High Hopes

אתה חושב שיש לך רצון חופשי ואתה עושה את הבחירות שלך בצורה מודעת עד שאתה טועם משחת שיניים שהיא לא בטעם מנטה והמוח שלך קורס לתוך עצמו.

התרגלתי לטעם פלואוריד-מלוח-מגעיל של פרודונטקס אקסטרה פרש כל עוד הייתה לזה סיומת של מנטה.

הלו אני רוצה לרדת מרכבת ההרים של פרודונטקס הרבל פלייבר

אם משהו מתאים לנשלט/ת

אז הוא סאב-אופטימלי

אבל אז נראה לי שהוא פחות מתאים, לא?

ערב של תהיות

לכבוד עונת החגים הבאה עלינו לטובה הבלוג (כלומר אני) החליט לזנוח את טיפת הפאסון והכבוד העצמי האחרונה שלו (למה אני מדבר על עצמי בגוף שלישי?) ובזכות אלי שפתחה לי את צ'אקרת השיטפוסטינג (כלומר הביאה אותי להבנה שחצי ממה שיוצא לי מהפה זה תוכן שיכול להזין פוסטי נונסנס) החלטתי להתחיל לחלוק את הכיף, כי למה שלא תהנו.

ואם כבר אז אפתח בגרסת הקאבר לשיטפוסט #5:

אנשים שהכינוי שלהם הוא מהצורה "דום X", "או X השולטת", "שולט אבל רק דרך המקלדת" (וכל מה שליד) תמיד מזכירים לי פוקימונים שצורת התקשורת העיקרית שלהם היא קריאה בשם של עצמם.

"דום אכזריוס! דום אכזריוס!" הוא צועק, כשהוא מסתער אל עבר אינבוקס של מישהי בדרך לעוד הטרדה מוצלחת

לפחות כך שמעתי שהם עושים, לא יודע, לא חוויתי את זה על בשרי אני גבר.

מועדים לשמחה ובריאות לרוב שמרו על אינבוקס נקי ואאוטבוקס טהור

יום ההולדת ה-25 שלי הולך וקרב.
וזה, כמובן, גרם לי לחשוב על המוות. 

ככל שיום מותנו קרב
אנו חווים יותר ויותר חוויות של "כמעט מוות",
כאן רכב מאיץ כשאנו חוצים את הכביש, במקום לבלום.

שם מים רותחים מדי בוקעים מן הדוש במקלחת, כמעט וגודעים במחי כווייה מדרגה רביעית את הפוטנציאל לקריירת הדוגמנות המרהיבה שוויתרתי עליה לטובת הלימודים, העבודה ופתיחת בלוג לייף-סטייל.

שלא נדבר על לאכול משהו מקולקל, פחד אלוהים.
או להיות בפקק ממש ממש ממש איטי, אפשר למות מזה.

הפחד הרגעי מהמוות מלווה כמובן באנחת רווחה מיד אחרי – שמכניסה הכל לפרופורציות.
ובתור מומחה לפרופורציות, אני יודע להגיד שאת הפחד הרגעי מהמוות אי אפשר להשוות לפחד מהמוות שאי אפשר לברוח ממנו –

זה שכבר מחכה לי מעבר לפינה, הזקנה.
ואני ממרום גילי כבר מסתכל למלאך המוות בעיניים.
אין בכך ספק. כבר יש לי כבר כמה שערות לבנות, אני כבר שותה קפה בלי סוכר,
אני עונד שעון, אני קורא מוספים לשבת של העיתון.
אני נהנה ממים מבעבעים קלות –

אבל יש בי עדיין תקווה, אני עדיין לא באמת אוהב סודה. ואני מכור לקניות באינטרנט
עדיין לא ממש מתחבר לאופרה, אז כנראה נשאר בי שביב של צעירוּת.

הפחד שומר אותנו חדים, יש המון דברים לפחד מהם.
אבל אין ספק

שהמשמעותי ביותר

הוא הפחד

מלהפוך לבומר.

(זה בסדר… אני עדיין לא מוצא את עצמי מוסיף שלוש נקודות במקומות לא קשורים… שלא נדבר על אמוג'ים תלושים… 🤪 מעניין למה זה מגיע עם הגיל)

כדאי לי לעשות בדיקת לחץ דם?
בדקתי לפני כמה חודשים, היה תקין.
אבל אז לא הייתי בן 25...

איזה מזל יש לי
אף אחד לא שם לב למה שקורה פה
כל הכוכבים הסתדרו בשורה
אני לא באמת נחמד לאנשים, אני סתם עושה את הדברים הנחמדים, הנכונים.

ממשיכים להגיד לי איזה חבר טוב אני, אני באמת אוהב את החברים שלי, אני תומך ואני עוזר, אבל אני עושה את זה סתם כי זה נראה לי כמו הדבר הנכון לעשות, עוד רגע כולם יבינו שמדובר בסתם מראית עין.

