זאת רק בדיחה...

גבול מספר 7

קשר ללא תשוקה הדדית. גם אם שני הצדדים מגיעים עם צרכים שונים

זה לא משנה מה התשוקה הזאת מביאה עמה, אני מבינה שלמדתי איתך שקיימות תשוקות שונות בקשרים שונים.

גבול מספר 6

נקמנות.

זה שונה מגמול. נקמנות מדברת על כוונות זדון. הייתי רוצה שנקמנות (גם שלי) תהיה מתוגמלת בהתאם. 

פנטזיה:

היא ראתה אותו מסתובב עם אחרת. זה עניין שבשגרה אבל עכשיו הכל היה יותר טוב ממנה. הוא צחק יותר, היא נראתה טוב יותר, הוא היה מרוצה ממנה ולא הרגיש שהיא תלויה בו. הכל היה די ברור לעין אפילו בלתי מזויינת. זה צרב בלבה מאוד, ואולי קצת הלהיב, שבכל זאת מדי יום הוא כן נותן לה את מקומה, למרות שהיא לא הטובה ביותר בשבילו. זה הציק לה אז היא חזרה לביתם ושברה את כל כלי הזכוכית כמשחק נקמה, בהנאה רבה היא עברה על כל סט הזכוכית שניתן לה מאימה ולאחר מכן על סט החרסינות מאיקאה. בהתחלה היא זרקה אחד אחד, אחרי זה לקחה מקל והתחילה לחבוט בחתיכות. חתיכות חדות עפו לכל עבר וחלקן חתכו בבשרה. כשהוא חזר הבייתה, הבית היה הרוס. הוא כתב פתק קטן "אחזור עוד 3 שעות, אם הבית לא יהיה מסודר, אני אורז מזוודה."  וסגר את הדלת אחריו. 

גבול מספר 5 

לא מרימים עליי את הקול. זה גם לא יעיל וגם גורם לי לכבד אותך פחות.

פנטזיה:

אתה עומד בדלת בכניסה אחרי שדפקתי ואתה לוחש לי "על 4" ומרגע זה הכל נעשה בלחש, אני מקשיבה בזהירות לכל מילה כדי לא לשאול "מה?" ואתה מושך אותי בשיער על הברכיים. הבוקר השארת לי במפתן הדלת אוזני חתול בצבע כתמתם, בהתאם לשיער שלי, האוזניים נלבשו מזמן. "מיאו" אני אומרת ואתה מחייך. אתה מלווה אותי לחדר שלך ללא מילה עם הרצועה שהנחת זה מכבר על צווארי ובחדר הם כבר מחכים, אני מגלה. שאר החיות בממלכת החיות שלך, חיכו רק לי כדי להתחבר אליי. אז אתה, מלך החיות שלי, בשתיקה קודרת ומלאת גאווה מזמין את החיה הגדולה מכל, לשחק עם החתולה שלך. וכל הלילה אנחנו משחקים, אני והחיות. ובבוקר שאחרי אתה מלטף אותי, מתחמם מהגוף והפרווה שעל ראשי, אחרי גרגור קטן ולפני שהעיניים נעצמות אתה מנשק אותי על מצחי ולוחש "חתולה טובה" ונרדם. 

שנה וחצי ניסיתי להוציא אותך מהראש. אינטיליגנט, נאור, סבלני ומניפולטור אלוף. דמויות כמוך, כאלה שמוכנות להחזיק אותי כבת ערובה מצד אחד ומצד שני נאהבת ומוכלת, אני מוצאת מעט. זה לא איזה צורך של נשלטת, זה באמת נחוץ. שמישהו ידחוס את כל הרעש שבראש שלי לקופסא קטנה, כלוב קטן, ירתק את הכל וייתן מרחב לשקט שלי. עברה שנה וחצי ואני יודעת כרגע שיש עוד. הם מעטי מעטים אבל אני מוצאת אותם. את אלו שלא מלטפים לי את הראש ואומרים שהכל יהיה בסדר, אלא פועלים למעני, כדי שיהיה בסדר. ואני? אני מוכנה לפעול, לדבר, לסתום. 

