לה וידה לוקה

סיפור אמיתי על ספר אחד שגורלי נקשר בגורלו.

פרק ראשון - רקע

זה קרה לפני שנים. היא היתה אחת מחברותיי הטובות ביותר. הכרנו באיזה צ'אט עלום ומיד מצאנו המון מן המשותף. מהר מאד חיברנו בין החברים שלנו. הפכנו למשפחה חברית עליזה וכל הזמן היא נהגה לומר שהיא לא מבינה איך לא יצא שאכיר את החבר הכי טוב שלה. שהוא ואני באותו הראש ואני בטוח אדלק עליו בשנייה וחצי. "גבר-גבר", היא ציינה, שזה הציון הכי גבוה שנתנו לגבר אי פעם. הייתי סקרנית ובכל זאת - ההכרות לא התרחשה. בנתיים, הכרתי חבר אחר שלה. הוא הפך לעבד שלי והיתה הקסמות גדולה. יום אחד הוא התקשר בוכה... אבל זה כבר סיפור אחר.

פרק ב - הפגישה

ויום אחד היא החליטה שדי. היא מספרת לי עליו ולו עליי במשך חודשים והגיע הזמן להפגש. היא הזמינה את כל חבריה לארוחת ערב ונפגשנו. הוא הגיע, גברי ונאה, משפריץ כריזמה לכל כיוון, חכם ושנון, מישהו שהיה מוצא חן בעיניי בכל הזדמנות אחרת. אבל משהו בו היה מוכר לי באופן לא ברור, משהו שעורר בי אי נוחות גדולה. שוחחנו והיה מרתק, צחקנו ולבסוף הוא סיפר לי על ספר שכתב ושאל אם אני יכולה לעזור לו איתו, "שמעתי שיש לך קשרים והספר הזה בנפשי. תעזרי לי?", שאל. ביקשתי שישלח לי את כתב היד ואראה מה אוכל לעשות. רק בבית נזכרתי מאיפה הוא מוכר לי. הוא הזכיר לי את אחותו. התקשרתי לחברתי ובררתי את שם המשפחה. צדקתי. אחותו היתה חברה טובה של אחותי ופעם, כשישבנו שלושתינו ביחד, היא סיפרה לי על אחיה שהתעלל בה מינית במשך שנים. לא ידעתי מה לעשות. לספר לחברתי עליו? להרוס את החברות הכי יפה שהיתה לה בחיים? הרגשתי שאני לא יכולה לעשות לה את זה. ידעתי כמה היא אוהבת ומעריצה אותו. מצד שני, לא יכולתי להמשיך את הקשר איתה בשקר. ניתקתי איתה קשר בלי להסביר. אמרתי רק שאני אוהבת ושאולי פעם אהיה מסוגלת לומר לה מדוע עזבתי.

פרק ג- האסון

עבר שבוע מיום שראיתי אותו. שש בבוקר, קראתי עיתונים וגיליתי כותרת ענק. הוא נהרג. התקשרתי אליה ובישרתי לה על האסון. העדפתי שהיא תשמע עליו ממני. שאלתי אם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור והיא ביקשה דבר אחד "תפעילי כל קשר שיש לך. תדאגי שיכתבו עליו בעיתון. שידעו כמה הוא היה מדהים". אכלתי את עצמי כל אותו היום, אבל מילאתי את בקשתה. בסוף אותו שבוע היתה כתבה גדולה עליו. על איזה בן אדם מדהים הוא היה. קראתי ובכיתי. עליה, עליו, על אחותו וגם על עצמי.

פרק ד' - קלוז'ר

עברו כמה שנים. ישבתי במקרה בישיבה שלא הייתי אמורה להיות בה מראש. לפתע הלקוח שלי אמר
"ועכשיו נדבר על פרויקט צדדי שלנו. אנחנו מוציאים ספר מיוחד. ספר של כותב ישראלי שנהרג לא מזמן. המשפחה שלו פנתה אלינו אחרי מותו וביקשה שנתגייס לממן את הפרויקט ולהשתתף בו". הספר היה שלו. אני זוכרת את הרגע, את הצמרמורת שאחזה בי. את הרצון לברוח. את תחושת הגורל, התחושה שאיך שהוא אני הייתי צריכה לעזור לו עם הספר הזה, אם ארצה ואם לא.
עשיתי את עבודתי המקצועית במה שקשור לספר ההוא. לא קראתי את הספר בעצמי. רק כעבור שנה, כשנתקלתי במקרה באחותו, הצלחתי להתנצל: "את יודעת שעזרתי בפרויקט של אחיך? אני מקווה שאת סולחת לי". היא סלחה לי מיד. אבל אני לא סלחתי לעצמי.

***

בכל שבוע הספר יש בי תחושה חגיגית. אני כל כך אוהבת לקרוא... ויחד עם התחושה השמחה זאת, יש בי דקת דומיה בה אני נזכרת בספר הזה, שנכנס לחיי בדרכים מסתוריות.