אני לא באמת משקיע, אני פשוט חושב עליהם, ונותן להם את היחס שאני חושב שמגיע להם.
אם זה לא מפריע לי אז מה אכפת לי לפרגן.
זה לא כזה קשה לזכור יום הולדת של מישהו, לרשום את זה בכרטיס איש הקשר שלו בטלפון, זה מודיע בלוח השנה על יום ההולדת הקרב שלו. אני יודע מה הוא אוהב, הוא לא יקנה את זה לעצמו, זאת לא כזאת הוצאה אבל הוא בטח לא יקנה את זה לעצמו.
הוא בטח ישמח לדעת שחשבו עליו.

לזכור מה כל אחד אוהב ולא אוהב לאכול, לשים לב כשאנשים משנים תספורת או משקפיים או צבע לק או אם זה לק ג'ל או רגיל או אם יש להם נעליים חדשות או גרביים עם הדפסים מגניבים.
מה אכפת לי, יש לי מלא אהבה לתת, אני שם לב לפרטים, לא עולה לי כלום לחלק את האהבה, זה כיף לשים לב לפרטים.
זה משמח אנשים כשהם מקבלים פידבק על דברים שהם מראש מחצינים.

ואם עובר עליהם משהו אני יכול להכיל ואני יכול לנסות לתת פידבק, או אם לא בא להם – סתם לתת להם לפרוק.
יש לי מלא סבלנות לתת, אז שידברו, זה יעזור להם ומשמח אותי לעזור להם.
ואם הם צריכים פידבק אני שמח לתת אותו, איכשהו הצלחתי ליצור את הרושם שיש לי דברים חכמים לומר, ואם לא חכמים אז לפחות רגישים. זה עוזר.
אני אוהב לעזור.
זה נחמד.

ואז אחרי שאני תופס אנשים ברשת המזויפת שטוויתי בראש שלי, הכי קל להבליג ממחמאות.
זה כזה קל לחשוב שאנשים חושבים שאני נחמד סתם כי הם אוהבים אותי, או שהם חושבים שאני חתיך או מוצלח או חמוד או חכם או מעניין, הכי קל להעריך אנשים שאתה כבר אוהב.

וזה בסדר שהם חושבים את הדברים האלה, את חלקם אני אפילו חושב על עצמי. אבל כנראה שתסמונת המתחזה הזאת היא בעצם הדרך של המוח שלי להתכונן לרגע שבו אני אבין שאני חייתי באיזשהו סרט, וקיבלתי את הרושם המוטעה לגבי עצמי. ואז, ברוב חוצפתי, עוד השליתי את הסביבה שלי.

וזה פחד ענק.
איזה מפדח זה לחשוב שאתה חכם כשאתה בעצם לא? מביך קצת, הייתי אומר. אז אני משתדל לא להעיד על עצמי דברים שאין לי דרך להראות באופן ממשי.
כלומר אין לי בעיה לספק נתונים לגבי עצמי, כמו המקום שאני לומד בו או המקום שאני עובד בו או כמות התחביבים שלי, אלה מונחים אובייקטיביים.
אני חושב שאת הירידה ב-Rabbit Hole של תסמונת המתחזה בעבודה/לימודים/תחביבים כדאי לשמור ליום אחר.

וברור לי שאין הבדל בין אדם שמתנהג בצורה נחמדה כי הוא חושב שזה הדבר הנכון לעשות לבין אדם שהוא אינהרנטית "נחמד". (וזאת נקודה ממש חשובה ומעניינית בעיניי שאני רוצה לנסות לכתוב עליה)

הדבר שהכי מסריט אנשים הוא כשאני אשכרה זוכר דברים שהם סיפרו לי, ובעצם העניין הזה של להקדיש לאנשים מקום בראש. אנשים פשוט לא מצפים לזה אף פעם.

אני לא מצפה לזה מאחרים, אבל נורא חשוב לי לזכור דברים לגבי אנשים, זה הדבר שהכי משמח אותם, וזה שימושי באופן כללי.

אני אוהב לדרוש מעצמי יותר, ככה יהיה הכי טוב למי שסביבי.

ואני מודע לזה שזה קצת נראה כאילו אני מרים לעצמי, אבל אני מקפיד להבדיל בין עובדות לדברים סובייקטיביים.

אין לי איך לזייף את זה כשאני שם לב כשמישהו בא עם גרביים שיש עליהם הדפסים של אבוקדו, או את זה שאנשים מרגישים בנוח לפרוק עליי. אלה עובדות, ובשני המקרים מדובר באירועים מבורכים.

