לה וידה לוקה

זה מסוג הפוסטים שאני יודעת איך אני מתחילה ואין לי מושג איך אני גומרת. בסדר! בסדר! מסיימת (שאריות של גמירות מועטות מדי אתמול, מה? רק ארבע???).

שבועיים שלא הייתי בעבודה והבוקר עוד לפני שכף רגלי השמאלית דרכה במשרדי ועוד לפני שאמרתי לדג הקרב שעל שולחני שהנה חזרתי ושהוא לא צריך לפתח חרדות נטישה, כבר קראו לי לישיבה הראשונה.

אני שונאת ישיבות. ישיבות זאת דרך מוצלחת לייצר עבודה בלי לעבוד באמת. שמתם לב מה המסקנה הסופית ברב הישיבות? נכון. שצריך להפגש על זה שוב. אני מעדיפה לעבוד יותר ולהתישב פחות.

הפגישה הראשונה שלי היתה עם לקוח שאני לא מסמפטת במיוחד. יש בו יהירות השמורה רק לאלה שהם חסרי ביטחון באופן מוחלט. במקרים כאלה חיוך אחד והבעת הערכה בדרך כלל משיגים את התוצאה, אבל בשביל זה אני צריכה להיות במצב רוח מתאים לליקוק ואני ממש לא. אז הנהנתי בהסכמה והייתי יצירתית לרגע ובשאר הזמן חשבתי איך אני מקצרת את הישיבה הזאת ומביאה אותה לסיומה המוצלח, כלומר, שהפגישה הבאה תהיה כמה שיותר רחוקה.

ובין ישיבה לישיבה הייתי חייבת להכנס לכאן ולתת לעצמי לעשות מעבר קצת פחות חד מהשלווה של החופשה ללחץ של היום. ונזכרתי בשיחת הלילה שלי עם קלייר ועם מישהי נוספת. היינו שלושתינו בחדר אחד בצ'אט אחד והיה חם. היה מאד חם אפילו. אבל מוקדם לדבר על זה ועל מה שהשיחה הזאת תביא. חם כבר אמרתי? אגלי זיעה נוטפים לי מהצוואר
או שאולי זה עוד הקרם מהסדרה הצהובה:)

והצילומים של קלייר. אני לא יודעת מה עושה לי את זה בתמונות האלה, אבל זה כאילו לחוות כל חוויה פעמיים. פעם בתוכה ופעם כמתבוננת מהצד. זה חירמן אותי כל כך (ומודה, שירת לי את האקסביציוניזם הנוראי שלי), שבא לי עוד ומהר! ועכשיו! אבל אני כאן וקלייר במבחנים (אני מקווה שכולכם מחזיקים לה אצבעות עכשיו) ואחרי העבודה אני הולכת למחוק את העבר השחור שלי מהבלונד ולהזכר לרגע איך זה להיות בערב שקט בבית. רק בית, מוזיקה, ספר או טלוויזיה ושקטטטט. יו. שקט. איזה כיף 😄