הבוקר נפתח ב-sms ממנה. היא איחלה לנו מזל-טוב לשנתיים שלנו יחד. לחשוב שרק שלשום התחושה שאנחנו עומדות להפרד היתה סופית למדי. נזכרתי איך הלכתי ברחוב שלא הלכתי בו חודשים, חושבת עליה-עלינו, מתגעגעת וחושבת לעצמי שוב שאין מה לעשות, האהבה לפעמים בהחלט לא מנצחת. ואיך שאני מהלכת כך, מתגעגעת לחיבוק שלה ומנהלת מאבק פנימי בין הרגש להגיון ופתאם רואה אותה על האופנוע, עוברת ברחוב שבו גם היא לא עברה חודשים, ואני מתלבטת לשנייה אם לקרוא לה וכבר לפה שלי יש דיעה משלו והוא צועק לה "אור, אוררררר" והיא נעצרת, מסתובבת עם האופנוע ומגיעה לעברי בחיוך ענק. מרגע זה ידעתי שאבוד לי, שאין סיכוי שלא אחזור אליה תוך שנייה וחצי ושילך לעזעזל ההגיון.
אני גרועה בתאריכים. אני זוכרת את יום ההולדת שלי וזהו ותודה למי שהמציא את הפאלם, אחרת כל מי שאני אוהבת היה נפגע אנושות.
אור זוכרת כל תאריך וכל ארוע וההתרגשות שלה לא יכולה שלא לדבק. כל הבוקר לווה במשפטים כמו "בחצי שעה הקרובה לא אהיה זמינה ומותר לאשה שיהיו לה סודות" ו"אני לא יכולה להגיד לך איפה אני עכשיו" ו"פרח העירה אותי בשבע בבוקר כי יש לי סידורים" ועוד ועוד.
הסקרנות הרגה אותי, אבל התאפקתי לא לשאול.
אני אשה פרקטית. מפעם לפעם אני קונה לה פרחים, אבל דווקא בארועים הכי חשובים שלנו, אני תמיד קונה לה מתנה פרקטית. הפעם נשבעתי לעצמי שלא עוד. בחגיגות השנתיים שלנו היא תקבל את המתנה הכי רומנטית שיש. תכננתי לקנות לה סחלב לבן וללוות אותו בכרטיס ברכה שיאמר כמה האהבה שלנו טהורה כמו הלובן שלו, כמה היא מיוחדת ונדירה לי כמו פרח הסחלב וכמה הקשר שלנו שווה השקעה כדי שיפרח, כמו שמטפחים אותו. התכוונתי להוסיף לו שמן מסז' ולפנק אותה עד כלות בפגישה.
מה שלא לקחתי בחשבון זה שבדרך הקצרה ממני לחנות פרחים, יש כל כך הרבה חנויות. פתאם ראיתי אותו, דקיק, כסוף וכל כך אטקרקטיבי. לא עמדתי בפניו. הסקס אפיל שלו היה גדול מלהכיל. די.וי.די במחיר מצחיק ובלוק של אנורקטית. אמרתי לעצמי: בליס?, עניתי לעצמי: מה, מה?? השבתי לעצמי: הבטחת לא להיות פרקטית איפה האינטגריטי לעזעזל? הויכוח הסתיים בטיעון הבלתי מתפשר שמעכשיו נוכל לראות סרטי לסביות אצלה במיטה, מכורבלות ועם פופקורן ומה יותר רומנטי מזה? ניצחתי אותי, שילמתי ויצאתי מאושרת מהחנות. בדרך ראיתי שתי עוגות שוקולד שצריך רק לחמם, אספתי אותן ויצאתי לדרך. היא מתה על שוקולד.
הגעתי אליה נסחבת עם החבילה והכנתי מראש את טיעוני ההגנה "בחיי שזה היה במבצע ואת יכולה להרגע". אחרי מסכת ייסורים קצרה היא נרגעה ויכולנו לקפצץ למיטה.
כמה זמן שלא הייתי ערומה במיטה הזאת. יותר משבועיים שהיא לא ידעה טעמו של סקס בריא. החדר היה מלא בנרות דולקים ובאווירה רומנטית. ניגשנו זו לזו מהוססות והתנשקנו סוף סוף. השבועיים האלה היו אינטרפרטציה יותר מוחשית לגיהנום מהפרסומת של מקדונלד. קרענו אחת לשנייה את הלב, צרחנו, השתוללנו, רבנו ושוב צרחנו, כתבנו עשרות מכתבי הסבר וכעס והנה- קול דממה דקה. ופתאם הכל היה רגיל, רבנו את הריב הרגיל והמשמח שלנו - מי הראשונה שתהיה למעלה, מי תהיה המזויינת ומי המזיינת, הופכות אחת את השנייה, פיטמה נתפסת, יד נשלחת, אחת מנצחת ואז השנייה משתלטת והופכת אותה, תופסת אותה והצחוק הזה שוב והויתור על האגו וצעקות העונג והתשוקה והשכן שדופק שוב בעצבים על הקיר ומבקש שנפסיק לצרוח ואושר ושמחה וגמירה ועוד גמירה והתמסרנו זו לזו באהבה ולחשנו מילים ואז צעקנו אותן, עד לעילפון ורוויה.
ואז, מותשות מאהבה, התחבקנו ונרדמנו כמו שתי ילדות מאוהבות וזאת היתה שינה מתוקה מדבש והתעוררות מתוקה ישר לחיבוק שלה
והכנו קפה ואכלנו עוגה והיא הרכיבה את הדיוי די ונראתה כמו ילדה מאושרת והרגיעה אותי שהפרקטיות שלי היתה ממש במקום והעציץ הרי במילא היה נובל וחשבתי לעצמי כמה אחר הצהריים הזה היה יקר לי ומשמח לי וכמה בשבילה שווה לעבור את הכל, גם שבועיים כמו שהיו לנו וכמה איתה כשכואב הכי כואב, אבל כשמאושר- הכי מאושר בעולם.
לפני 17 שנים. 23 בנובמבר 2006 בשעה 20:45