אגב נקודה מעניינת – למרות שתסמונת המתחזה נפוצה במידה שווה אצל גברים ונשים – אצל גברים היא יותר נפוצה תחת לחץ. 
אני דווקא נחשף אליה בעבודה יותר אצל נשים, אולי כי החברה הכתיבה שלגברים אסור להראות חולשה?
בכל מקרה הפכתי את זה לתחביב שלי לעזור לחברותיי לעבודה להתמודד עם זה, להאמין בעצמן יותר, ולדרוש יותר. זה ממש עובד, ואז הן מודות לי, ואז אני שוב מרגיש מתחזה.
אין איך לנצח.
אבל זה בסדר.

Every time the weight of who I wish I already was
Comes crashing down on who I still am

Try to be ready and excited to receive it

:)

EP מעולה, אגב, מומלץ בחום

ועכשיו בזכותי זה קל וברור:

אז החלטתי לנסות לקנות מסיכה לניקוי ופילינג של עור הפנים.
בתור הבחור הרגיל שאני, מעולם לא התנסיתי במוצר בסגנון – לכן הלכתי וקראתי את הוראות השימוש.
להלן התרגום לגברית מדוברת, וללא מושגים סמולניים של גויים ופרסומות סמויות וגלויות למוצרים אחרים. להנאתכם:

מעקב אחר ההוראות הנ"ל הניב תוצאה סבירה לחלוטין.
הדרך מפה להפיכת העמוד לבלוג לייף-סטייל היא מדרון חלקלק ואשתדל להימנע מללכת בה.

עדיין מוזמנים לפנות בשביל המלצות על מוצרים

כמו כל חובב בישול, (אני משער?) החלטתי שאני צריך למצוא לעצמי סכין שף טובה, הרי כל הזמן אני מוצא את עצמי חותך, קוטם, קולף, קוצץ ופורס מיני מזונות. וסכין טובה היא מצרך בעל ערך לא מבוטל במלאכות אלה.

כמעט בכל יום שבו לא הייתה לי סכין טובה רק ייחלתי לאחת.

הגיע היום ונחתה עליי ההבנה, הימים ימי קורונה, אין לי על מה לבזבז כסף, אני כל היום תקוע בבית, עם הסכינים הסבירות והבינוניות שלי. אני יכול להרשות לעצמי – אז למה שלא אקנה לעצמי איזה סכין משובחת.
כבר הרבה זמן אני פוזל לכיוון הדגמים היפניים, אז החלטתי לפצוח בפרויקט מחקר קטן.

בשיטוטיי למדתי על הצורות, הדגמים והשימושים של כל צורת סכין – מסכינים לשימוש כללי, דרך סכיני ירקות וכלה בסכיני קצבים ופילוּט.

אך השיעור הכי חשוב שלמדתי והמשכתי ללמוד הוא – שלא משנה כמה צורת הסכין שימושית לטעמך, כמה הסכין יפה, מגניבה, מעוטרת בפסים, בטקסטורות ובשלל קישוטים – מה שקובע בסוף הוא הפלדה.
הטרגדיה היא שרוב הסכינים הנפוצות גם יקרות וגם עשויות פלדות מעפנות, ואנשים מרשים לעצמם להתפשר, על עצמם ועל הסכינים שלהם, כשבאותו מחיר יוכלו למצוא אחת טובה יותר עבורם.

פלדה איכותית היא הבסיס לכל סכין שתתפקד היטב בטווח הקצר והארוך.
לפני הכול – פלדה חזקה מאפשרת השחזה לזוויות חדות יותר – ההיגיון הפשוט הוא שפלדה חלשה מדי תקרוס אם תושחז לזווית חדה יותר משהיא מסוגלת להחזיק.

סכינים שאנו נתקלים בהן ביום-יום לרוב עשוית פלדות אל-חלד. הן עונות בדיוק להגדרה שלי עבור "מספיק בקושי" – לא רק שמראש הן לא הכי חדות, כפועל יוצא מחולשתן המבנית – גם את הלהב הלא-מאוד-חד שלהן הן מצליחות להחזיק רק לזמן קצר יחסית, לפני שחולשותיהן מתגלות.

כל המתעניין בסכינים מיד יילמד שמביני עניין יבחרו בסכין מפלדת פחמן –
פלדות פחמן חזקות בהרבה מפלדות אל-חלד נפוצות, הן שומרות על מבנה יציב וחזק, ולכן יתפקדו ביתר חינניות.

אך גם (רוב) פלדות הפחמן לא חפות ממגרעות, במשפחה זו ישנם סוגים רבים של פלדות. והמסקנה השנייה שנלמד לגביהן, לאחר חוזקן המבני – היא שפלדות פחמן דורשות מהטבח תשומת לב רבה יותר לתחזוקת הסכין, ולשמירה על בריאותה.