אני מודה לך שיצאת מחיי כדי שאוכל להבין, לדייק ולהיות במקום בו אני נמצאת עכשיו. האהבה שלי אלייך נעלמה ונותר רק זלזול וחור שהשארת. המון כעס. איך יכלת לרמוס אותי כל כך הרבה? 4 שנים של רמיסה ועכשיו אני בונה.

נשארו 57 ימים

גבול מספר 4

אנשים שלא רוצים באינטימיות, גם אם רגעית. לא מעוניינת.

נותרו 58 ימים ובימים האלה אכתוב גבול ליום. כל יום, משהו שאני מרגישה שהוא גבול ודמיון בפנטזיה שלי שתואם את הגבול הזה באופן נגדי או הסבר קצר על הגבול. קצר ומדוייק ככל האפשר.היום אני כותבת גם ליומיים אחורה

1. אי ודאות לגבי האדם שמציבים בפיאסקו בו אני משתתפת

פנטזיה: זילות יוקרתית. לא עוד זילות ופריצות עולבת ללא ערך שמביאה אותי למקומות רדודים ופוגעניים, מעכשיו אני רוצה להיות סלאטי פרינסס. עוברת את המקומות הרדודים בגאווה ואהבה עצמית.

2. "אונס" אוראלי

הסבר: הכוונה היא לא בזיון אוראלי, אלא במצב אונס מדומה כש"מכריחים" אותי. הגבול הזה יהיה בין החשובים שאכתוב.

3. תנועות חזרתיות- במין, בליטופים, בעשייה.

פנטזיה: מגע מפתיע במקומות שונים כשאני בליינדפולד

אירוניה זה שכשכל הדברים בחיים שלי פתאום מתבלגנים בדיוק כשכבר אין לי אותך, כדי להיעזר. אני אפילו כבר לא זוכרת איך הייתי מתמודדת לבד עם דילמות לפני שהכרנו. כנראה באיזו דחיינות אופיינית בלי יכולת לענות על כלום בזמן, קלולסית לחלוטין.

איכשהו, דווקא עכשיו כשאין מי שיעשה  את ההחלטות הקשות בשבילי, התקבלתי ללימודים שמאוד רציתי בעבר, לפני שהכרנו, מצאתי את עצמי ללא עבודה, והשכן מלמעלה חזר לחפש אותי. אני לא אפנה אלייך אף פעם ישירות. נתתי את המילה שלי. אם אתה קורא את זה, תדע שזה קשה להחליט את כל זה ולקחת אותך בחשבון. אני לא מצליחה להתנתק, אתה במאחורי הראש שלי ואני פשוט לא יודעת מה לעשות, האם לתכנן את החיים שלי כשאתה חלק מהם או לא. 

הקושי הגדול הוא, בכך שויתרת עליי, אבל לא באמת. נתת לי הזדמנות ללמוד מי אני ושמת טיימר על החיים שלי כמו שאני שמה טיימר על שגרת הבוקר שלי ומנגד לקחת את האפשרות לקחת אותך בחשבון במעשים שלי. אתה עדיין משקיף, אני חושבת. אני תוהה אם בימים האחרונים בדקת אותי.

לקחת ממני חלק גדול מקבלת ההחלטות שלי ועכשיו כשיש לי הרבה החלטות להחליט לבד אני לא מצליחה להסתכל עליהן בכזאת חישוביות כמו שהראית לי. אני מרגישה חנוקה מהן.  בתוך יומיים הראש שלי שוב חזר להיות מלא בלאגן ועומס, אני יושבת בבית באפס עשייה ואפילו לימודי התכנות נעצרו, אני בוהה בתקרה. 

הרגשתי חירות והיא הייתה לא שלי.

אני באמת מצטערת על היחס שקיבלת ממני.

