לה וידה לוקה

השנה למדתי יותר מבכל שנה אחרת על אהבה.
על אהבת אם לילדיה - מי היה מאמין שאוכל לאהוב כך ללא כל תנאי, בהתמסרות טוטאלית,
על מלחמה על אהבה ואז ויתור עליה ואז זכייה בה מחדש - מי היה מאמין שאוכל להמשיך הלאה למרות כל הקושי,
על אהבה חברית - מי היה מאמין שחבריי הטובים ידבקו בי כך, גם כשנושאי השיחה שלי היו חיתולים ולילות ללא שינה,
על אהבה עצמית - מי היה מאמין שאאבד אותה כך ומי היה מאמין שבכל זאת אצליח לזכות בה מחדש.
כמה שאיבדתי תקווה השנה וכמה שזכיתי בה מחדש.

תודה לכל האנשים שאני אוהבת, שעזרו לי בתהליכים האלה,
לילדיי שלימדו אותי את השיעורים הכי גדולים בחיים ואוהבים אותי כל כך,
לאור אהובתי, שלא ויתרה עליי ועלינו,
לקלייר, שפחתי-אהובתי, שנלחמה עלינו,
לבעלי שסבל אותי גם כשהייתי מפלצת (לא בלי טרוניות, אבל סבל),
לזרה מוכרת-חברתי האהובה, שהרימה אותי לא פעם ממעמקים,
לקווין אם, בת דודתי, חברתי והנשמה הענקית שמלווה אותי כבר 34 שנים באהבה,
לחבר הכי ותיק וטוב שלי, שהיה שם בשבילי בטוב וברע (מתגעגעת)
ולחברים החדשים שזכיתי בהם השנה ושהעניקו לי ים של אהבה.

ומאחר ולא השתמשתי מספיק בשורש א.ה.ב בפוסט הזה,

אוהבת

חג שמח לכולם.