פלדות הפחמן רגישות הרבה יותר לגורמים סביבתיים מבנות דודן פלדות האל-חלד, אם ההנחיה הנפוצה עבור סכינים מפלדת אל-חלד היא לא לשטוף אותן במדיח, הרי שעבור פלדות פחמן זוהי רק ההתחלה – הנטייה שלהן לתגובה כימית עם מים, חומצות ושאר מינרלים דורשת ממך, כאחראי על הסכין לנהוג בהן ביתר זהירות: לייבשן מיד לאחר שימוש; להימנע ממגע ישיר עם מתכות אחרות בעת האחסון; לחתוך רק על קרשי חיתוך מחומר רך, כמו עץ; לא לגרוף את המרכיבים החתוכים עם צד הלהב ועוד הוראות רבות ומגוונות.

ואז נשאלת השאלה – האם זה באמת שווה את זה?
התשובה, כמו הרבה דברים בחיים, היא – תלוי.
וכאן נכנסים לשאלת האיכות:

מי שיבחר בפלדת פחמן פשוטה, כמו פלדות פחמן "לבנות" (מדובר בצבע הציפוי הפלסטי בו המתכת הגולמית ארוזה בהגעתה מהמפעל, לא בקטע גזעני כלשהו), ימצא את עצמו מתמודד עם הצורך לבחור, האם הוא רוצה אותה עמידה יותר לפגמים או חזקה יותר, וגם אם יבחר בגרסה החזקה – פלדת "לבן 2" תהיה חזקה יותר ורגישה יותר, ועלולה להשלות את הטבח עם היוקרה שהיא משדרת, אך מדובר עדיין בפשרה, היא מגיעה עם כל החסרונות של פלדה שדורשת תחזוקה שוטפת, אך עם מעט מאוד מהיתרונות. והיא ללא ספק פחות מוצלחת מהסוג הבא:

פלדות כחולות הן בדרך כלל בחירת המומחה, והן מה שהייתי ממליץ עליו לרוב מי שמוכן להשקיע את ממונו, ובעיקר את זמנו – בסכיני שף. הן חזקות, מאוד יפות, ובאופן כללי ממש מעולות. הן לא חפות מפגמים, יש לתחזק אותן, אבל בלי ספק הן ייתנו תמורה לכך. הטבח לא ירגיש מנוצל על ידי סכינו, אלא הם יחיו יחדיו בסימביוזה מאושרת. הפלדות הכחולות קלות, הלהב שלהן יחזיק עד חצי שנה ללא צורך בהשחזה, וגם כשיזדקקו לאחת –הן יקבלו אותה באהבה. ואהבה הן גם יקבלו בחזרה מהטבח, במידה והוא ידע להעריך אותן.
אין ספק שפלדה כחולה תרצה את רוב הטבחים, הטובים והגרועים, הבררנים והמתפשרים. בינתיים אני נהנה מאוד עם סכינים מפלדה כחולה ואני יכול רק להרעיף מחמאות. היא אפילו צוברת קמטי חלודה טורקיזיים וחינניים לאורך השימוש. אין מה לדאוג, זה אמור לקרות :)

שאלה אחרונה עולה – האם ניתן לרקוד על שתי החתונות? לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?
האם יש פלדות שגם לא דורשות בייביסיטינג וגם ייתנו לך את כל מה שלפלדות הכחולות יש להציע?

התשובה הפעם פשוטה יותר:

יש פלדה אחת שנקראת 2SG או 2R, תלוי איזה יפני שואלים, והיא מאפשרת לקבל מידת חוזק שמגרדת מלמטה את האיכותיות שבפלדות הכחולות, אך במחיר כפול, אין ספק שמדובר פה בעסקה גבולית עבור הטבח החובב או הפרטי, והיא עלולה גם להיות מיותרת. בעיקר כשאנחנו מגיעים למילה האחרונה:

המשוגעים ביפן רקחו להם קוקטייל מינרלים ומתכות בשם ZDP-189, שם סקסי, אני יודע. (לכו תבינו אסטרטגיות שיווק של יפנים)
הפלדה הזאת עושה הכול: היא קלה, היא כמעט לא מחלידה, והיא כל כך חזקה שהמשתמש הביתי הממוצע יצטרך להשקיע מאמץ לא קטן כדי לשנות את צורתה, אבל זה בסדר – כי היא לא תזדקק לכך אם לא יפגעו בה אקטיבית. והמחיר? לא הרבה יותר מהפלדה הקודמת שתיארתי. אין ספק שמי שהשיג לעצמו סכין כזאת הסתדר לכל החיים, אבל מה לעשות – הייצור מצומצם והמלאי מוגבל.

כמעט בכל תחום בחיים מתקבל הרושם שבעת בחירה יש לבצע פשרה, אם אתה רוצה דבר אחד – תיאלץ לוותר על אחר, לדעתי זה מחמם לב לדעת שקיימות שם בחוץ סכינים שייתנו לטבח את כל אשר חיפש. ללא פשרות.

