זאת רק בדיחה...

בהיותו לבד אין הוא בורח מהביחד.

בלבד, אדם יכול לרצות יותר, לקוות ליותר. כמיהה נהיית חזקה יותר בלבד והיא מעיקה ודורשת ומבכה והמבוכה עצומה. אני רק רוצה להיות ביחד אבל כשזה מתחיל, זה עצום וענק וצריך לשחרר. 

טוב היות האדם לבדו כשהוא לא יכול לשחרר.

המגננות לא יכולות להתקיים כשהאדם ביחד. הן יכולות רק לרדת אחת אחת ואם לא, אז הוא לבד. עדיף כולן ביחד.כשהאדם לבדו, הוא מוריד מגננות, בפני עצמו. אין גורם פולשני שידרוס רגלו בפנים, בתוך המגננות, באגרסיביות וחוצפה או אפילו בעדינות וכוח.

טוב היות האדם לבדו, בתוך הביחד, נכנע הוא לעצמו ורק אחר כך לאחד שאיתו ביחד. המגננות נחות להן כשהוא זה שדורס רגלו בתנועה מלאת תקווה להצלחת הביחד.

אני מושיטה רגלי כרגע.

אני מקווה שגם אתה תושיט, מי שלא תהיה.

השפתיים מתקרבות ואני מתקרבת אבל ברגע האמת אני מסתובבת חזרה, רצון קטן לחיות את הרגע ומנגד, לא לתת לו להתקיים מפלח את האוויר ואני מנסה רק לנשום את זה.אתה קשור על ידי, שנינו לא יודעים איך זה קרה, אף אחד מאיתנו לא דמיין את הרגע בו תסכים להיות כל כך חסר אונים מול בחורה זרה לחלוטין. כשנתתי לך את היד, בצווארך, חלק ממך נהיה זועם וחלק ממך נכנע. הגוף הכביר שלך מבקש שאהרוג אותו. אתה אומר לי, "תהרגי אותי". הפנים שלך נהיו סגולות, מתחננות, מבקשות והגוף שלך מסיט אותי בזעם, קשור בליינים למיטת גלריה גבוהה, במבט שאומר "אני חזק יותר, תזכרי את זה". אני רואה את  הקושי שלך לעכל, איך מלוחם בקבע ביחידה קרבית, אתה הופך לגוף עצום, קשור ומשתנק, הידיים מאחורי הגב. אני רק רוצה שתרגיש את התחושה שאני ארגיש, כשאני יודעת שבעוד רגע ידייך יהיו על גרוני ואני אהיה סגולה וכואבת, הבכי יפרוץ ממני, אתה תפלח את הגוף שלי בכל דרך שאתה תבחר, אדם זר לחלוטין, ואני אבכה. 

את המור"ק הזה אני לא יודעת לספר במדוייק, מי שחווה את הטירוף הזה, של כימיה חשקה מדי, יודע. את הרגע בו הגוף שלי נכנע לך כשנכנסת בדלת כדי רק לשתות יין ולשחק גו, אני באמת לא מבינה. את הצורך שלי להיות עדינה ויפה וחזקה בשבילך, את הפתיחות העצומה הזאת של שנינו על נושאים שלא מדברים עליהם. על הגבול בין להרוג ללהחזיק חיים בידיים, על התשוקה שזה מביא, איפה עובר הגבול בין להמית רגש ללשמור אותו חי. איך בין רגע המחול פשוט התקיים. שנינו התקיימנו ולא היינו כאחד.

יצריות, תשוקה וייחודיות הציפו את האוויר, זה לא היה סקס או זיון או מין, היה פשוט חיוּת. אתה היית חיה ואני הייתי חיה ושנינו פשוט נשמנו את האוויר, את הריחות, את הטעמים. מי צריך גבולות כשיש כל כך הרבה אמון ברגע מסויים, כשיש כל כך הרבה צורך בהכל. אתה דרשת בכל זאת, "מה הגבולות שלך" צעקת עליי וכשהגוף שלי נזל ואני הייתי חייבת להפסיק כי הכל היה יותר מדי אתה צחקת עליי. "הנה הם, הגבולות שלך". אין פחד איתך רק צרכים, הכל קרה מהר ובכוח ומנשי הצדדים.

