ויש סשנים ספונטניים. לקראת ראש השנה החלטתי לתכנן סשן מראש, כזה שישאיר את שתינו עם טעם מתוק בפה.

יום מראש קלייר קיבלה ממני הוראות בכתב. היא באה לאסוף אותי מהבית וכשיצאנו מהמכונית נתתי לה הוראות אחרונות: חכי לי על 4 לא משנה כמה זמן יקח לי להגיע. ערומה, עם קולר ומצפה לגבירתך.

קלייר עולה בחיוך ממזרי וציפייה. אני נשארתי ברחוב ונכנסתי לקנות לה זר פרחים לחג, זר שישמש אותי גם בסשן. המוכרת איטית במיוחד, לחץ החג ... המחשבה על זה שכל הזמן הזה שהמוכרת מתברברת עם דרישתי לזר עם עטיפה אחרת וללא צלופן, קלייר עומדת ליד הדלת ערומה ומצפה לי - מטריפה אותי מראש.

אני משתמשת במפתח שלי לדירה ונכנסת. היא מצפה שם ורעד קל אוחז בגופה כשהיא רואה אותי. אני מחייכת "איפה האגרטל שלך?" וכשאני מבינה שהוא מלוכלך בכיור, אני מצווה עליה לנקות אותו, להכין לי קפה ולחזור אליי.

בנתיים אני שולפת מהשקית שהבאתי איתי מפת שולחן גדולה וצחורה, דבש ונר חגיגי.
כשהפרחים באגרטל והקפה מונח לידי, אני מצווה על קלייר לרדת על 4 מולי.

"אנחנו נשחק משחק מיוחד לראש השנה, כלבונת שלי. משחק עם תפוחים ודבש. המשחק פשוט. קודם כל אמרח לך את הכוס בדבש וגם את חור התחת, שלא תשכחי לרגע של מי החורים שלך וכמה הם שוקקים. ואחר כך... איך משחקים עם כלבה, קלייר?"

היא מביטה בי מופתעת "זורקים לה כדורים גבירתי?"

"נכון מתוקה והמשחק יהיה עם תפוח במקום עם כדור. אני אזרוק לך את התפוח ואת תביאי לי אותו כמו כלבה טובה. אני אספור עד 50. אם תצליחי תקבלי פרס - לרדת לי עד שאגמור. אם תכשלי, תקבלי הצלפות עם הרשעון. ברור קלייר?"

"ברור גבירתי", היא משיבה לי המומה.

"ועוד דבר קלייר, אני אצלם אותך לאורך כל הסשן ואין לדעת, אולי אני אחליט לפרסם את התמונות איפה שארצה".

היא מביטה בי מחייכת. היא סומכת עליי ויודעת שלא אעשה לה את זה, אבל נכנסת לעניין.

התפוח נזרק, קלייר עומדת במשימה - גמירה ראשונה שלי.
נזרק שוב, ושוב היא מצליחה.... שלוש גמירות ואז היא נכשלת.

"תגישי לי את התחת לעונש שלך, כלבונת", אני מצווה ומכינה את הרשעון.
רק שלוש הצלפות, בדרך כלל היא סופגת הרבה יותר, אבל הפעם היא כמעט בוכה מכאבים.
זה לא מדליק אותי. אני מחליפה את הרשעון בשוט רכיבה. קלייר מיללת. קשה לה עם כאב היום, אני מרגישה ומחליטה לעבור הלאה.

"ועכשיו זנזונת, אמרתי לך שתהיי שימושית היום, נכון? זוכרת שכתבת על הלהחפיץ שולחן? הגיע הזמן שתביני על מה כתבת". החיוך שלי צופן סוד וממזרי.

"תפרשי את המפה הלבנה על הריצפה, שימי כרית מתחת ושכבי על הגב. את תהיי שולחן החג שלי היום". היא מצייתת.

אני נעמדת מעליה ומרכינה את צנצנת הדבש. זרם של דבש חלקלק זורם על צווארה, מכסה את פיטמותיה וזורם על ביטנה, טבורה ועד לכוס המשתוקק. אני מורחת את הדבש עד שהוא ממלא את כולה.

"ונעבור לתפוחים", אני מחייכת ומקשטת אותה בפלחי תפוח. "ואת לא חושבת שגבירתך תאכל ארוחת חג בלי פרחים ונרות, נכון זנזונת?", אני מחייכת.

אני מוציאה פרח סגלגל מהזר ושמה בפיה, לוקחת נר, מחדירה לכוס שלה, כאילו היה פמוט ומדליקה. "זהו, עכשיו שולחן החג שלי מוכן ושלא תעזי לזוז, כי אני מתחילה לאכול".

