זאת רק בדיחה...

סעמק, אני מתחילה לפתח חרדה שהתיישבתי בשירותים לנצח ואני לא אצא מכאן לעולם.

השנה, אני לומדת למגנט לעצמי את האנשים שלי. להשאיר אותם קרוב ולתת להם את מה שהם צריכים כשאני מקבלת מהם מה שאני צריכה.

אני לומדת לאהוב. כל אחד, בדיוק כמו שהוא.

אניי מפסיקה לשקר. בעיקר לעצמי.

התירוצים הולכים הצידה ומגיעה רק אחריות לעצמי.

אני אוהבת את עצמי

אני לומדת את ההבדל בין נואשות ללהיאחז.

 השנה, אני מבינה מה אני אוהבת בבני אדם באופן ספציפי ובוחרת לפי זה את האנשים שלי.

השנה אני נאהבת.

השנה אני לומדת לרצות את סדרי העדיפויות שלי מבלי לאבד ריכוז או לצאת מפרופורציות.

השנה, סקס הוא לא התשובה.

נאכלה פיתה דרוזית עם לבנה שמנז וזעתר

לארוחת ערב נאכל אישטבח

ממש בא לי ג'חנון.

כל מה שאני צריכה, זה פשוט מישהו להאמין בו והוא בי, ברמה שזה מגיע לקרביים והופך אותן עד שהן כמו עור זמש. אני רוצה לחוות חוסר אונים הדדי, אני לא יודעת איך קוראים לתפקידים כאלה בעולם השליטה, אין לי כמיהה לבטל את עצמי אלא להמשיך לבנות. ועדיין, זה חלום כל כך גדול בשבילי לפרק את המגננות בפני מי שמוכן לצפות בהן מתפרקות, ולקבל ממנו חום ואהבה ורסיסי קירות שמתפרקים גם מצדו. אני שלמה, מחפשת מקום להיות בו גם שלמה וגם לא מושלמת.

עבר כבר איזה חודשיים ואני יודעת שזה לא הכל באשמתי.

לך זה בטח כבר לא חשוב אבל אני נשארתי עם צלקות קטנות. בהרגשה ובמבט לאחור מרגיש כאילו העברנו אחד את השני שדה קרב אלים במיוחד שהיה כולו תגובות אחד לשני והכל כי פשוט לא הייתה פתיחות והתאמה. אני זוכרת שהאשמתי אותך באלימות רגשית אבל בתכלס הייתי אלימה בעצמי.

אני כמעט בטוחה שמרבית הבנות שעברו שליטה פגשו באחד שאמר להן שהן לא.

שהן צריכות לתת אמון עיוור, שהן בכלל לא נשלטות או לחלופין שהן מטורללות.

אני חושבת שהחלק הכי משוגע היה המוכנות שלי לעשות המון מהצד שלי אבל אי ההבנה של איך להעביר את שפת האהבה שלי ולדרוש אותה גרמו להרגשה כאילו לא נעשה בשבילי כלום. מנגד המלחמה האלימה שהמגננות שלי ניהלו כאילו אני לא בשליטה כנגד המגננות שלך, גרמו להכל להיות כאוס משוגע של אהבה ושנאה.

אני מתגעגעת אלייך. הכי אני מתגעגעת למלחמה. זה לא בריא אבל זה כל כך מטריף, להיות מול יריב שקול 

אני רוצה להיות בובת חרסינה.

שברירית. עדינה. מבט מיישיר. אני רוצה לפגוש בדמות, שתקבל אותי ליום ההולדת, או לחג הכריסטמס. הדמות תרים אותי ותבריש את שערי בידה, תלטף את מגע החרסינה הקר שבלחיי, ותציג לי חיוך.

אני רוצה להיות חצי חרסינה וחצי ספוג. שיהיה לי לאן לספוג את כל האהבה והחום, את המגע המגן, כדקי שהחרסינה חס וחלילה לא תשבר. מטופלת בכפפות של משי כדמות עדינה ושלמה.

