זאת רק בדיחה...

בעת בהייה בתקרה של האוטובוס של קו 480 לירושלים עלה רעיון במוחה: 'רצוני הוא למות. לא מיתה אמיתית אלא חד פעמי, משהו קצר.' חשבה לעצמה. 'בסדר הפוך אחיה את חיי, כמו סנדוויץ'. קודם למות, אחרי זה לחיות ואז למות שוב.'

הגיוני בסה"כ, אתה לא קיים, אחרי זה אתה קיים, ואז אתה מת -רק קצת- ולאחר מכן נולד מחדש מספר פעמים ומת. פעמים אלו נדירות, יקרות ערך וחשובות מאין כמותן והיא מקנאה. הקנאה הזאת ששורפת מבפנים כלפיי כל אותם מבוגרים סביבה שהצליחו למות פעם אחת ולחיות באמת היא מוטיב חוזר בחייה. כל אותם אנשים שהאושר המלנכולי קורן מפניהם. חיי ה"למרות" ו"בזכות" ממש מדגדגים את ליבה, ממלאים את אפה בכמיהה. היא כמהה לחופש של הלמרות ובזכות. 

על המדרכה ישב לו איש זקן, גבות מלאות וארוכות, כחוש ורזה, גיבנת קלה, פניו קורנות על כל פרוטה שנכנסת לכוסו, מיתה רבה הייתה על פניו. "דוגמא קלה" חשבה לעצמה בקול בעודה חולפת על פניו בתחנה המרכזית.

אב עב כרס עם בנו חלפו על פניה ביציאה מהתחנה, בנו נאה פנים ונדמה כאילו עוד רגע נשבר תחת כובד החזקת הדובון סמרטוט שבידיו, מראה אביו חמור הסבר שהעפיל עליו היה נראה כאדם שלא הרגיש חופש מעולם, בטח שלא ידע את הרגשת החזקת הדובי סמרטוט בדרך לאוטובוס. עם זאת, היא הייתה די בטוחה שראתה זיק קטן בעינו השמאלית של שלווה פנימית, כזאת שבאה אחרי שמסיימים לסדר את החדר בדירה החדשה שקנית או כשנולד ילד בריא במשפחה חולה. "האם אחיה כך? בסבר חמור? האם יהפכו ניצוצותיי להגנה על הילדים שיהיו לי?" ברגע זה רגלה פספסה את מדרגת המדרכה והיא נפלה. הנפילה קרתה בדיוק כשעבר אוטובס ליד ומשהו בנפילה הזאת היה עם משמעות חזקה דיו כדי לומר לעצמה: "כן, כך אחיה.".

