זאת רק בדיחה...

בחיי ידעתי המון אהבה, 

ממילים והבטחות התאכזבתי

בחיי ידעתי המון רעב,

בתנועות חדות טרפתי

והיה שם בשיחים איזה איש אוהב,

אבל אותו לא ראיתיו.

בחיי ידעתי המון אהבה,

בחרתי פעמים רבות

ופעמים רבות בחרתי באחיו.

ומפיך רק מילים אחדות מאיזה שיר נוגה,

הזכרת לי מה שידעתי.

אהבת אותי כבר שנים רבות,

אבל מילים בשכרן אינן מרבות

ועל מעשיך אני שילמתי.

בחיי ידעתי המון אהבה,

אבל מי ידע את אהבתי?

מאוכזבת ורעבה, מחיר שילמתי

כעת רק אנא,

קח נא אדמתי.

בבוא העת, לפני שיניב ימות על כסאו של רופא השיניים, מהבעתה ולא מרשלנות, הוא ייזכר בי.

רגע קט לפני שנשמתו תפרח ותעמוד מעל גופתו מלאת החורים בשיניים, תמונה גדולה שלי תעלה, עירומה וחייכנית, לנגד רוחו והוא יגדף בקול אך ללא תנועת חלל הפה.

הוא יגדף את זה שמעולם לא היה מספיק חזק כדי לנשום עמוק ולפרק הכל לגורמים. הוא יגדף אותי על שנלחמתי בו כל הזמן, הוא יגדף את ההורים על שלא אמרו לו שאני העתיד שלו  שעכשיו כבר לא יהיה קיים, הוא יגדף אותי על שלא הקשיב לי כשאמרתי לו לקחת כדור הרגעה לפני הרופא שיניים, הוא יגדף את האקסית על שלא עשתה לו ילדים.

כל זה לא יהיה כלום כמו הכעס שהוא ירגיש על שלא אהב אותי מספיק. התמונה שלי אוספת את שדיי מול עיניו מסובבת חצי גב ומוסיפה מבט מפלרטט מוכר וחם תהיה הנסיבות שלו לוותר על המלחמה במוות.

יניב בחר למות. הבעתה שלו מכמות הכוח שעליו להשקיע כדי לאהוב אותי, קצת דומה לבעתה של תינוק כשהוא שומע את הקול של אמא אבל אבא מרים אותו על הידיים. יש משהו מאוד מטריף ואפילו קצת סקסי בבעתה של אדם שבוחר למות רק כדי להפסיק לאהוב. יש גם משהו מאוד כואב.

יניב בחר להרוג אותנו במוות שלו. זה לא מפתיע, כמה כבר אפשר להלחם...

את התובנות שלי לגבי המבחנים בהם אנשים צריכים לעמוד בחייהם.

הייתי מוכרת הרבה.

מאוד קל לי לראות את הקונפליקט בו שרוי אדם ואת המלחמה בה הוא יילחם.

האחד צריך ללמוד ענווה והשני גאווה, עוד אחד תקווה והשני צריך ללמוד לא לצפות.

כולם כל כך שונים ועומדים במבחנים שהגמול למעבר שלהם הוא אושר.

ואם לומדים לקבל 100 או אפילו 60 במבחן, אותו מבחן של החיים, אז הדרך נסללת אט אט אל המבחן הבא, האושר הוא בלצלוח אותם. בין אם זה שיקום יחסים, למידה על אהבה, שחרור מיני, ויתור על עמדה נוחה, גירושים, המבחנים תמיד באים ולפעמים גם בצרורות.

כמה זה נפלא שהם באים, יש יותר הזדמנויות לאושר.

כבר שבוע שאני מגיעה לבית הכנסת ב1 וחצי בלילה, בתקווה שתגיע, ניכר כי אני מפספסת אותך.

אין לי מושג למה, אין בינינו כלום וייתכן וגם לא יהיה, אולי אני נאחזת בכל דקה באפשרות שתופיע ותומר משהו, משהו מהבינה הזאת שאני רוצה לשמוע.

הפה שלך מדבר רק אמת שנעימה לאוזניי, כל מילה שלך נכנסת עמוק לאוזן שלי מגרדת שם ועושה גרייה מוחית שמכוונת אותי לצעד הבא שלי.

