אני די רודפת אחרי הזנב של עצמי בשבועות האחרונים. נכנסתי לתקופה מאוד עמוסה בשתי העבודות שלי פלוס אחותי, בעלה וחמשת ילדיהם חזרו משנה במזרח.
אמנם לא צמתי בתשעה באב אבל שמרתי על מראית עין בשביל לכבד את אמא שלי. זה אומר שהגעתי רעבה אל סעודת שבירת הצום. אחותי הקטנה הייתה בלתי נסבלת ולא נתנה לי לאכול עם הצמים. התפרצתי וקיללתי אותה ומאז אני לא מדברת איתה ישירות.
אבל הסיפור הזה לא מעניין, לא במיוחד. לכולנו יש תאקלים במשפחה. הסיבה שאני כותבת על הסיפור עם אחותי היא בשביל לדבר על הרגע ההוא שישבתי בחוץ, בוכה ובעצבים ודיברתי עם אדון ה'.
זה לא כל כך משנה מה אמרתי לו או מה שהוא אמר לי. זה משנה שהייתי בתחתית מסוימת ובחרתי לבקש ממנו עזרה. מישהו שהייתי מדברת איתו מדי פעם ושבחרתי לחסום אותו כשהייתי בהודו כתב לי אתמול. בהתחלה לא זכרתי מי זה אבל נפל לי האסימון מתישהו. הוא כל הזמן אמר שמאוד מרגיעה אותו המחשבה שאני נשלטת עכשיו. בכל מקרה מה שהוא אמר היה מאוד פוקח עיניים. הוא תיאר את האינטראקציה שהייתה לנו כסוג של משחק. אני לא משחקת משחקים יותר. אני באמת מוצאת את השחרור למי שאני כאן בעולם הזה.
אז אני לא משחקת משחקים. אני זונה. והכי חשוב? אני זונה שלה🫠🫠🫠
