צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

זאת רק בדיחה...

פריכוז זה שילוב של פרי, עכוז וצרבת.




אני לא כאן לבדר אתכם, אני רק לשאול שאלה, זה שהטייס כבר מזמן איננו זה נחשב תקלה?
לפני 3 שנים. 14 בספטמבר 2021 בשעה 22:47

עבר חצי חודש ואני רואה שאתה מתרכך מעט והקול שלך פשוט נעים לשמיעה. בנוסף, הידיעה שאני אוחלף בקלות במישהי אחרת כמו שאתה יכול להיות מוחלף בקלות מרגשת מאוד. רק בשביל האפשרות הזאת כל הזמן להשקיע, בכדי ששני הצדדים ירגישו שווים להשקעה, שווה להיות בסביבה.

אני כותבת את הפוסט הזה באיחור. איחור של כשעתיים עד הדד ליין שהצבתי לעצמי. הרבה זמן שלא איחרתי לשום מקום. זאת פעם ראשונה שלא קיימתי את השגרה שלי בזמן מאז שהחלתי אותה על חיי.

מעטות הפעמים שאני כל כך נהנית מהיום שלי שמגיע מצב שזה אפילו מבטל את השגרה שלי כדי לפנות זמן למשהו טוב יותר, ועם זאת, אני מקווה שאצליח להבא לא לאבד את הריכוז ולעמוד על החזרתיות. סיפוק מעבודה, זה מה שחוויתי היום וזה מדהים.

עד כה כתבתי על גבולות רגשיים, אני חושבת שהגיע הזמן שאדבר מעט על הגבולות הפיזיים שלי. 

אין דבר שקשה לי יותר מלהציב גבולות כלפיי הגוף שלי.  נפגעי טראומה רבים מוצאים את עצמם בשמיכות כובד כדי למצוא את גבולות הגוף שלהם, להפסיק להתפזר. תקופה הסתובבתי אפילו במחוך מאוד מאוד צמוד כדי להרגיש כל הזמן משהו צמוד לגוף שלי. אני לא יודעת מה יכול להסב לי נזק ברמה הזאת, שהוא צריך להיות גבול, או מה מטרגר. אני חושבת שזה עניין של קרבה ואמון ובאופן כללי אני חושבת שחוץ ממוות, אני מוכנה לדי הרבה כל עוד זה מקדם אותי, את הפרטנר שלי ואותנו. זה קשה לי יותר לחשוב על הגוף שלי כמורפי  מאשר על הנפש שלי, וזה מוזר, כי לנפש שלי יש גבולות, כמעט מוחשיים, אבל עם הגוף שלי אני מרגישה חסרת צורה.

גבול 15

לחץ על מפרקים, ללא תלות בסיטואציה, זה תמיד רלוונטי לי. כל מפרק לעצמו. 

 

 

 

 

 

לפני 3 שנים. 13 בספטמבר 2021 בשעה 17:05

אני כל כך שמחה שאת חשבון הנפש שלי התחלתי לפני יום כיפור.

לא שאני עמוק ביהדות או משהו, אבל לבחור להסתכל על זה מנקודת מבט כזאת נותן לי רגע של התעלות תאולוגית טיפשית. אני נהנית לחשוב שאת חשבון הנפש שלי אני עושה באופן כמעט דתי. כמו טקס בשבילי. בשבילו. זה מרגש להציב אותי לבן על שחור פה ולהעמיד איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת. גבולות.

זהו גבול 14

והאמת הפעם הוא אינו גבול, אלא צורך. צורך עמוק ונעים שמטרתו להשאיר אותי בקשר רציף ומתגמל הדדית.

פלרטט איתי. תפלרטט איתי כל הזמן, בלי מאמץ. תגרום לי להסמיק עד לפופיק, להרגיש מבוכה של ילדה, כזאת שגורמת לך להרגיש נחשק ומעוניין ולי התרגשות ותום. אני רוצה להיות מלאך בשבילך שמשחק מול השד שלך. להיות נקייה במיוחד בשבילך, בשבילי, יהיה כמו להיות בתוך צמר גפן מתוק. ולא צריך יותר, אני לא צריכה רומנטיקה דביקה, רק להיות נבוכה.

