יש מעט מאד דברים שאני זוכרת מילדותי המוקדמת. אחד מהם הוא את שני הוריי רבים במכונית ואת אמא שלי מאיימת על אבא שלי שאם לא יוותר, היא תקפוץ מהמכונית הנוסעת ותתאבד ליד הילדות. הזכרון השני ממנה הוא כשאני בת ארבע ורואה אותה אורזת את החפצים שלה ויורדת במדרגות הלולייניות של ביתנו. אני זוכרת שבכיתי ושאלתי אותה לאן היא הולכת ולמה היא לוקחת איתה את כל הסירים שלנו והיא ענתה שהיא נוסעת להשתלמות. ההשתלמות הזאת נמשכה ונמשכה ולא הבנתי למה אמא שלי לא חוזרת במשך חודש ולא מתקשרת ואז, כמו שילדים יודעים לגלות סודות, גיליתי שהיא בגדה באבי עם הירקן השכונתי ושהוריי התגרשו.
כעבור אותו חודש חזרנו לקשר ומאחר שהוריי התגרשו יותר יפה ממה שאי פעם נכתב באיזה שהוא ספר עצות, לא היו לנו סידורי ביקור וראיתי אותה בכל פעם שרציתי וכשלה היה נוח. לכאורה התנהלה לה מערכת יחסים רגילה של אמא ובת, אבל רק לכאורה, מפני שברגע שהיא עזבה את הבית, אני הפכתי לאמא שלה. ניגבתי לה דמעות כשהמאהב נטש אותה, תמכתי בה כשהתמוטטה בגלל חוסר רצונה של אחותי להיות איתה בקשר, התעוררתי בלילות כשחטפה התקפי קנאה לחבריה הבאים וסחבה איתי איתה לבדוק אם הם בוגדים וניחמתי אותה שוב ושוב על ילדותה העשוקה כילדת שואה, שניצלה בנס שלוש פעמים ממוות ודאי.
ילדה בת ארבע שהופכת לאמא של אמא שלה, אולי אני צריכה להודות לה על האלרגיה שלי לסודות ולשקרים, על כך שהתבגרתי והפכתי לאחראית כל כך מוקדם, על הקשיחות הבסיסית שיש בי להתמודד עם כל דבר ולדעת שאני לא אתפרק ובוודאי שלא אתאבד ועל היכולת שלי להיות תמיד עם הרגליים על הקרקע, גם כשהכי כואב. אולי וזה היה נכון לתקופה ארוכה, ההגנה שלי עליה אפילו מפני הכעס שלי. היא הרי אותה ילדה בת 3 שלקחו את שני הוריה ואני הרי כל כך חזקה, אז מה פתאם שאציב אותה בפני קושי נוסף, הקושי של הכעס שלי?
מוזר איך דווקא כשאנחנו מתבגרים דברים נראים פתאם אחרת. כשאבא שלי עבר לבית אבות פתאם ראיתי כמה הוא היה שם בשבילי, אמא ואבא כאחד. איך באתי אליו כשקיבלתי מחזור, איך הוא ליווה את האהבות הראשונות שלי, כמה זמן הוא הקדיש לי בשיחות והקשבה ואכפתיות ונתינה, איך הוא גיהץ לי מדים בכל פעם שחזרתי מהבסיס וכמה הוא עסק בלפצות אותי על זה שאמא שלי לא היתה מעולם אמא כמו שאמא אמורה להיות בשביל בנותיה. כמה הוא חיבק ונישק, כמו שהיא לא עשתה מעולם, כמה הוא החמיא ופירגן והעצים, כמה הוא תרם לביטחון העצמי שלי ולמי שאני היום.
לא הייתי קרובה אליה כל השנים, אך שמרנו על יחסי ידידות ופגישות קבועות. היא תמיד רצתה שהבנות שלה יהיו החברות שלה כשיגדלו ואני תמיד רציתי אמא שתהיה אמא. הפער היה בלתי ניתן לגישור, אבל הערכתי וכיבדתי את מי שהיא היום, את הלימוד המתמיד שלה, את השקעתה בספורט וביצירה את הנחישות שלה להמשיך ולהיות פעילה בגילה.
ואז קרה משהו קטן, לכאורה שולי, שפוצץ את הכל. היא ביקשה שאבוא לחתונת נכדתו של חברה ואני סרבתי. עברו שבועיים, היא התקשרה וביקשה שאתקשר לחבר שלה ואאחל לו מזל טוב. הסכמתי. "רק דבר אחד", היא עצרה אותי, "הייתי חייבת לתת תירוץ למה את לא מגיעה אז אמרתי שאת שמנה מדי כרגע מכדי להציג את עצמך בציבור ושאת עושה דיאטה ואולי תבואי לחתונה של הנכד הבא, אם תרזי מספיק". העלבון. הכאב. תחושת ההשפלה. ושתקתי, לא כי אין לי פה גדול, אלא כי נדבקתי לתפקיד שלי כאמא שלה שצריכה להגן עליה מפני העולם, גם מפניי. שתקתי וברכתי ואכלתי לעצמי את הלב.
בשישי יצאנו אור ואני עם אבא שלי לבית קפה ולפתע נתקלנו בה. כמויות הקור שנשבו ממני יכלו להקפיא את תאילנד ביום חם במיוחד. היא ניסתה להתקרב ושפת הגוף שלי הבהירה שאין דבר שאני רוצה פחות בעולם.
והיום בבוקר, דווקא שוב מאותו המקום של להגן עליה ושלא תעלב, החלטתי לכתוב לה הכל, שתבין למה כעסתי והתרחקתי ואיך שהתחלתי לכתוב, המילים זרמו מעצמן, הכאב והכעס והייתי ילדה ולא אשה בוגרת והייתי ישירה ולא מגוננת והייתי כואבת כמו שלא הרשיתי לעצמי איתה אף פעם.
המכתב כבר נשלח, התגובה שמסירה מעצמה אחריות ברורה מראש ואולי אני צריכה להביא לקשר הזה חמלה ואולי אני צריכה להודות לה על מי שאני היום ואולי הכל ידוע מראש אבל לא נשכח מהלב שלאהוב אותה זה לשלם בכאב ואולי, רק אולי, אמא שלי תצליח פעם להיות אמא ואני אצליח פעם להיות שוב גם קצת ילדה מולה. משהו בי מפחד אפילו לחשוב על האופציה הזאת.
לפני 17 שנים. 15 ביולי 2007 בשעה 7:45