אני כרגיל מתאהבת במי שאינו מעוניין בי, רק כי הוא חכם ממני, רוחני ממני, בוגר ממני.

אני חייבת לזכור שאם גבר רוצה, הוא עושה.

הוא פה איתי בבסיס, הוחלפו מספר מילים בלבד, אבל כל מילה מרעידה את עולמי.

טבעת שנענדה לקמיצתי הימנית לצד המילים "הרי את מקודשת לי" בשובבות ומבלי לסיים את המילים מחזיקה את היד שלי חזק ביומיום מטמיעה בי מחשבות, הצעה של להביא לי את הספר "50 גוונים" כדי לבחון את תגובתי וכמות מילים נוקבות ישר בלבי שכבר שנים לא נפרץ בדי שום אדם, פרצו את סכר הדמעות שלי בבית הכנסת שאליו הלכתי ב2 בלילה בבסיס, בתקווה למצוא אותו שם.

בוכייה כיבדתי את מילותיו היפות והחדות כמו תער, העומק האלוהי איתו נכנס לבית הכנסת באותה שעה, יפה כמו מלאך, הוא ישב בצד החיץ של העזרת נשים בעזרת הגברים ושמע אותי כואבת את מכאוביי, כשרק שנינו בחדר.

אני רוצה את כל הרגעים היפים איתו.

את כולם.

אני רוצה את כל מילותיו ומחשבותיו, את הבטחון, את העליונות, את הנינוחות, את החשיפה.

נראה לי, שאני מתאהבת

Минуту за минуту жизнь, любовь и война меня учат, что я слабая. 

Я не уверена в моей жизни, даже не уверена, что умру.

Я боюсь потерять, и мне много дано. Я боюсь не успеть но еще больше я боюсь не отдать, не научиться уязвимости и ласки.

Я боюсь отстать и не найти.

У меня много, что потерять, даже если все ок, и будет норм, я могу потерять те и того, что вкладывала в.

Я теряю связь и связи, во круг меня отношения, трансформация и аналогика, также как и разрушения, апустошения, ноль.  Мне стыдно терять, мне стыдно быть в пустоте, мне больно воевать против её  и моих врагов.

А если не воевать? То что?

Не уже ли я просто приму смерть? Веть после меня останется толко один листик бумаги, а может сумею успеть ещё несколько?

Я люблю жыть.

Я люблю петь.

Я люблю играть.

Я люблю.

ספרו לי על חבלים ושלשלאות

חמישים דרכים שונות למוות עברו לי בראש בעת ההמתנה לתחילת הקרב. מחכים לצבע אדום שרק יתריעו שנגמר השקט, צליל שאני רק מייחלת שיביא איתו משהו, זה עדיף על הפחד בציפייה.

הציפייה לפעמים הופכת להשתוקקות, מעין מזוכיזם קל, השתוקקות שאצטרף לכל הדברים ששוטפים את אוזניי, קצת אולי מעין מגלומניה ששוטפת את מוחי, "גיבורה מהמילואים" כך יהיה כתוב על מצבתי.

רגע אחד אני מתה בדרכים ורגע אחר במיטתי עם סכין בצוואר. לפעמים אני מתה בעת פשיטה על החמל או על נגמש שאנימיושבת עליו...

לפעמים אני אפילו קצה לתחייה. האגוצנטריות שבי לא בוחלת באמצעים,

כחלופה אני אציע מוות לאינפנטיליות שבי, ואשאר עפ הילדה החזקה שגידלתי בלבי

פאק כמה שגדלת.

 
הדבר הראשון שיש לעשות הוא לומר קודם כל "לא".

לא סקס, לא אהבה, לא כעס, לא עצבות, אל תגע בי וגם אל תצחק ממני, אל תתקרבו.

קודם כל "לא".

אחרי שתאמרי "לא", נשמי עמוק ושחררי, מעט יותר-

אימרי "לא, אבל"

כל נשימה תשחרר "אפשר קצת" מעין אפשרות כזאת לאושר  גדול יותר מקודם.