הדרופ לא איחר לבוא, בעצם, הוא קרה מיידית. הלבד וההצפה קרו בין רגע במקלחת לידך, הדמעות פשוט צפו. הפחד שאתה זר, ותשאר כזה אם תבחר כל כך כאב. כל כך הרבה הרגשת מוכרות הייתה בך ואני רק רוצה שתשאר לישון. לנצח.

שנים היא מחליפה אותו. זה לא מפתיע אותו בכלל, היא אישה יפה מאוד והוא מבין את זה. היא לא אדם רע, בסהכ אינה מוצאת את עצמה בתוך האהבה רק אליו. יש לה יותר מדי אהבה לחלק. היא מביאה גברים אליו למיטה והוא מחכה שהיא תסיים איתם כדי לקחת את מקומו בחזרה.
בכל בוקר לאחר שהתלבש לעבודה צחצח שיניים ונעל נעליים הוא יוצא להביא את העיתון, כשהוא חוזר ניסים כבר במיטתו. הוא יושב בסלון קורא את העיתון עם קפה שהכין מהמכונה שקיבל מאשתו ליום ההולדת.
כאשר יסיים את הקפה יקבל צלצול בדלת ייתן לניסים לצאת מהבית ויכניס את עומר אחריו ואז יצא לעבוד. צבי עבד כרוקח בבית מרקחת השכונתי. כאשר צבי יחזור מעבודתו, יפגוש כנראה בדודו או בחיים.
כאשר יחזור לביתו, אשתו תעזוב את כל מי שבמיטתו ותצא אליו לברך אותו לשלום ולהאכיל אותו באהבה. לא במיטה אלא במטבח וכאשר יאכל וישבע יציע לה לצאת לטייל. היא תסרב ותחזור למיטתה. שפרה מאוד עסוקה בלהעניק אהבה זה מעין תחביב בשבילה. אם לא תעניק את כל אהבתה הדלתות ייסגרו בפניה מהר.
הבחור הבא שידפוק בדלת יהיה בחור עשיר מהשכונות- מאהב חדש של שפרה שקונה לה מתנות יקרות. לא בטוח שהוא קונה, ייתכן והוא גונב אבל נניח שהוא קונה. נניח גם שאשתו יודעת שבעלה שוכב עם שפרה. נניח שהיא ניסתה לירות בו. ושהוא ברח מהבית. בכל אופן זה לא רלוונטי כי שפרה אמרה לצבי שהיא עוזבת את הבית לגור עם הבחור החדש מכיוון שהוא הבטיח לה לחיות בעושר והם יחיו שנים רבות על אף שלבחור החדש ששפרה אוהבת הפעם בכלל אין בית או כסף או שנות חיים כי הוא הולך למות ממחלה סופנית בעוד חודשיים. ושפרה יודעת רק להעניק אהבה וזה לא עולה כל כך הרבה כסף והיא תזדקן מאוד מהר. אבל זה בסדר לצבי לא כל כך אכפת כי אישתו של החדש בכלל המאהבת של צבי מזה 15 שנה.

כבר תקופה קצרה, הכל טוב.

באמת טוב. 

אני לא מוצפת, אין שום דבר שמקשה, רק בעיות ופתרונן. נגמר ה"הכל" ה"כולן" ה"אף אחד" כל הדברים נהיו פרטניים, בעיות או שמחות קטנות שיש להם פתרון והנאה. זה מאתגר מאוד לשמור על הלך המחשבה הזה, אבל תודה לאל שיש את זה.

זה לא שאני כבר לא בכיינית

זה גם לא שלא כואב לי יותר

ובכלל, בטוח שלא "אני בכלל לא צריכה אף אחד"

הלב שלי פשוט נשאר לבד, חסר אמונה וציניקן.

ככה, עם הזמן, הוא פשוט לאט לאט עוטה על עצמו שריון שעשוי ממיליארד אכזבות, והשריון כבד לו אז הוא נלחם לאט.