מאחל לכולנו סכין כזו בחיינו ובמטבחינו.

פיקאסו אמר פעם שהוא היה "זקוק לארבע שנים כדי ללמוד לצייר כמו רפאל, ולתקופת חיים שלמה כדי ללמוד לצייר כמו ילד."

את הציטוט הזה אני מכיר מאז שהייתי ילד קטן, אמא שלי דאגה שאכיר את כל האמנים הקלאסיים והמודרניים הגדולים, וכמובן את פיקאסו. (לא שאני מתלונן, ממליץ דווקא)

אבל עד לאחרונה לא טרחתי להקדיש לציטוט מחשבה.

כל חיי הייתי מצייר במחברות, בשוליים, במקום לכתוב בשיעורים. הייתי מצייר אקסקלוסיבית מהדמיון, מתמונות וצורות שיש לי בראש, אבל אובייקטים ודמויות שמבוססים על דברים שראיתי.
במשך הרבה שנים בכלל רציתי ללמוד בבצלאל, אלוהים יודע איך מצאתי את עצמי במדעים מדויקים.

ולאחרונה, כשאני מנסה לצייר, התחושה שלי שונה לגמרי. כשאני ניגש לדף – אני לא יודע מה אני רוצה לצייר.

קניתי לעצמי צבעי מים כי זה נראה מרגיע, כי זה כיף, הוודאות החלקית בלבד לגבי התפזרות המים על הדף – הרי זה מים, אתה לא תמיד יכול לדעת או לשלוט בכיוון בו יתפשטו. צבעי מים גם מאוד קשה להבהיר, כלומר יהיה מסובך מאוד לצייר בצבע מים בהיר על אזור כהה – לכן צריך לבצע תכנון מסוים לגבי סידורי הצבעים בציור.

הכנתי דפים, הכנתי צבעים, מכחולים ושתי צנצנות, אחת למים נקיים ואחת למים עם צבע. וניגשתי לצייר.

ופתאום אני מבין שאני לא מצליח לחזור לימים של התיכון. אני לא מצליח "סתם לצייר".
אני יושב שם וחושב מה אני רוצה לצייר, איך הוא ייראה? באילו צבעים להשתמש? אין לי מושג – אני כמעט תמיד ציירתי עם עטים של פיילוט במונוכרום על מחברות שורה.

ועכשיו כשחיפשתי את הנוסח המדויק של הציטוט של פיקאסו בוויקיציטוט, נתקלתי באחד אחר שלו שממחיש בדיוק את מה שהרגשתי:

"אם אתה יודע בדיוק מה אתה מתכוון לעשות, למה לעשות זאת? מאחר ואתה יודע, כבר אין טעם בכך. עדיף לעשות משהו אחר."

ובתור מי שמקצועות ריאליים מזהמים לו את האונה הימנית כבר כמה שנים טובות. ואחרי שהוא טיפל בה יפה יפה עד הגיוס, אני מגלה שלא חוויתי תהליך יצירתי נטו במשך המון זמן. לא צחקתי כשאמרתי שהם מזהמים.

עם כל אהבתי למתמטיקה ופילוסופיה וכל המקצועות שנגזרו מהן, הן והם דורשים ממך להיות פורמלי, מסודר, מנומק ועקבי.
וזה כמעט ההפך מהתהליך היצירתי שניסיתי לעבור עם עצמי במהלך הציור.
היכולת לסלוח לעצמך, לטעות, לזרום עם הטעות שלך ולהגיע לתוצאה לא מתוכננת היא לא ברורה מאליה, ומאוד קשה לביצוע.

ובסופו של דבר, כשהצלחתי ליצור משהו פרי רעיון מופשט בראש שלי, למדתי המון על עצמי, על ציור, על מים ועל התהליך היצירתי, וזה ממש לא קל. יצא לי אחלה ציור בסוף, ביססתי אותו על ספר שקראתי. אנשים אהבו – זה מדד מאוד לגיטימי בעיניי. גם אני אהבתי.

אבל גם עכשיו, אני מוצא את עצמי כותב את הטקסט הזה בצורה מאוד טכנית. מנסה להסתכל פנימה, לחשוב על מה שאני מרגיש ומה שאני חושב, להכין מזה טיעונים קוהרנטיים ולהעלות אותם על הכתב. וחבל לי.

כי דווקא בכתיבה אני מרגיש שאני לא יכול לראות מראש איך הולך להיראות מה שאני כותב. אבל התהליך עצמו גם חשוב, וחשובה כנראה (ותלוי במה שרוצים להשיג) הצורה שבה מועבר הכתוב. אם כבד וטכני, או מבדר.

אני באופן כללי תמיד מעדיף את האופציה השנייה, אבל כמו בחיים, הרבה יותר קל להיות מצחיק כשנוח לך.
להצחיק בצורה מאולצת זה לזקנים.