לפעמים השאיפה תכאב, כמו לקום בבוקר עם בטן תפוסה, לפעמים היא תרפא, כמו לעשות מסאז' בכפר נופש בגליל. כשהשאיפה תכאב הנשיפה תכאב יותר, שחרור ייראה לך מאכזב מאוד. תתעלמי, שאפי שוב. תתרגלי. הִתְרַגלי. במצב כזה כל שאיפה תזכיר קצת איך זה לנשום אוויר קר מאוד של ינואר, חד וכואב בריאות, תטשטש את עכבות השחרור שהיה כאן עד לפני רגע, את הקיץ, תביא עמה גוף נוקשה ורועד המשווע לחימום. למרות הקור, זכרי להשיל את המעיל, את הסוודר! בחוץ מעלה אחת ואת עומדת במערומייך במרפסת בחוץ ומוכנה גם לקור וגם למאי המתקרב בצעדי ענק. עוד רגע יחזור המעגל ותתקלפי מעט, אבל עכשיו אמרי קודם כל "לא".

"לא" לחברים שגוזלים מזמנך  ו"לא" לעבודה שלא מספקת אותך, אמרי "לא" להורים שמכבים את השאלטר שלך כבר עשורים, אמרי "לא" לגננת שהזכירה לך כמה חמוד זה להיות ילדה.

אמרי "לא" לאנשים רעילים ולגברים אלימים ולנואשות שלך למצוא חן בעיניי אנשים שאינם מגיעים לך לקרסול. זכרי שלפני רגע עמדת במרפסת בקור במערומייך במעלה אחת בחוץ וזה ממש כמו לנשום ובכלל מי יכול על אדם שבמעלה אחת בקור של ינואר עומד במערומיו לקבל את החורף וגם את הקיץ. עמדי בבטן חשופה, טלפיים נועצות, השיניים חשופות אל נא תלחמי רק אחזי חזק, השאירי לב רך. עוד רגע תבוא התנומה, שנת חורף לפנייך.

שאיפה אמרת "לא", נשיפה שחררת "אולי", שאיפה אמרת "אולי", נשיפה "אפשר לנסות" וכך לאט לאט אמרי "כן"

נשמי אוויר צח. הרדמי, שחררי טלפייך, הלב זוכר איך אימא חיבקה בעריסה, איך אבא החליף חיתול. נשמי, יקירה, הלב זוכר איך אמרת כן.

אני שנים מתמודדת עם הפחד המטורף הזה מדחייה, הוא כל כך מוזר כיוון שמי שמכיר אותי מעריך מאוד, נזכר, רוצה בי ובזמני ואפילו אני כבר גדלתי אל תוך "אל תבזבזי זמנך על מאמץ עודף באנשים שרק הכרת".

לפעמים, בתוך התשוקה המינית/ זוגית/ הכנס כאן פרמטרים בין גברים ונשים, מתעוררת בי חרדה קיומית, "ומה אם הוא לא ירצה בי?"

סליחה, אבל זאת בדיחה. השאלה האמיתית היא "ומה אם אני לא רוצה בו?" וקצת, בלב, אני לא רוצה בהם. בכל אותם אלו שלא באמת פנויים בשבילי, בכל אותם אלו שהבזבוז של זמן על מאמץ ממש מסתנכרן בהכירות איתם ובזיהוי של זה שהם לא פנויים בשבילי וגם לא כל כך מעוניינים בחוסר פניות שלי.

המוטיב החוזר הוא בתכלס הבמה. הליך שכנוע לירי דרמטי ונוגה בו אני על הבמה מוצגת כמו הכלב ב"לב של כלב"

בבמה הזאת בה אני מכירה את הזכר החדש, לכל פונקציה מותאמת (כן, אפילו חברות אפלטונית) אני מגיעה עם בטחון שאני יפה, חכמה, קורעת מצחוק ועם סיפור חיים יפה, אך מרגע החשיפה האינטימית שנוצרת, אני מפחדת שחשפתי מדי, שעכשיו כבר לא. בטח הוא חושב שהדבר הזה שהבאתי לשולחן הוא מכער, מכניע, וותרני, לא מעניק ובבמה הזאת אני מתחילה להלחם על המקום שלי, מלחמה מדומיינת לחלוטין שבה יש רק מפסידה.

להיות חשופה זה קשה מדי.

זה פשוט קשה מדי.