לה וידה לוקה

... באהבה היא כתבה לה... באהבה.

היא לא יכלה שלא לחשוב כמה המילה הזאת הפכפכה. כמה עונג ואושר וכאב וסבל היא צופנת בתוכה. אהבה בשבילה היא חופש. חופש אמיתי להיות היא, כולה, על כל צדדיה ולאהבה היו דרכים משלה להוכיח לה שהיא טועה. ברגע שהאהבה גדלה היו לה דרישות, לעוד, למשהו אחר, לחלומות על "לנצח" והיא רצתה להיות ביחד גם בלבד, להיות לבד גם בביחד, להיות חופשיה לתת ולקבל, להתרחק ולהתקרב, להכיל ולהיות מוכלת.
"לזרום", היא הגדירה את זה לעצמה וצחקה כשנזכרה כמה היא מתעבת את המילה הזאת, שמעידה בעינייה על חוסר תכנון, חוסר אחריות וחוסר שליטה.

ופרידה. כשחוברים למישהו צריך לבדוק מראש איך הוא ינהג כשתיפרדו. את זה היא כבר הבינה. כשחיבקה אותה אליה באהבה, חשבה מה יקרה כשייפרדו. האם היא תכתוב מכתב מכובד? האם היא תאיים? תתחנן? תכעס? ואולי תבכה או תעשה מעשה בלתי שפוי? היא לא רצתה להתמודד עם המחשבה וחיבקה אותה חזק יותר, כמו מעיפה גרגרי אבק שהצטברו במחשבתה.

פעם מישהו כתב לה שהשמש שלה היא השמש שלו, שהיא השמש שמחממת אותו ועכשיו יש כתמים בשמש (השיר שנוגן ברדיו, הזכיר לה, משום מה, אותו).
תמיד יש כתמים בשמש, זה רק עניין של זמן ושל כמה אתה מביט בה ישירות, בעיניים בלתי מזוינות. והיא בכלל לא רצתה להיות שמש. שמש שורפת וממיסה וגורמת לכוויות. היא רצתה להיות אישה ושולטת ולוקחת ומתפנקת כמו חתולה בשמש. לא, לא בשמש, חתולה מתפנקת על כרית של פוך אמיתי.

ואז הן נפרדו וזה היה יפה כמו בסרטים. הן ניהלו שיחה בוגרת והחליטו להיות חברות. "אנחנו לא רק חברות רגילות", הן החליטו "וזאת רק פרידה זמנית", הוסיפו בבטחה "ולכן אפשר להתחבק ולפטפט במיטה ובקיצור, יהיה הכל, רק לא סקס ולא שליטה", סיכמו יחד והכאב פעפע בקולן. זה היה נכון לה. היא ידעה שהיא לא מסוגלת לשלוט בה עכשיו כשהיא מרגישה חנוקה וזרה ובלתי מוכרת לא לעצמה ולא לשפחתה. והימים עברו והזרות ביניהן כחומה.

שוכבות במיטה, שתיים שידעו זו את זו, ידיעה שאין בה פשרות. חבוקות, כמו פעם, אבל לא. בכל ליטוף חשה איך היא נוגעת בעצביה החשופים של שפחתה. בכל מילה חמה הרגישה כיצד היא שולחת קרניים שפוצעות יותר מאשר מחממות. היא יכלה להריח את הבכי החנוק בצד השני של הכר ולא ידעה איך לתת לה את הביטחון לשחרר אותו. מה היא יכולה להבטיח לה? במה תיתן לה תקווה? היא לא יכולה לתת לה את עצמה. יותר מדי כעס, יותר מדי פליאה על מה שהתגלה לה, צדדים שלא רצתה לראות ולא רצתה להכיר. כזאת היא המאוהבות, גורמת לך לאהוב רק מה שבא לך ולהאמין שאתה אוהב הכל, בוחר בהכל. "עסקת חבילה", היא חשבה לעצמה ותמהה אם אין בה מספיק אור לאהוב כך, אהבה ללא תנאים, הכל כולל הכל, טוב ורע.