ואם מסתכלים על הפוסט הקודם שלי, דווקא שני החלקים הראשונים והכבדים שלו, אם כי רלוונטיים, מהווים קריאה פחות כיפית מהחפירה/רטינה שלי על ברקלי, כי להתלונן הרבה יותר קל לי מאשר להסתכל בראי.

כמו הרבה אנשים בעצם.

בקיצור למדתי – ואני ממשיך ללמוד שפיקאסו ממש צדק, לדרוש מעצמך מצוינות זה החלק הקל.

לעומת זאת לחדש, להפתיע, לתפוס את העולם אחרת, בצורה שונה וילדותית, פתוחה וסלחנית כלפי עצמך.
לחשוב בצורה סקרנית – זה כבר למתקדמים.

ואם אתה מצליח להישאר מצוין?
ציור של פיקאסו נמכר ב-$180,000,000 לפני 5 שנים.

או: התפזרות על דף בשלושה חלקים
 

מבוא לאופטימיזציה לא מתמטית

לעתים קרובות יש לי נטייה לנסות ולבצע דברים שאני אוהב או רוצה לעשות בצורה המיטבית, כלומר – "כמו שצריך". הסתייגות שאני מוסיף לעצמי באופן בלתי מודע (או מודע, אם אני עוצר וחושב על זה כמו עכשיו) היא ביצוע באופן "כמה שיותר טוב, מקסימום אקלע ליד, עדיין כנראה שיהיה טוב".

אני חושב שהמונח הכי מדויק לתופעה הוא "אופטימיזציה" – ניסיון להוציא איכות מקסימלית בהינתן מגבלות קיימות. חיפוש זריז מעלה (הנה אני, מנסה לעשות אופטימיזציה להגדרה של אופטימיזציה) שאין ערך בוויקיפדיה לרעיון האופטימיזציה כקונספט פילוסופי/פסיכולוגי/התנהגותי אז נשאל אותו מתחומי המתמטיקה והכלכלה. נראה שכמה עשו זאת לפניי, בעיקר בתחום כוח האדם, בתור תכונה חיובית (😊) שמחפשים בעובד.

המון אנשים דוגלים בגישה כזאת (אופטימיזציה), אני בטוח. ניתן גם לפרש אותה בהמון דרכים, אציג שתיים מהן ששווה לציין לדעתי, ואז את הגישה שלי:

דרך אחת היא ניתוח מראש של בעיה שרוצים לפתור או מטרה כלשהי ששמים לעצמך; בחינת כל האפשרויות; בחירה בטובה ביותר – ועבודה קשה ועקבית על מנת להשיג אותה, ורק אותה.
ניתוח בסיסי של הגישה הזאת יניב כמובן את המסקנה שהיא תתאים, כלומר תספק תחושת הישגיות והצלחה – למספר מאוד מצומצם של אנשים:
כאלה שמצליחים בכל מה שהם עושים על ידי מאמץ סביר,
כאלה שמסוגלים לעבוד מאוד קשה על מנת להשיג מטרות קשות להשגה,
אנשים שמתמודדים היטב עם כישלון
וכמובן – שילובים של השלושה.
נוכל לקרוא לסוג הזה של אנשים "אנשי הכול או כלום". אני אישית מעריץ אותם. מדובר בגישה שמערבת לקיחת סיכונים, ובעלת הפוטנציאל המקסימלי להצלחה קיצונית בתחומי העניין שלהם. אבל – ככל הנראה כל עוד אתה לא נמצא בגזרת ה-"מצליחנים", תמצא את עצמך מתמודד עם כישלונות רבים. כולם אומרים שכישלונות מובילים להצלחה בסוף. אז שאפו למי שבוחר בגישה זו.

זוט לו עני.

דרך שנייה היא לכוון מראש ליעדים קלים יחסית להשגה, הדוגלים בגישה זו יתמודדו מראש עם מעט מאוד כישלונות, אבל ככל הנראה עם מעט מאוד הצלחות ששווה להתייחס אליהן.
אין יותר מדי מה לפרט, כולכם מכירים אנשים כאלה.
לגישה זו יש עבורי קונוטציה זהירה מדי, משעממת קצת, מתפשרת, ומתקשרת אצלי לוותרנות – "אם לא אסתכן לא אכשל"

כמובן שיש אינסוף דרכים לבצע אופטימיזציה לחיים של עצמך, אבל אם אני כבר כותב סקיצה לאנליזה עצמית, (עוד ספר שקניתי ולא הגעתי לקרוא בגלל אופן האופטימיזציה שאני מבצע אלא מה) אני חושב שכדאי לשתף את הגישה שלי. כשאני חושב עליה בדרך כלל קופץ לי לראש הציטוט "כוון לירח, אפילו אם תחטיא, אתה תנחת בין כוכבים." שנאמר, מסתבר, על ידי לס בראון, שהוא, מסתבר, "נואם מוטיבציה" אמריקאי.
שזה נחמד והכל אם בא לכם להסתכל רק על חצי הכוס המלא, אבל אפשר גם להסתכל על הגישה שלי בתור התגשמות המשפט "היי לפחות סיזיפוס נהיה ממש שרירי מלדחוף את הסלע הזה אה?"