ונראה, שזה הספיק. היא לא ידעה אבל זה הרגע בו היא מתה לראשונה. אין הדבר עצוב במיוחד, וזה לא ששמחת החיים נעלמה, זאת רק עוד תובנה. היא עוד תסתובב בעולם, תמות עוד אלפי מיתות, ואני? אני אצפה בה בקנאה, מצליחה לחיות באמת. בתוך האמת. ואולי אשאר מאחור. 

~~~~~

זה לא מספיק לדבר עם עצמך, כמובן. צריך למות. למות קצת וקצת יותר. לתת דין וחשבון על הלידה מחדש. 

פרקטיקת הקבר, בה אתה נקבר למספר דקות, וחווה את מיתתך היא פרקטיקה בה נולדים מחדש. האם יש דרך פחות טראומטית, יותר חמה, אמיתית, בכדי לחוות את הטקס, בו אתה שלם עם חייך החדשים, הנוכחיים, נקיי הכפיים? האם אפשר לא למות כלל בעת תחילתם של חיים חדשים? כמה מחזורי מוות צריך כדי לאהוב את עצמך בסוף? 

"אם הגיעה שעתך למות ואתה מת,

זה טוב.

אם הגיעה שעתך למות ואינך מת,

מה טוב!"

לא זוכרת של מי.

אין לי ברירה רק להיות איתי

-א בנאי

תקנו לי מנוי יא זונות

הנה תמונה לא עירומה מבחורה שמגזימה לגבי דעתה על עצמה:

And I can't tell if you're laughing

Between each smile there's a tear in your eye

There's a train leaving town in an hour

It's not waiting for you and neither  I

לו רק ידעת כמה הציפייה הורגת אותי.

להיות תלויה ככה בין שמים וארץ זה קשה. אני קצת מרגישה כמו בחבלים רק כואב יותר, נרמסת יותר.

אני יודעת שחלק מזה זה כדי לקחת זמן לעצמך, להיות בבטחון שלך, אבל אני בטוחה שחלק מזה זה המתק שפתיים בידיעה שאני מתאפקת, נושמת לכאב שלי. אני מאוד רוצה שיפסיק לצרוב לי בלב בציפייה למילים שלך, שבקלות יכולות לרמוס אותי ולהשאיר אותי ללא כלום, ומנגד לגרום לאופוריה, מספיק חזקה בשביל להצטרך אפטר קייר אחרי זה. אני לא יודעת איך נתתי לזה לקרות- להיות תלויה בהחלטה של מישהו אחר על המצב הזה. להיות קשורה בלי חבלים זה כאב ממש עצום בשבילי, ואני יודעת שאולי זה החסד האחרון שתעניק לי - הציפייה.

ציפייה כזאת חזקה מעולם לא הייתה לי. לא ציפיתי ככה לתוצאות אליפות הארץ בנגינה, לא ציפיתי ככה לתוצאות מבחנים,  לא ציפיתי ליום הולדת שלי או של מישהו אחר, לימי שנה, להכרת בן זוג מושלם. מעולם לא ציפיתי ככה. אפילו לא ציפיתי להכרה בהצלחות שלי. ועם זאת כאן כל הציפייה, כל  הפחד מאכזבה, כל הרגשת ההחמצה מתנקזות לתקופה, בתקווה קצרה, של ציפייה לתשובה. נותר לי רק לבקש, שזה יקרה בהקדם, הציפייה לתגובתך וההרגשה הזאת, שאינני ברשות עצמי כרגע, מונעות ממני להסתכל קדימה, אני כל הזמן בעכשיו ולא מצליחה לגרד מילימטר של הסתכלות קדימה.

אולי אני לא יודעת מה זה אהבה, אבל איתך הכל היה די ברור. פה אני רוצה להיות.

מה אומרים, יפה לי ספטום או לזרוק לפח?

בתוך תוכי, אבל לא עמוק מדי במעטה של אשכנזיה אליטיסטית מתורבתת ואינטיליגנטית עם יכולות סכין ומזלג שלא יביישו את הגיישות ביפן, נמצאת לה צ'אחלה קטנה שלא מפסיקה לקלל. מהאלה שמניפות ידיים באוויר והאיומים שלהם נראים מצחיקים מרוב אבסורד. אני בדיוק כזאת.

תשאלו מה גורם לבחורה מבית של רופא ופסיכולוגית אליטיסטיים להפוך לאחת כזאת, צ'אחלה.

כזאת של בגדים ונעליים, כזאת שלא עומדת בתורים או לא קמה בשביל אף אחד באוטובוס (טוב נו על מי אני עובדת, קמה, אם היא בת 100, גם לי יש גבול), מקללת בכמויות ועושה פרצופים כששואלים אותה דברים באפליקציות הכרויות. יצא ככה ובנוסף להכל אני גם צ'אחלה יפה, שזה הכי גרוע. קצת שמנמנה אבל עדיין, ממש יפה. 