לפני 3 שנים. 12 בספטמבר 2021 בשעה 21:26

אך לעתים קרובות אני תוהה אם יש לי משהו.

נרקיסיזם? ביפולאריות? אולי איזה סתם, קצת ספקטרום (נו תביאו קצת, מכפת לכם?)?  אולי ptsd? פליז נו, שיהיה לי משהו! משהו מאובחן עליו אוכל לעבוד סימפטומלית ולא להחרד כל פעם שצריך לקחת קצת אחריות! (אין כאן אמירה צינית על אף אחת מהמחלות, אני לוקחת את הנושאים האלו בכובד ראש)

אחרי מספיק מטפלים שאומרים ש״תפסיקי להתבכיין״, ״אין לך כלום״ ו״קומי ותעשי כבר״ (לא נאמר ישירות, אינטרפרטציה אישית שלי), אני ממש מתבאסת. עדיין, איך יכול להיות שעם כל כך הרבה שכל ובכיינות קיומית, אין לי כלום?! זה בא בחבילה אחת:(

 בכל מקרה, לא יכול להיות שזה רק ה״קשב וחתול״ ושאין לי על מה להפיל את הups and downs שלי.

המסקנה הסתומה והמתבקשת: אני סתם אישה הורמונלית ובכיינית עם קשיי ריכוז ורגישות גבוהה. 

זאת תקופה טובה, הדברים נראים מאוד יציבים, לא פול גז בניוטרל, הכתיבה עוזרת לי להתייצב, למחוק, לנקות את הראש, להצליח להביע את עצמי בדייקנות. המחשבות שלי מסודרות יפה בטבלאות, ואם חשבתם שאי אפשר, אז אפשר, הטבלאות מאוד מבולגנות, ואני אוהבת כל כך את המקום הרציני שלי, אני כל כך מוצלחת כשאני רצינית. קצת הכוונה ואני פשוט טיימנג׳מנט צ׳מפ (ככה קצת, לאגו) או לפחות אהיה, ופשוט כיף לי להתכונן לשנת הלימודים הקרובה.

כןכן, אני הולכת ללמוד! קלינאות תקשורת. 

מחפשת דירה בירושלים:)!

פנו בפרטי

לפני 3 שנים. 11 בספטמבר 2021 בשעה 22:43

גבול 13

אם אני לא מעניקה, או לא מעניקים לי, אם אין הענקה בשני הצדדים אני לא רוצה להיות שם. אני רוצה להרגיש שנותנים לי לתת ובוחרים להעניק לי. גם אם זה רק בדמיון שלי או גם אם ההענקה שלי היא משהו אוטומטי שקורה מתוקף הקשר, אני רוצה לדעת שאני מעניקה ושיעניקו לי. זוהי רמת ההדדיות הבסיסית בכל קשר וזאת גם הדרך היחידה לוודא שאת קיימת בקשר הזה.

לפני 3 שנים. 11 בספטמבר 2021 בשעה 8:06

זה להשקות, להצמיח, להעניק זמן, לא לפגוע, לחשוב על הדבר/אדם שאתה אוהב ואיך הוא ירגיש/ישתפר מהאהבה שלך. זאת דינמיקה. לפעמים חד צדדית לפעמים דו צדדית.

חשבתי היום על איך יש לי אוגר שאני לא יודעת לטפל בו ודוגרי, גם לא יודעת לאהוב אותו (אוגר למסירה, פליז קחו אותו). על איך קשה לי לסדר את החדר, ולפעמים גם קשה ללכת למקלחת. לאהוב זה לטפח, בזה אני בטוחה. ואם לי קשה לטפח, את הסביבה שלי, אותי, את החיות שלי, זה כי אני לא אוהבת.