אני אוספת את שערי לצד אחד, שלא יתלכלך מהדבש ורוכנת מעליה, מתחילה ללקק דבש ולנגוס בתפוחים, מדי פעם הביס ננעץ גם בבשרה של קלייר. לפתע היא צועקת "מה קרה זנזונת?", אני שואלת והיא מסבירה שהשעווה הגיעה לה לכוס. "ומה לא בסדר בזה זנזונת? את לא חושבת שאני אוותר על נר על שולחן החג שלי רק בגלל שלך קצת חם, נכון שפחה?"

"נכון גבירתי" היא משיבה ומתחילה להתרגל לשעווה

עם כל הכבוד לתפוח בדבש ויש לי ריספקט מלא ושלם למסורת, אני מתייאשת אחרי שלושה תפוחים. המתיקות הזאת כבר בלתי נסבלת. "הידעת קלייר? הדבש מאד בריא לעור, ולכן את תשמשי אותי עכשיו להחדרת הדבש לעור שלי", אני אומרת, מכבה את הנר, שולפת אותו מתוכה, מחדירה לכוס שלה כמה פרוסות תפוח ועולה עליה. "אני רוצה עור בריח תפוח בדבש", אני אומרת ומתחילה להצמיד את גופי לגופה, להתחכך בו, לזיין אותו... עד ששתינו גומרות. איזו גמירה מתוקה.

כששתינו דביקות וצמודות בעבותות של דבש, אני מצווה עליה לבוא איתי לאמבטיה. אני רוחצת את עצמי ואז מסירה ממנה כל שארית של דבש, במיוחד בין הרגליים. היא מתחילה לגנוח, אבל אני אוהבת לדחות לה סיפוקים. "עוד לא זנזונת, את תגמרי הפעם בתוך הספייס שלך".

אנחנו במיטה. "איך מצמידים אוכל, קלייר?", אני שואלת בתמימות עלאק. היא חושבת על פתרונות לא הגיוניים כמו ממרח. בסוף היא מבינה "בקיסמים גבירתי?". אני מחייכת ומסבירה לה שהתפוחים יוצמדו אליה במחטים. כעבור דקות שדיה מלאים בפלחי תפוח מהודקים במחטים לשדיה. אבל היא עדיין לא בספייס. חיטאתי לה קודם את שפתי הכוס והיא מבינה שהתפוחים והמחטים יגיעו גם לשם ולא נותנת לעצמה להרגע.



אני מחליטה להעביר אותה גם את הפחד הזה. נוגעת קלות עם המחט בעורה והיא כבר צורחת. עוד לא היה שמץ כאב. אני רואה את המאבק שלה בין להתמסר לבין הפחד האיום שלה. כואב לה עוד לפני שיש שמץ כאב. אני מצמידה את המחט הראשונה. היא צועקת.

אני נזכרת איך לפני שעשיתי מחטים בפעם הראשונה זה היה נראה לי מעשה בלתי שפוי, מעשה סדיסטי, משהו מעבר לגבולות שלי, שלא אסכים לעולם לעשות לאדם שאני אוהבת. ואז הייתה השיחה ההיא עם החבר הטוב שלי שהוא מאסטר שחושב כמוני ושולט מאהבה. הוא סיפר לי על סשן מדהים עם מחטים שהיה לו עם שפחתו וכמה היה נפלא ואוהב לשניהם וכמה מחטים זה לא כואב ואני החלטתי ללמוד. למדתי לעומק, עד שהרגשתי שאני יודעת לעשות את זה ומאז עשיתי זאת פעמים רבות, שתמיד היו מענגות וגרמו לאושר למרות הפחד.

ועכשיו, הפחד של קלייר גורם לה לכווץ ולכאוב. אני לא רוצה לגרום לה לכאב שלא גורם לה לעונג. העונג שלי נובע מההתמסרות שלה וגם מכך שהיא נטרפת ממה שאני אוהבת ומהציות שלה. מכבה אותי לעשות משהו שבאמת מכבה אותה. אני מוותרת על המחט הבאה ומתחילה לסובב את שאר המחטים עם התפוחים. קלייר מבקשת עוד שתי מחטים לעומק ואני שמחה להעניק לה אותן.

שקט. היא שוכבת שם וחיוך על פניה, מלאכית קטנה שלי ואני מסובבת ומביאה אותה לגבהים חדשים. כשאני מרגישה שהיא לקראת היציאה מהספייס, אני שולפת את המחטים, מטפלת בה, מלטפת ואז לוקחת חומר סיכה, רק כדי לתת לה את ההרגשה שצריך להרטיב אותה כדי להשתמש בה.

הסטראפ און שלי עליי ואני חודרת אליה ומוציאה אותה כך מהספייס הארוך שלה "שנה טובה ומתוקה שפחה שלי" אני אומרת ושתינו נעות לקראת הגמירה הבאה.

שנה טובה ומתוקה גם לכם:)