דוגמה אישית

אפרט:
כשאני מציב לעצמי יעד כלשהו, לעתים מאוד רחוקות יהיה מדובר ביעד קונקרטי ומוצק. בדרך כלל הוא יוצג כמטרה מופשטת יותר. יתרון של הגישה: הרבה יותר קל לנחות בתָווך שיצרת לעצמך בתור מטרה. חיסרון: לעולם לא תגיע ליעד שלך, כי הוא לא קיים.
אני מאוד נהנה מנקיטת הגישה הזאת כי היא בהכרח כופה עליי חוסר קיבעון, שהוא אולי החיסרון הכי גדול של הגישה הראשונה שציינתי – טווח האפשרויות שמוגדרות כ"הצלחה" בכל דרך שנלקחת על ידי הנוקטים בגישה – מצומצם מאוד. לפי הגישה שלי, אני מציב לעצמי יעד רחוק, קשה להשגה, אבל עם "מרווחי שגיאה" או "רדיוסי סטיית תקן" גדולים, באופן הזה אני נתקל באופן קבוע בסט של פשרות, כישלונות, שינויי כיוון והצלחות קטנות בדרך ל"יעד" שלא קיים. אפשר להגיד שבצורה זו היעד הוא הדרך.

אני מתאר את זה באופן מאוד מופשט, לכן אציג סיטואציה מהחיים כדי להדגים:

נגיד ואני רוצה להשיל ממשקל גופי, בעיקר שומן, מטעמים אסתטיים ובריאותיים.
אדם הנוקט בגישת "הכול או כלום" ככל הנראה יציב לעצמו משקל מטרה, ובהתאם יעדי דיאטה ותוכנית אימונים, ינסה לעמוד בהם, ובמידה ויצליח יכתיר זאת כהצלחה. במקרה של עמידה חלקית ביעדים הוא יכתיר זאת כהצלחה חלקית או ככישלון – תלוי במידת האופטימיות האישית שלו.

לפי הגישה שלי (וזה סיפור אמיתי) אציב לעצמי יעד מופשט יחסית או מוגדר באופן יחסי – של ירידה במשקל, או לעתים יעד בלתי מושג ללא נקיטת גישה טוטאלית. לדוגמא – לרדת כמה שיותר במשקל תוך כדי איבוד מינימום מסת שריר.

אז מה עשיתי? הצבתי לעצמי מטרות ביניים, גם הן מופשטות: לאכול כמה שיותר טוב, לשמור על שגרת אימונים כמה שיותר רציפה ונכונה. כעת יש לי גבולות גזרה ללכת בתוכם. יש לי המון מרווח תמרון, נוח ומופשט כמו שאני אוהב, אני לא מחויב ל-X קלוריות ביום, אני מחויב לכמה שפחות. אני לא מחויב ל-X אימונים בשבוע, אני מחויב לכמה שיותר.

המצב הזה מאוד נוח, אבל מאוד מסוכן רגשית, הרי לעולם לא אגיע למטרה. ארד במשקל, אבל מתי זה מספיק? הניסיון מלמד אותי שרק במבט לאחור אתה יכול להבין שיכולת להסתפק במה שהיה לך. לכן חשוב להיות עם היד על הדופק. בסופו של דבר מצאתי את עצמי שומר על משקל כמעט זהה תוך עלייה במסת השריר וירידה די מינימלית באחוזי השומן, מדובר במצב שהוא ממש לא מה שתכננתי. התרצות ממנו היא כמובן סובייקטיבית לחלוטין. והערך המוסף שקיבלתי? נדרשתי להבנה יחסית עמוקה של מה אני מכניס לגוף שלי ואיך אני מאמץ אותו, למדתי המון על כושר והמון על תזונה, שניהם תחומים שממש מעניינים אותי היום. זאת למרות שהיעד המקורי היה גופני בלבד.

ומתי זה מסתבך במיוחד?

כשאני נתקל בנושאים מופשטים מלכתחילה ומראש לא ניתן להציב בהם יעדים ממשיים.
במצב זה מדובר במעין חור שחור של חוסר יכולת להציב יעדים, שרק ממשיך לאכול ולהתרחב.
ואם אנחנו כבר נוקטים בגישת שני חצאי הכוס, ניתן להסתכל על זה בתור החופש המוחלט לפעול ולהתפשט בכל כיוון שאתה חפץ בו.