זה לא חוסר אחריות לא לעשות משהו שלא התכוונת לעשות מלכתחילה. אם היית לא רצינית לגבי זה ונשארת לא רצינית לגבי זה. (חפירה קטנה, ניתן להמשיך לפסקה הבאה) כבר 10 שנים שאין לי ארנק כי לאבד ארנק עם כל הדברים זה גרוע יותר מאשר לאבד רק את האשראי או רק 200 שקל. ובכנות, מעולם לא הבנתי את הקונספט של ארנק- משהו שאוסף. בארנק ה20 בערך שאיבדתי אימי איימה ש"אני אחבר לך אותו עם פירסינג לדגדגן" (הטרדות מטעם אימא, תודה.) ובכנות, מעולם לא רציתי ארנק. אז לא ברור לי למה להסתובב עם ארנק זה יותר אחראי מלהסתובב בלי ארנק. אנשים עם ארנקים מאבדים כרטיסי אשראי כל הזמן ואני לא מאבדת אותם, רק מפזרת ברחבי הבית שלי ומחפשת אותם. ואם לומר את האמת, נורא כיף לחפש אותם.

בכל מקרה, התפזרתי קצת עם כל הארנק שיט (אם ויתרתם על הפסקה, זה הזמן לחזור לקרוא אותה) אז אחזור לענייננו- לאהוב.

אני מבינה כבר יותר טוב את המשמעות אני חושבת, של לאהוב. וזה לא רק אחרים, זה גם את עצמי. אם אני אוהבת אני מטפחת, ואם אני מטפחת אני אוהבת. השקעה מעגלית. ברגע שמפסיקה ההשקעה וההערצה מפסיקה האהבה. בכל פעם שהפסקתי להביע הערצה בקשר, גם עם חברות, הוא נפסק. אני חושבת שהייתי רוצה לדעת לעשות את הבחירה הזאת באופן מודע. לחוש את ההבדל ברגע שמשהו משתנה.

בספר indistractable (מאוד מומלץ, מאוד פרקטי) הוא מדבר על כך שאנחנו מפנים זמן לכל מיני רובריקות של עשייה אבל אף פעם לא מתמקדים בערכים שאנחנו רוצים להיות. אם נגיד היינו מפנים זמן ל-אהבה, טוב לב, נדיבות, (ערכים שאני רוצה, תוכלו להכניס כאן כרצונכם) אז חיינו היו מלאים בסיפוק. פינוי הזמן שלנו לעשייה שקשורה ספציפית לערכים מסויימים תפתור לנו את אי הסיפוק. זה היה לי קהש להבין, ובכנות, זה רק מסבך אותי יותר.  אותי ואת הראש הרץ הזה שלי.

פינוי הזמן שלי לעצמי, לבן זוג, לחברה, זה לאהוב. זה לחיות לפי סולם הערכים שאני רוצה לחיות בו. אני רוצה לאהוב ולהיאהב ואני רוצה את זה כערך לחיים. מינימום לחיות בלהלהלנד. לא חובה לשמוע את זה, לראות את זה יהיה מספיק.

אני רוצה לאהוב, אבל הכל כך מבולגן, רץ בראש שלי, לא מסתדר. ניהול יומן ושגרות לא מספיק כדי להרגיע את המחשבות. זה צריך להיות הכל ביחד, כל העומסים הרגשיים והפיזיים שאני יכולה להעמיס עליו כדי שיפסיק לרוץ, ואת זה אני צריכה לעשות לבד, כדי לאהוב ביחד.

 

 

גבול 12- יחסים ללא כל סוג של אהבה. והלוואי ואני אצליח לעמוד בגבול הזה.

לפני 3 שנים. 10 בספטמבר 2021 בשעה 5:57

גבול 11

צעדים גדולים ללא הכנה.