אז התשובה תהיה פשוטה, קחו ילדה יפה, תעמידו אותה בפינה, תגידו לה בלייאט מאה פעמים ביום

שלא תבינו לא נכון, אין לי שום צורך להשאר כזאת, אני בטוחה שלו הייתי משקיעה קצת בגינונים, ולו היה לי בחור עם שוט שהיה מכווין (עונש על כל קללה או משהו) אני בטוחה שהייתי מפסיקה להיות צ'אחלה.

רצתה בכך היד הנעלמה, זאת שמנעה ממני גבולות על ידי לשים אותי בסביבה מפונקת אך רעילה רגשית, ויצאתי צאחלה

עכשיו נשאלת השאלה, מה נדרש כדי להפוך צאחלה לליידי?

כתבתי מסמך, ארוך באורך הגלות, על המיניות שלי, על הגבולות שלי, על מערכות יחסים, ועל פנטזיות.

בכתב יד.

הנהג מונית זכה בו.

נהג מונית אם אתה פה, תדע שהמחברת הזאת יקרה לי ופליז תעביר אותה אליי.

אני מודאגת. אני צופה בדפוסי הדרדרות שלי.

חזרתי הבוקר ב7 בבוקר מעוד מיטה שלא הייתה טובה לי ועוד ידעתי מראש שיהיה לי רע. מצד אחד די רגוע לי, אני מתמודדת עם הכל יפה, מפתחת קשרים חדשים וזרקתי קשרים ישנים ורעילים לפח, החדר שלי בופבוף נקי ברובו וגם אני שזה הצלחה כשלעצמה, אני כותבת המון למחברות שלי מה שמצביע על סדר מחשבתי וגם גורם לו, ואני נהנית כבר לבחור את הזמן המת שלי. ומצד שני אנימתחילה להדרדר. זה מעניין, פעם לא יכלתי לצפות בנפילות האלה, הן היו פשוט קורות וכאן אני עושה בחירות ואומרת "הנה, כאן את עושה הרס עצמי". את הבלוג הפסקתי לעדכן ברציפות ואני לא מצליחה לשמור על גבולות.

אני מתגעגעת לרצף ההצלחות הקטן שלי, הייתי בעלייה ואני לא רואה מה אני יכולה להוסיף כדי להוסיף עלייה. להיות בתנועה מתמדת במקום בתנודה מתמדת. ומרגע שהפסיקה התנועה ברצף הצלחות, זה קשה יותר לשמור על שגרה.

אני חושבת שהבעיה הגדולה היא -לא ר'מתי את הגבולות שכתבתי בצד, זה לא מאפשר לי לסכור אותם ולחיות לפיהם. לפנות זמן לעקרונות שלי ולמה שעושה לי טוב.

משלימה על יומיים.

גבול 18

אם אמרתי שלא טוב, זה לא טוב, אני לא רוצה שימתחו את חוסר הנעימות שלי ויגידו "עוד רגע"

אתמול שמתי לב במהלך הקשירה שלי שאני לא מצליחה לבקש כמו שצריך שישחררו אותי. היכולת שלי להציב גבול במצב חסר אונים מטשטשת. הקול נשבר והפחד לא להצליח קצת הורס לי את החוויה. אני חושבת שאפסיק להקשר לזמן מה. לפחות עד שאדע יותר טוב מה הגבולות שלי, שלא איאלץ לעצור באמצע על משהו שאני לא יודעת איך מרגיש שלי והאם אני בסדר איתט.

גבול 19

זהו גבול שלי כבר בשבילי, האונסת הראשית של עצמי.

תקשיבי לאינטואיציה שלך, את תמיד צודקת. אם הוא לא מתאים, או אם זה לא מתאים, אז לא. אין צורך להשתכנע אפילו.

את יום 45 לא רציתי לכתוב, זה ציון של רבע מהזמן שעבר. וחשבתי לעצמי שיהיה בסדר להשלים. אשלים מחר אמרתי לעצמי.

כבר כמה ימים שלא מצליחה לחזור לשגרה אבל מנגד מצליחה לייעל את הימים שלי. אני שמחה קצת שהנחתי אותה בצד. אני רוצה לעשות אותה אבל בזמנים של עשייה. מנגד שיטת היום המלא, בו אפילו זמן מת כתוב ביומן ממש קורצת לי "6 שעות של בהייה בתקרה החל משעה 12 עד השעה 18" זאת דרך מצויינת לא להרגיש שבזבזת זמן. If it was intended I did everything right.

אלו הם גבולות 16 ו17 שלי:

מוות

קאטינג

נשמע טריוויאלי אבל... טוב לי לדעת שלא אעשה הכל.