אעצור שנייה ואספר עוד קצת עליי, בגלל הנטייה שלי להתקדמות כללית ולא ממוקדת בתחומי העניין שלי, נורא קל לי לפתח תחביב או תחום עניין חדש ולצלול לתוכו, להבין את קווי המתאר הכלליים של העיסוק בו ולהתעמק בהם בסבבה שלי.

ובדיוק כאן הייתה לי נפילה כשהגעתי להתעניין בתורת המוסר. איך הגעתי לשם? בנוהל – קם צורך.

הרגשתי שמעדתי קשות בקבלת החלטות מוסרית – וחיפשתי ללמוד על תחום המוסר. הרי חכמים ממני כבר עסקו בזה, אקרא מה הם אמרו, ארכוש כלים, אחכים ולהבא אדע מה הדבר הנכון לעשות.
הבעיה שלסחבק אין מושג בפילוסופיה, לסחבק יש רק גוגל, אז מגגלים.

וכאן נכנסים עוד יתרון ועוד חיסרון של הגישה: פעילות רקורסיבית – כשהיעד שלך מוגדר מראש אתה יכול לדעת מראש את רוב הצעדים שתיאלץ לנקוט ואת הפסגות שתצטרך לכבוש. כשהוא לא – אתה באופן קבוע צריך לעצור ולהשלים פערים כשאלה מתגלים.

אז ניסיתי לעשות את זה כמו שצריך: גיגלתי, מצאתי שתורת המוסר היא תחום בפילוסופיה. עצרתי.
מי אני שאקרא על תת-תחום בלי לקרוא מבוא לתחום הכולל. אז הלכתי וקניתי ספר מבוא לעולם הפילוסופיה (מומלץ מאוד בלי קשר!) שם נפרסו העקרונות הכלליים של העולם הפילוסופי נטו (יופי שמתמטיקה זה סוג של פילוסופיה אבל אם אתה רוצה ללמוד מתמטיקה זאת פקולטה אחרת ב-2020).

סיימתי את הספר והייתי שמח וטוב לב. היה ברור שכותב הספר חולה על עמנואל קאנט, ועל מסקנותיו בתורת המוסר, באופן כללי קאנט בחור די פופולרי וממליצים ברחבי האינטרנט לקרוא את הספרים שלו. אז קניתי את ה-ספר של קאנט אחרי חיפוש נרחב ברשתות הספרים (רוצה להאמין שהוא נחטף מהמדפים, יודע שלא מדפיסים כי אין ביקוש) בהתרגשות פתחתי את הקדמת הספר. עכשיו אוכל סוף סוף לגבש עמדות מבוססות לוגית בתחום המוסר ולהיות, בתקווה, אדם טוב יותר – חשבתי לעצמי. המציאות, לעומת זאת, התדפקה על הדלת. בהקדמת הספר נגלה לפניי המחזה המחריד: קאנט ביסס את כל כתביו על יצירתו של דייוויד יוּם "מסכת על טבע האדם".

קול. "אין בעיה, אני אקרא עוד ספר, אז מה אם הספר האחרון שהצלחתי לסיים עד המבוא לפילוסופיה היה בכיתה ט׳" – ניסיתי לשקר לעצמי, אז קניתי את הספר של יוּם, מסתבר שכשבהקדמה כתבו "ספר" היה בלבול בתרגום או משהו, כי מדובר בבלטה של 630 עמודים, 50 עמודים של הקדמה.
חושש, פתחתי את ההקדמה, מוכן לקרוא על נפש האדם כפי שנתפסה לפני 300 שנה, מעניין אם גם אז היו שמים קורנפלקס לפני החלב או שהפילו כל בעיה פסיכולוגית על היחסים הבעייתיים עם ההורים. למרות שפרויד טרם נולד.
לשמחתי או לדאבוני, מסתבר שגם יוּם מעתיקן מעוות, והוא ייחס לעצמו בעזות מצח את כל התזה שפרסם בספרו "שלושה דיאלוגים" ברנש אחר בשם ג'ורג' ברקלי כשיוּם עוד בקושי יצא מהכושלאמא שלו.
לספר הזה אני בספק ששווה לצרף לינק כי מדובר בקריאה לא מהנה בעליל שבאופן כללי שחקה אותי לגמרי. היה לי מאוד קשה לעלות חזרה על הסוס של קריאה בתחום מאז, אני מנסה לחזור עד היום.

וכך יצא שמצד אחד החכמתי, יצרתי לעצמי תחום עניין חדש, למדתי המון. ומצד שני כשלתי בהגעה למטרה המקורית שהצבתי לעצמי.
לכן אני חושב שהסיפור הזה ממחיש את הצדדים היפים יותר והיפים פחות של הגישה שלי.

ועכשיו נסו ליישם את העקרונות האלה על רגשות ואנשים.
אי אפשר.

כיף חיים.