אלה עמדה במפתן הדלת, הידיעה שהגיע לאזניה על שינוי חייה וחיי אימה, היחידה שנשארה לה, הייתה מרעישה-אביה חוזר הבייתה.
מאז המלחמה היא לא חשבה שתראה אותו וניכר היה שהיא חששה מהמצב הזה.
הבחירה לחיות רחוק ממנו הייתה קשה גם לה וגם לאימה אך כנראה זה הוא הרגע.

אלה עמדה במפתן הדלת והבחירה בין עצב לשמחה הייתה קשה. היא התגעגעה לאביה, היא אהבה אותו באמת, הסליחה הייתה קשה מנשוא.
אני חושבת, כשאני מסתכלת פה מהצד השני של הרחוב על אלה הבוכיה, איזה מזל יש לה.
לעתים נדמה לי כי אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים.
לו יכלתי להנות מהבחירה הזאת, או אפילו לסבול ממנה, הייתי בוחרת בה.

והנה, היא עומדת במפתן הדלת ואני עומדת כאן, אביה מגיע והיא מחבקת אותו בעוד הוא עוטה על מבטו מבט אטום ואולי משהו שמזכיר קצת זעפנות.
וגופו מסגיר אותו, ראשו מתרפק על כתפה, ושניהם בוכים בכי מעורב, אימה צועקת אל סף הדלת ״תכנסו כבר, אני רוצה לראותו!״
הדלת מאחוריהם נסגרת והם נכנסים שלובים, ואני?
אני יושבת על סף הדלת, אני לא בוכה. לי חיי נתנו את המשפחה, הם נתנו לי אותי ואני כאן לא כמהה.
יש לי בית יש לי שקט, ואני לעצמי- המשפחה.

ניתנה לי משימה לאיזה ראיון ללימודים לכתוב סיפור על בסיס התמונה הבאה:

במדרש יהודי אחד מספרים על בחור שהגיע לרבי והתלונן על כך שמאוד מלוכלך בבית שלו ורועש והוא כבר לא יכול יותר, הרבי ממליץ לו להכניס עז הבייתה. הסיפור נגמר בכך שהיעלמות העז גרמה לשקט בחייו של הבחור היהודי. מעז יצא מתוק.

נשאלה השאלה, האם הכנסתי עז או שהכנסתי אדם, שסידר הכל ונעלם. האם הוא השתיק את הכל בהדרגתיות מופתית, או שעצם היעלמותו, השתיקה המון.

החיים שלי נעים עכשיו על ציר חיובי ואינני יכולה לתת לו את כל הקרדיט. עשיתי הרבה בעצמי, קידמתי המון לבד, קיבלתי בהכנעה את ההובלה שלו על תהליכים שלי. ולאט לאט הבטחון שלי החל לצמוח. אנשים סביבי מוכנים לשמוע, הבטחון המזוייף בדיוק החל להיעלם מעט והגיעה ענווה קלה, אם כי ברמה ממש בסיסית. לאדם הזה אני אהיה חייבת חלק מחיי, אבל איך אדע כמה יקר? כמה אני מוכנה לשלם כדי להשאיר אותו בחיי?

האם עצם הקיום שלו היה מה שטוב או עצם היציאה שלו (למרות היכולת המלאה שלו להשקיף על חיי) מחיי, הביאה להתבוננות רגעית שקטה על מה שהוא יצר.

והוא יודע ליצור, באמת. יכולות היצירה שלו הן בין הטובות ביותר שראיתי. מפסל פלסטלינה בחסד. אלוהים במיקרוספייס שלי. בורא ויוצר מיקרוקוסמוס אצל אדם אחר בדמות אדם שונה לחלוטין. אני לא יודעת איך לפתח את מה שהוא עשה, אבל כל הכלים הבסיסיים כבר קיבלתי, עכשיו רק ניתן לשים לב מה הם.

אולי בכל זאת מדובר לא בעז.

לנשום

לחיות

לעבוד