ירושלים של זהב

בנוהל, פנטזיית cnc אזהרת טריגר וכל הג'אז הזה. אין צורך לדווח לי על הפוסט אפשר פשוט לא לקרוא אותו. 

*****************

"מי... מי אתה?"

"אני הסיוט שלך עד שיימאס לי."

היא מנסה למשוך את השלשלאות עוד פעם. הפעם היא פוגעת לעצמה ביד, אני רואה עור משופשף חזק. אני נעמד וצועד לכיוונה כמה צעדים. היא נצמדת אל הקיר ומתקפלת בעצמה כמו אולר. אני מתכופף אליה ושולח את יד שמאל אל השיער שלה. אני מזיז אותו אל אחורי האוזן ומלטף לאט את הלחי. אני שומע נשימות קצרות ושטוחות. אני רואה אישונים מורחבים מרוב בהלה ורעד קטן וכמעט בלתי מורגש. אני תופס לה בסנטר ומכריח אותה ליצור איתי קשר עין.

"השאלה היותר מעניינת היא מי את."

"בבקשה תיתן לי ללכת אני מבטיחה לא לספר כלום לאף אח-"

היא לא מספיקה לסיים את המשפט לפני שאני נותן לה סטירה מצלצלת עם יד ימין.

"לא הבנת, את מדברת רק מתי שאני שואל אותך שאלה ורק את התשובה. ברור?"

היא מייבבת. 

אני מרים טיפה את הקול ומגביר טיפה את הלחיצה בסנטר.

"ברור?"

"כ-כן."

"יופי, עכשיו- מי את?"

"השם שלי זה הילה."

אני מלטף את לחי ימין שלה ונותן לה סטירה. פחות חזקה הפעם.

"תשובה לא נכונה, תנסי עוד פעם."

היא מתנשמת במהירות.

"נו?"

"אני לא יודעת מה התשובה הנכונה!"

אני מחייך ועוזב לה את הסנטר. היא חוזרת לתנוחת העובר שהיא הייתה בה ממקודם. 

"את עוד תדעי מה התשובה הנכונה, מבטיח לך."

אני נעמד וטופח בידיי על הירכיים. לאחר בחינה של האישה העירומה והמבוהלת שנמצאת על רצפת המרתף שלי אני מחליט שהגיע הזמן לשלב הבא בתכנית שלי. אני משחרר אותה מהשלשלאות ואז אני מרים אותה ואוזק אותה אל ספסל עם מקומות יעודיים. היא לא נאבקת בי, כנראה שומרת את האנרגיות לאחר כך. חכמה. אני לוקח את תיק כלי המשחיט שיש לי ומניח אותו בדיוק בזווית שהיא תראה. אני שומע שאיפה מהירה ומחייך חיוך ממש גדול. אני נעמד מאחוריה ומתחיל בספאנקים עם הידיים שלי. אחרי בערך 10 היא מתחילה לצרוח. אני ממשיך עוד ובערך אחרי 30 ספאנקים התחת שלה מקבל צבע אדום יפה כזה. אני נותן לה 50 בסך הכל ומפסיק. בובת סמרטוטים, היא אפילו לא בוכה. רק רועדת. אני הולך לחלק הקדמי ומתכופף אל הראש שלה. יש לה שבילים של דמעות שירדו והשיער שלה מבולגן טיפה. היא בוכה בלי דמעות כרגע ואני שולח יד אל הפטמות שלה ומושך טיפה. בתגובה אני מקבל עוד צרחה. אני מסובב את הפטמות כמו שהיו מסובבים את הכפתור של הרדיו במכוניות של פעם. הראש שלה נשמט למטה ואני רואה דמעות מתנפצות אל הרצפה. אני ממשיך לשחק בצעצוע החדש שלי ונהנה ממוזיקת הרקע של הצרחות. 

מתישהו נמאס לי ואני חוזר לשבת מולה עם הבירה שלי. בזמן שאני נהנה מהבירה הקרה שלי היא חוזרת לנשום יחסית רגיל. היא מתחילה לרעוד מהקור. אני מחכה כמה דקות ומכסה אותה בשמיכה, אני לא מעוניין שהיא תהיה חולה. היא ממלמלת תודה ואני מגחך ואומר לה על לא דבר. כשאני מסיים את הבירה אני רואה שהיא נרדמה. אני משחרר אותה מהספסל, נושא אותה אל המזרן, אוזק אותה אל הקיר והולך.