הכרנו באוניברסיטה באיזה גוף פוליטי. הגעתי לשם בפעם הראשונה עם ידיד טוב, שהפנה אותי ישר אליו ואמר לי "תשבי לידו, את בטח מכירה אותו מהתיכון, הוא למד שנתיים מעלינו". לא הכרתי. אחרי המפגש הוא הסיע אותי הביתה באופנוע שלו ואני חשבתי שהוא נורא חתיך, חכם וחמוד ושאולי, אם הנסיבות היו אחרות, הייתי נדלקת עליו. אבל הנסיבות היו שהיה לי חבר 4 שנים ועמדתי להתחתן איתו מיד אחרי שנסיים ללמוד, אז ניסיתי להתעלם מהמחשבה.
בפעם השנייה שנפגשנו, שוב באותו גוף פוליטי, הבנתי שהוא מתחיל איתי והסברתי לו שזה בלתי אפשרי. והוא, בצעד הבלתי הגיוני היחיד שעשה מאז ועד עכשיו, אמר לי: "אני לא דואג, אני אחכה, אני פשוט יודע שאת תהיי אשתי". בשנה ההיא היינו חברים והוא חיכה וחיכה. עברה שנה עד שהייתי כולי שלו וכעבור שנה נוספת, נישאנו. עד היום הוא לא מבין איך אמר את המשפט ההוא. הוא רק יודע שפשוט ידע.
שני ילדים טובים ותמימים. אני בת 24 עם ניסיון של גבר אחד לפניו, הוא בן 26 עם אשה אחת לפני ברזומה, שתי קריירות בתחילת דרכן והכנסה משותפת של 1500 שקלים בחודש. היינו עניים ומלאי תקווה, תמימים ומלאי תשוקה והעולם נראה כמו מקום מבטיח, בו כל האפשרויות פתוחות. כעבור שנתיים נוספות, עברנו יחד טרגדיה, ששינתה את חיינו לנצח.
בת 26, בהלם טוטאלי, התחלתי להבין שהחיים זה לא מה שחשבתי. שלהיות ילדה טובה ומרצה זה לא מה שאני רוצה מהחיים, כשהמוות מכה בחלונך, אתה לומד טוב יותר מה אתה רוצה מהחיים, ידעתי שיש לי שתי דרכים מתפצלות ואני צריכה לבחור באחת מהן: למות או לחיות כמו שאני רוצה באמת. בחרתי בשנייה.
שוחחנו על החלומות שלנו, על מה אנחנו רוצים באמת מהחיים ושנינו הבנו שהחלום הכמוס של שנינו הוא לחיות בחופש אמיתי, ככל הניתן. כן לבנות קריירות, לעשות כסף, להתפתח וכל החבילה, אבל בכל השאר, לחיות לפי האמת שלנו ולא לפי אף מוסכמה. כעבור חודש הכרתי את האשה הראשונה שלי, שהיתה גם שפחתי הראשונה. הוא ידע וקיבל אותי כפי שאני, לא בא באף טענה, לא עשה לי סצינות קנאה, פשוט הבין שזה צורך שלי, שהוא לא יכול לספק ושאני לא אוהבת אותו טיפונת פחות בגלל זה, להפך.
ובמשך השנים עשינו דברים מוטרפים יחד ולחוד. הוא קיבל את השליטה שלי בגברים ונשים, אני עזרתי לו להגדיל את רזומה הזיונים שלו וקינאנו קצת ורבנו המון ובאנו בטענות אחד לשני והצחקנו אחד את השניה עד כלות ושיתפנו וחיבקנו ובכיתי והעפתי סטירה ואפילו הצלפתי כמה פעמים בהסכמה והוא כעס וטרק דלתות וצעק והשתולל וחיבקתי והוא חיבק ולמדנו איך לריב ולהתפייס בשלושים שניות ושאהבה זה הרבה יותר מסקס, זה קודם כל לתת לשני להיות הוא, גם כשזה הכי מעצבן בעולם.
מחרתיים ימלאו 13 שנים לנישואינו. הוא בעלי והוא הילד שלי, הכי הילד שלי ביומיום והכי הגבר שלי כשצריך. הוא מקבל את הקשר שלי עם אור כאילו היה הדבר הכי טבעי בעולם, כשהוא טס לחו"ל, היא מסיעה אותו לשדה התעופה, כשהיא צריכה את הרכב, היא לוקחת אותו ממנו, לפעמים הם משתפים פעולה נגדי ומגנים אחד על השני במריבות שלי איתם ואני, במקום להתעצבן, מחייכת בשמחה.
13 שנות נישואים, 15 שנים ביחד, מיליון וחצי טענות, המון המון אהבה.
הזוגיות שלי לא מושלמת, מעולם לא היתה, אבל בכל שנה שחולפת, אני יודעת שעם כל הקושי, עשיתי את הבחירה הנכונה ואני אוהבת אותו עם כל הלב והנשמה. פעם מישהו חכם נתן לי לקרוא את תפילת הגשטאלט, שמבחינתי היא המתכון לזוגיות נכונה והנה היא, מוגשת כחומר למחשבה:
I do my things
you do your things
i didn't come to this world to live up to your expectations
you didn't come to this world to live up to mine
if we find each other - it's wonderful
if not- it can't be helped
לפני 17 שנים. 25 בפברואר 2007 בשעה 21:24