הלב שלי כל כך עייף, שהספה כבר קיבלה את צורת ישבנו, והוא ממתין שמישהו יבוא ויוריד ממנו קשקש קשקש של שריון והפעם, זה לא יהיה כדי לא לקחת אחריות על האושר שלו, אלא כדי פעם אחת למצוא ממי לא להתאכזב.

רק פעם אחת הצלחתי לשחרר לחלוטין.

השחרור הביא עמו רצף של אורגמזות, ללא מגע, חסר שליטה לחלוטין. זה היה תלוי בו.

רק הכרנו ובאתי אליו אחרי חודש של התכתבויות והכוח שלו היה ממכר. כשעה של הכרות רגילה הספיקו כדי שאהיה על המיטה, בחדרו. שנינו ציפינו להגעתי כבר מספיק זמן וההגשמה של זה תרמה גם.

זה היה שילוב של הכל. להיות למרגלותיו, להיות מוחלשת ושקטה, להתמסר לכוח שלו, לבינה שלו, לשקט שהוא מביא.

הגוף שלי שחרר, הנשמה גם. שכבתי שם והייתי מוצג, הוא צפה מרחוק בחיוך וראה אותי איך אני שוכבת ללא מגע בעצמי, ופשוט עוברת רצף אורגזמי.

אני לא צריכה הרבה, רק עוד אחד, שכן יישאר, שכן יחפש אותי, ויהיה כוח.

זה שיש לו "עיניים טובות" אומר שאת תרדמי בדייט

להלן הסטיילנג לדייט

פשוט לא מביאים סטירה בכל הכוח.

פשוט אל.

לא משנה מה, הדלקת בלסת לא שווה את ההתלהבות באותו הרגע.

מעולם לא קיבלתי מכה בלסת עד עכשיו אבל זה לקח רציני.

עכשיו מחכה למישהו שייתן סטירה בלחי השנייה, להחזיר את הלסת למקום.

אני תוהה כל הזמן כמה מהר אני הורסת לעצמי את השם שלי.

אני עושה את זה לא בכוונה, ובכנות, מגיע לי.

לא מחרבנים איפה שאוכלים. מי שמחרבן איפה שאוכל, סופו שיקבל קלקול קיבה, וכידוע לכולנו קלקול קיבה זה לא נעים. 

אני באמת אשמה, כל הזמן, בקלקול קיבה שלי.

מגיע לי העונש על קלות הראש בה אני הורסת את הקשרים שלי, מתנהלת בצורה פזיזה, לא נהיית שקולה יותר. הלוואי פשוט הייתי מפסיקה להיות ילדה פתאום.

זה קצת קשה להיות אדם שלא מסתפק מעצמו.

קצת כמו לחלום בהקיץ- החלומות שם אבל חסר מאוד השעות שינה. החיים מספקים קצת אבל לא הכל. קצת כמו אנשים בחיי- משמחים ומאכזבים. קצת כמו איתך. קצר וחם אבל לא מספיק.צריך עוד.

ואולי זה המצעים שמריחים משאריות של אנשים שהיו קרובים או אפילו סווטשרט ישן שלא טרחת לכבס כי יש לו ריח של הלילה ההוא שישבת בפארק לבד ובכית. 

קצת כמו להפתח ולגלות באמצע שאי אפשר עוד, שעכשיו צריך לסגור.

לספק את עצמך, אומר שכל אלו נוגעים בך אבל אז מה. ולי, לי מספיק רק קצת אבל אני לא מספיקה.

גם בחיים אני לא מספיקה. לא מספיקה להגיע בזמן לכל אותם המקומות שאני כל כך רוצה להגיע. להספיק לנשום, להספיק לתת ולקבל, להספיק לבחור את האדם לספק. ואולי אלו רק מילים אבל אני כל כך רוצה להספיק לקחת, לתת, להעצים, להגיע לאנשים, לגעת, לחבק.

אני מרגישה שאני חווה את החשש מגיל 30 כבר עכשיו, בתוך המציאות המילניאלית הנוראית שאני חיה. לא מספיק בוגרת ולא מספיק ילדה. לא מספקת את הסביבה הגברית שלי וגם לא את ההורית.

אין לי איך לסיים את הפוסט הזה, וגם הוא, מרגיש לי לא מספיק.