למחרת "החברה החדשה" שלה נעלמה. היא לא ידעה מה קורה לה, קיוותה שנתנה לה תקווה לטוב יותר וחשה אותה מדממת אי שם, רחוק ממנה. מאוחר יותר, כשדיברו, סיפרה לה שפחתה לשעבר שמתוך כאב חרטה את שמה על ירכה. היא יכלה לראות את הדם, את הבשר הפצוע, הקרוע, המושחת. הזעם עלה בה כרעל שחור ששטף את כולה. "היא מטורפת. זהו. מטורפת. למה לעזאזל אני לא מצליחה להיפרד פרידות שפויות? מה עלה בראשה שגרם לה לעשות את השטות הזאת? למה היא צריכה כזה כאב בנוסף לכאב הגדול שכבר שוחה בינינו הלוך ושוב?". כעס. כשלון. חוסר אונים. היא לא רצתה לדבר איתה יותר. חשה מנופלצת, רצתה לחזור לעולמה השפוי, המסודר, המאורגן, חסר הדראמות, אבל לא יכלה.

ושוב הן במיטה אחת והיא יודעת שהפעם זה יהיה שונה. או שיפרדו לתמיד או שיחזרו. היא כועסת, מרוחקת, לא מבינה, אבל רוצה להתקרב. רוצה שוב לחוש את האהבה שלהן, את השמחה שהיתה שם, התשוקה, ההבנה הזאת ללא מילים. כששפחתה מציעה לה להרגיע אותה במסאז', היא מסכימה ברצון. מתיישבת בין רגליה, מרגישה את ידיה מרפרפות על גופה: שיער ועורף (היא מצטמררת), גב, מותניים ושוב למעלה ולמטה, שקט, נעים, היא שטה בדוגית אל מרחבי השלווה. ואז היד מרפרפת על פטמתה ושוב הריגוש הזה של היד המוכרת, האהובה, שיודעת בדיוק מה לעשות כדי להטריף אותה. נוגעת לא נוגעת, בעדינות, כמעט בהיסוס והפטמה נעתרת לה, מזדקרת, כמהה למגע שלה, זוכרת את כל מה שהיא ניסתה לשכוח.

ופתאם היא לא חברה יותר. פתאם היא הגבירה של האישה הזאת שהזיקה לעצמה בשם האהבה. חילול הקודש, כך היא מרגישה. להזיק לעצמך בשם האהבה, בתירוץ של אהבה, זה לא פחות מכך- חילול. היא מתיישבת בנחישות "תראי לי מה עשית לעצמך". ברעד השפחה מקלפת את הפלסתר מהפצע. השם שלה חרוט בצלקת אדומה על הירך הלבנה. אות קין. אות קין לשתיהן.

היא קמה וניגשת לארון, מוציאה את הרשעון. הפעם מדובר בעונש, לא בהצלפה שתענג אותה. היא חייבת להבין. ניגשת למיטה "על 4 שפחה: את עומדת להיענש על שפגעת ברכוש של גבירתך". השפחה מצייתת, ראשה בכרית, ישבנה מונף למעלה. הרשעון לא פשרן. חד וחזק הוא פוגש בישבן המאדים ומעניש אותו. 5, 10, 15 הצלפות. "את מבינה מה עשית, שפחה?", היא תובעת יחד איתו. "אבל גבירתי, הייתי חייבת, אני לא יכולה להצטער על זה שהשם שלך חרוט בי".

היא נזכרת בכל הפעמים ששפחתה התחננה שתקעקע אותה בחריטת שמה ובכל הפעמים שסירבה. זה הגבול שלה והיא לא מתכוונת לעבור אותו. "כדאי מאד שתביני מהר, חבל שנמשיך את זה כל היום", היא עונה ומחייכת ופתאם החיוך אמיתי, כזה שמתחיל בפה ונגמר בעיניים. היא מענישה את השפחה שלה, באמת, מכל הלב, עונש, גבירה, שפחה והיא נהנית. החיוך הולך וגדל ואתו ההצלפות. איזו מין שלווה.