תודה להנהלה על ההשראה לפוסט. (זה אני מודה ללא בושה שגנבתי את הכותרת)
היום בערב ליל הסדר. וליל הסדר הוא תמיד יום ההולדת של אבא שלי. אבא שלי אחד האנשים העצבנים שראיתי בחיים שלי. הוא היה רופא ועבדתי אצלו במרפאה בתור מזכירה פעם והוא כל כך התעצבן על אחד המטופלים שהוא החזיק עט בין השיניים ושבר אותו. אני כל כך מתגעגעת אליו. היו לו שני דברים עיקריים שהוא שם עליהם דגש. אחד זה להיות הכי טוב במה שאתה בוחר לעשות. השני זה לדעת להבדיל בין עיקר לטפל. הוא היה עובד במרפאה שלו משמונה וחצי בבוקר עד עשר בלילה. לפעמים הייתי נוסעת איתו חזרה הביתה אחרי יום עבודה ארוך. פעם, לא זוכרת מה היה ההקשר, הוא סיפר לי על משהו שהוא עשה עם כל המטופלים החדשים שלו. הוא היה שואל כמה אחים. אם הם היו מהססים, עונים עכשיו ארבע או היינו חמש הוא היה עוצר ושואל על החמישי. זה העיקר בעיניי. לדעת להקשיב ובאמת לראות את הקושי של האדם מולך. אבא שלי נפטר לפני ארבע וחצי שנים. בכמה חודשים הראשונים הייתי יושבת ומדמיינת שהוא נכנס עוד רגע לחדר. ממש רואה אותו נכנס. כל פעם מחדש זה שבר לי את הלב. אז היום לפני 68 שנה אבא שלי הגיע לעולם. תודה על 23 שנים איתך אבוש, לימדת אותי כל כך הרבה. הלוואי ויום אחד זה לא יכאב ככה.