ואם אתה תהיה זה שיקבל אותי לידיך, אני רוצה שתרים בעדינות מהמדף בכל יום, ותשמח בי. אני רוצה שתבריש את שערי, תחליף לי בגדים, תלטף אותי ותציג בפני החברים. לא עוד צעצוע, אלא ה-בובה. בכל יום ארד לי מהמדף ואלך לעבודה, אחרי שאקבל נשיקה במצח. אתה תסתכל עליי הולכת ובצהריים תתקשר, "שלום לך בובה שלי" אתה תאמר, אני אחייך אלייך בעיניים גדולות סגרוריות ואטומות, עם החיוך שצוייר על פרצופי ידי היוצר שלי, התלתלים שלי שתחת הכובע יציגו יום עייף. אנחנו נלך למקלחת ונתקלח, אתה תנקה אותי ואני אותך, ובסוף היום, רגע לפני השינה אני אחזור למדף שלי, לצדך. וכך שתי דמויות חרסינה, עדינות ושבריריות, ילכו לישון בחיוך שצוייר מבעוד מועד.

אני רוצה להיות בובת חרסינה, אחת כזאת, אהובה. ואם נשבר, נשבר ביחד, העיקר האהבה.

"תגידי אני קצת עייף רוצה שבמקום לצאת  נשב אצלך נשתה משהו ונראה לאן זה זורם?"

אז אמרתי לו:

"חכה שנייה אני מוצאת לך.

.

.

.

*לינק לזונות בירושלים*"

הוא:" אני פחות בקטע"

אני: " אתה בטוח? כי חשבתי שאתה רוצה לשבת אצל מישהי לשתות משהו ולראות לאן זה זורם"

אני בpre exelerator כחודש במטרה להקים את המיזם שלי. היום, בהמלצת המנחה הלכתי ל"הייטק על הבר" להכיר, לעשות מינגלינג, לשמוע מנוסים ממני, להכיר אנשים ברמה שלי.

יצאתי כל כך מרוצה. יצאתי משם בהרגשה שאני עושה הכל בדיוק כמו שנכון לי. אין יותר טוב מכאן ועכשיו בשבילי.

הרגשתי איך התשוקה שלי דולקת בעיניים שלי, מסחררת אחריה מבטים משתהים וזה הדליק אותי כל כך. האש שלי מתלהטת כשיש למי לשפוך את הראש היצירתי שלי.

כל כך משמח להכיר אנשים מלאי תשוקה. העשייה פשוט זולגת מהאזניים, כולם פשוט מתחרמנים מהצלחה.

מרגש כל כך הלמידה על כשלון. על איך הדרישה פה היא להכשל. "רק תכשלי" כולם אומרים לי, שוב ושוב.

איך אני אוהבת את הכוח שסובב סביבי  אנשים עם כוח והשפעה מדברים וזה כל כך מחמם.

אם אני אמות מבחירה. זה יהיה מוות בחנק. אולי אני אוכל הרבה מדי ואמות מחנק מהאוכל, אולי זה יהיה באמבטיה או בים, או תלייה מחבל. אולי בסקס חניקות ששנינו חונקים אחד את השני עד שסגולים.

אני אמות מחנק כי זה כל מה שאני מרגישה בחיי. יותר מדי לנשום.

זה יהיה פואטי למדי. מחנק בחיים מייצר מחנק למוות.

אם אני אמות מתישהו מבחירה, זאת תהיה טעות. משהו בחישובים שלי לא יסתדר, אני כנראה "אירה לעצמי ברגל" בטעות באמצע איזה משהו נפלא שקורה לי והרסתי. בטח לא אגיע בזמן "בטעות" או "שכחתי את המפתח" או "שיט, אני רעבה ושכחתי את האוכל".

אם אני אמות מבחירה, זה כנראה בזמן הקרוב, כי לא יתכן שאחרי שעברתי את הבנייה האישית הבלתי נסבלת הזאת שאני עוברת בתור "מתבגרת" לייט בלומרית, אני ארצה למות מבחירה. זה באמת יהיה כבר מעבר לחישובים לא מוצלחים, זה כבר הנוסחאות שלי הולכות בכיוונים שאפלטון יושב כרגע בפוליס שלו באירופה ואומר "מה השתגעת?!" וכן, הוא כנראה צודק.

אני לא אמות מבחירה, עברתי הרבה וזה שווה שאסתכל על זה אחורה ואבין שעשיתי המון כדי להיות פה, וחוסר השליטה בלייף טיים שלי הוא המחנק הקל שמחזיק לי בגרון. 

1+1=0

Z2