אז זהו, בקרוב זה קורה. מרץ מגיע ואיתו יום ההולדת של שתינו. אור ראשונה. ב-4 במרץ היא עוברת לקידומת חדשה והפעם חשבתי לחגוג לה הכי מיוחד שאפשר. כתבתי לחברות, התייעצתי, קיבלתי רעיונות יצירתיים (תודה חברות, הייתן מדהימות ותודה מיוחדת לפרנקי, אלונה ופרח, שלא הפסיקו להשתולל בדימיונן ולהציע את הרעיונות הכי מדליקים) ובסוף הוחלט על ערב בסגנון אלף לילה ולילה, במסגרתו אור תקבל שירות שעוד לא חלמה עליו ותוכל לסשן מפה עד להודעה חדשה. הרעיון הכללי נסגר וכל מה שנותר זה לסגור קצוות, להזמין את כולן, לדאוג לתחפושות (איזה כיף שיום הולדתה יוצא בפורים) ולחכות לחיוך הענק שימרח על פניה של אור, כשהיא תראה מה הפקנו לה ובכמה אהבה.
זמן להפקה הזאת לא ממש נשאר לי, אבל חשבתי להסתדר, להעזר, לנצל את שעות הלילה ולהפיק משהו הכי מדהים שאפשר בנסיבות הקיימות. אבל כמו שכבר למדתי שוב ושוב בחודש הזה... תוכנית זה דבר גמיש. אתמול ביקרנו פעמיים בבית האבות. קשה בכלל להסביר במילים כמה תמיכה האשה שלי מעניקה לי. אבא שלי חטף התקף פרקינסון קשה במיוחד בבוקר. מעולם לא ראיתי אותו רועד בצורה כה קשה. אור היתה שם לעזור לו לקום, לסחוב אותו איתי למיטה, לומר לו שאנחנו אוהבות אותו, להרגיע את הפחד שלי ושלו ושלנו. כשהוא נרגע ושתינו היינו בדרך חזרה ליום העבודה שלנו, פתאם חשבתי שכדאי שבכל זאת אשאל אותה איך היא היתה מעדיפה לחגוג השנה.
להפתעתי, היא אמרה שהשנה היא מעדיפה לחגוג לבד, רק שתינו. ניסיתי לתחקר, לברר, לנסות לראות איך היא תגיב אם בכל זאת נפיק לה את הארוע, עד שהבנתי שהיא רצינית, היא באמת לא במצב רוח לחגיגות גדולות. בסוף התוודתי על התוכנית שלנו ושאלתי איך היא היתה מרגישה אם זה היה קורה ולהפתעתי (השנייה), היא אמרה שהיתה כועסת. שאת השפחות שלה היא בוחרת בעצמה, שכל הארוע היה מביך לה מדי וגדול מדי לימים כמו אלה שאנחנו עוברות.
גם אני לא ממש במצב רוח לחגוג השנה. לא מרגישה שגדלתי בשנה. מרגישה שהתבגרתי בלפחות עשר. השנה נחגוג לבד. השנה זה יהיה הכי אינטימי וקרוב ושמח שאפשר בביחד. עכשיו אני חושבת מה להפיק לה בהפקה פרטית לשתיים.
לפני 17 שנים. 22 בפברואר 2007 בשעה 8:06
