לה וידה לוקה

עד לפני שנתיים חיי התנהלו בין יום חמישי אחד למשנהו. במשך השבוע היו כל שאר הדברים: עבודה, משפחה, חברות, קריאה, אהבה, סקס וכל השאר, אבל גולת הכותרת היתה חמישי בחצות.

הרגשתי כמו סינדרלה, כשנפטרתי מהג'ינס ומחיי היומיום, לטובת חליפות הסאדו שלי או סתם בגדי מועדונים ויצאתי לרקוד עד אור הבוקר.
כוס בקארדי בריזר אחת והיו לי אנרגיות שהשפן של אנרג'ייזר היה קטן עליהן. אהבתי את הכל, המוזיקה, הצפיפות, העשן, האנשים, האקסביציוניזם של להתנשק באמצע ריקוד או לסשן מול קהל, להתמזמז, להתפרק, להתחבר, להתאהב לרגע ולשכוח בעוד שנייה, הכל היה קסום ונפלא. ארבע-חמש שעות של שכרון ריקודים וריחות של סקס מבעד לבגדי הויניל, כך הכרתי את אור לראשונה.

כבר אז הגבנו אחת לשנייה בפורומים. באחד מפרצי הצחוק הוירטואליים בינינו הזמנתי אותה לרקוד איתי כשתגיע סופסוף למועדון. סתם הצעה חברית, חסרת כוונות לחלוטין. נפגשנו במועדון, הזכרתי לה מה שהבטחנו אחת לשנייה. היא אמרה שאחר כך, היתה לפתע ביישנית, אבל בכל פעם שמבטיי נפגשו עם שלה כשרקדתי, ראיתי שהיא כולה בתוך הריקוד שלי. בסוף משכתי אותה לרחבה ורקדנו ריקוד אחד. סתם ריקוד של חברות, נדמה לי שאפילו התנשקתי עם מישהי אחרת תוך כדי. מי זוכר. החברות בינינו נמשכה רק בפורומים ומדי פעם במפגשים עם חברה נוספת. אף פעם לא לבד. היה שם משהו באוויר, משהו בלתי מפוענח, אבל לא התעסקתי בו. חלק מהזמן כי הייתי תפוסה ובשאר הזמן, פשוט כי שתינו שולטות וזה היה נראה בלתי אפשרי לגישור.

אחרי שהתחלנו את הקשר המשכתי לצאת עם חברים לרקוד לתקופה קצרה, אבל פתאם זה היה לא מעניין. פתאם לצאת ולהדחק עם כולם, כשאפשר במקום זה לעשות סקס ארבע שעות, היה נראה מטופש. פתאם לעשות סשן לרגע או לרקוד ולהתנשק עם אחרות, נראה כל כך מטופש, כשאני יכולה לרקוד איתה ולהתנשק איתה, בהכי לבד שלנו, בתשוקה שאף ריקוד מושחת שלי לא הביא לי.

בשנתיים האלה הלכנו רק פעמיים למסיבה. פעם לדאנג'ן ופעם למסיבת לסביות. פתאם הבנתי מה זאת "הזרה". ראיתי את העולם הזה שהיה העולם שלי, בעיניים זרות. הדאנג'ן נראה קטן יותר, אנרגטי פחות, לא אהבתי את המוזיקה, כבר לא הכרתי כמעט אף אחד, במסיבת הלסביות הרגשתי לא שייכת, כן, חסרו לי גברים בסביבה להדלקת האווירה, רקדנו שתינו בלי אותה תשוקה ואז הלכנו הביתה להצית אותה מחדש, שתינו לבד.

אני קוראת על המסיבות של הפמיליה, אני רואה תמונות, הן נראות מושקעות ומטריפות, כאלה שפעם הייתי עסוקה במשך שבוע שלם בלחשוב מה לבקש מקווין אם שתתפור לי לארוע, כאלה שהייתי נהנית מהזכרונות מהן עוד שבועות אחרי ואיך שהוא, עם כל היופי הזה, את הסילבסטר אני מעדיפה לחגוג עם אור לבד, לאור נרות, במיטה, עם המון צרחות של עונג וחלומות על השנה החדשה.

אז מה היה לנו שם?

סיכום שנה - דברים שקרו לי במהלך הזוגיות עם אור:

ויתרתי על עקבים
ויתרתי על מסיבות
ויתרתי על ציפורניים בידיים (אאוצ' זה יכול להיות כואב)
ויתרתי על סטוצים
ויתרתי על עבדים
ויתרתי על הויכוח - תלבשי מעיל, יהיה קר על האופנוע (היא יודעת להיות נודניקית, האשה).

הרווחתי אשה שיודעת לתת כמו שהיא יודעת לקבל.
הרווחתי אשה שיודעת להקשיב.
הרווחתי אשה שיודעת לכרבל.
הרווחתי אשה שהיא קודם כל החברה הכי טובה שלי ורק אחר כך המאהבת שלי.
הרווחתי אשה שבעלי מחבב ומקבל כמו בת משפחה ושאפילו אמא שלי מעריכה.
הרווחתי סקס שסיפורים פורנוגרפיים קטנים עליו.
הרווחתי מישהי שאיתה אני מרגישה ששלם פוגש שלם ולא חצי מחפש חצי

ואיך שהוא, אני לא מרגישה שויתרתי על משהו. אני מרגישה הכי שלמה. אולי אני מתבגרת, אולי זה עצוב, אבל אני?
אני כל כך שמחה להיות איתה גם בשנה החדשה.