 

כבר כמה חודשים אני לומדת שנכל בצעדים קטנים, וכל צעד קטן הוא צעד ענק. הוא שינוי מהותי ממה שהיה קודם. צעד בדרך ליציבות, עצמאות, אהבה עצמית.

זאת מלחמה ואני מנצחת. לפני עשרה ימים איבדתי את העבודה, את השולט שלי, התקבלתי ללימודים שאני חוששת מהם והבנתי לאיזה ברוך אני נכנסת כשאני הולכת ללמוד בלי גרוש על התחת.

היום זהו יום שלישי רצוף שאני מקיימת את שגרת הבוקר שלי. שגרת הבוקר שלי היא הדבר הכי יקר פה. היא זאת שמחזיקה את כל העשייה שלי ואני מקווה שבעתיד לא אהיה כל כך תלויה בה באופן מודע כמו שאני עכשיו. אם משהו מוציא אותי מאיזון, דברים כמו חוסר סדר בחדר (צעד עצום בפני עצמו, זה שמפריע לי שיש בלאגן) או עצירה פתאומית של השגרה בבוקר מסיבות שלא שלי ( "לכי תוציאי את הכלבה את גם ככה לא עובדת הבוקר") הבוקר שלי פשוט ייהרס וגם שאר היום. אני מרגישה שזאת תקופה טובה לעצירה שעשיתי בחיים. לא חושבת שהבנתי על כמה פול גז בניוטרל הייתי, וישני.

מסתבר שלכתוב פה בכלוב זה חלק משגרת הבוקר שלי. לא הבנתי עד עכשיו כמה הצלחה זה שלתוך הקמת השגרת בוקר שלי, התחלתי גם לכתוב באופן שגרתי, להוציא את עצמי על הכתב.

אני נקייה, הסביבה שלי נקייה, החברויות החדשות נקיות משליליות ופשוט טוב. טוב לי בצעדים קטנים. בשגרה

או כמו שאמרתי בשיחה עם הפסיכולוגית:

פסיכולוגית שאלה: " יש משהו שאת עושה כל יום?"

אני: "כן! מאוננת ובוכה!"

פסיכולוגית:" שגרה מצויינת!"

 

לפני 3 שנים. 9 בספטמבר 2021 בשעה 14:06

גבול 10

אשמה.

אני לא רוצה אשמה במערכות יחסים שלי. לא להפיל אשמה ולא שיפילו עליי. אני יודעת שקשה לפעמים לזהות שזה קורה, אבל לא רוצה יותר.אשמה בחיי.

בושה, זה באהבה. בושה זה רגש סקסי. את האשמה ואת ההאשמות, אני רוצה להשאיר מאחור.

לפני 3 שנים. 8 בספטמבר 2021 בשעה 7:04

גבול מספר 9

פחדנות שמאופיינת בחוסר גמישות.

 

 

 

לבחור לכתוב פה כל יום ממש קשה לי. זה הפך לדבר השגרתי היחיד שאני מצליחה להחזיק. כל שגרת הבוקר שהקמתי והחזקתי הלכה קאפוט, אני לא מצליחה לחזור לעשייה. מרגישה ששוב נפלתי לדכאון.

לפני 3 שנים. 7 בספטמבר 2021 בשעה 10:41

גבול מספר 8

אל תסיק מסקנות לגבי. אני יודעת להביע את עצמי.

במאמר מוסגר, יש אנשים שיודעים להסיק את המסקנות הנכונות לגביי. להם מותר להסיק מסקנות.

 

כבר שבוע שאסור לדבר איתך וזה ממש קשה. אני מסתבכת בין ההבדל בין "רוצה" ל"דחוף" כשאני מדברת איתך. ברור שזה עניין של תעדוף אבל בכנות, היכולת שלי לראות את זה בבהירות מה זה קלוקלת. כמה אקסצנטריות במקום אחד.

לפני 3 שנים. 6 בספטמבר 2021 בשעה 17:22

זה איתך, על הרצפה לרגלייך כשאתה מאכיל אותי תפוח בדבש.