חודשים שלא סישנתי את קלייר. אני התגעגעתי, היא התגעגעה וכך גם קוראיה הנאמנים (את המחאות קיבלתי בפרטי שלי). מצבי, מצבו של אבא שלי ועוד גורמים טכניים מעצבנים למכביר, מנעו מאיתנו את הסשן המבוקש.
כל כך הרבה תנאים יש לי לעשיית סשן, שלפעמים בא לי להעניש אותי:) אני לא מסשנת כשאני עצבנית, כדי לא לבוא לסשן ממקום לא נכון, אני לא מסשנת כשרע לי, כי אני רוצה להיות מסוגלת להיות שם במאה אחוז בשבילה, אני לא מסשנת בלחצי זמן, כי אני לא מוכנה לוותר על האפטר קייר.
ומכל הלא הזה - לא היה סשן.
את היום תכננו בקפידה. סופסוף סשן! שתינו התרגשנו, תכננו, פינינו זמן, הרגענו את עצבינו המרוטים ואת נפשנו הסוערת וקבענו חד משמעית - "ביום ראשון סשן, גם אם יתהפך העולם". רק דבר אחד לא לקחנו בחשבון, שאקום היום עם דלקת בגרון וחום גבוה. פאק. ושוב פאק ויותר חזק - פאק.
אבל יום רביעי מתקרב ואם התוכניות שלנו לא ישתנו ברגע האחרון (אני צריכה להתחיל לאמץ לעצמי את "בעזרת השם", נראה שאני זקוקה לזה הרבה לאחרונה), הסשן המיוחל סופסוף יתקיים.
אני יודעת מה אני רוצה לעשות בה, לעולל לה, להגביה אותי, להצניח אותה, לקרוע לה את הצורה, להצריח אותה, ליבב אותה, להגניח אותה, להגמיר אותה, להשתמש בה, להגמיר אותי.
פאק. שיגיע כבר יום רביעי.
לפני 17 שנים. 25 בפברואר 2007 בשעה 9:28
