על אופניים...
אני מסתכלת מחוץ לחלון באוטובוס ויש כאן מישהי שרוכבת על אופניים, היא נוסעת בדיוק על הקו בין שביל האופניים להולכי הרגל, לא נוטה לשום צד, לאורך כל הרחוב וכל זמן שאני רואה אותה היא ממשיכה לנסוע על הקו הזה, הלבן, זה שמפריד בין שביל האופניים לשביל הולכי הרגל. יש רגעים שאני מתבוננת בה במבט מתפלא, איך אפשר להישאר כל כך יציבה בזמן רכיבה על אופניים. יש רגעים שאני רוצה שהיא תתרסק לאחד השבילים, זה אפילו לא משנה לי לאיזה מהם רק שתסטה מהמסלול המדויק שלה ותתרסק לאחד השבילים.
אני מתבוננת בה ולרגע רואה את עצמי, שנים שהלכתי בין לבין, שנים שלא העזתי לסטות מהקו הלבן, לא לסטות לאף שביל, להישאר תמיד באמצע. לפעמים רציתי להתרסק, רק כדי לחוש משהו, להבין מה הוא השביל שלי.
אולי בכלל כל החיים זה רכיבה על אופניים, יש כאלה שרוכבים על שביל האופניים, אלא שנאחזים במה שנכון, נאחזים בחוקים הנוקשים ובדיוק המופלא של מה שלימדו אותם. יש כאלה שרוכבים על שביל הולכי הרגל, שוברי המוסכמות, אלה שמצפצפים על מה נכון והולכים נגד מה שלימדו אותם בכל מחיר גם אם זה אומר לפגוע בהולכי הרגל. יש את אלה שמזגזגים, כאלה שנוסעים בשבילים הנכונים ולפעמים נוטים לשביל הנגדי, לפעמים זה כדי לעקוף מכשול, לפעמים זה כדי לשחק עם עצמם ואחרים במשחק שבירת החוקי. יש כאלה שתמיד באמצע, הם לא יודעים מה נכון ונאחזים בלא לבחור, הם בוחרים להיות באמצע ולא לקחת צד, אף פעם לא נוטים לשום כיוון, אף פעם לא סוטים מהמסלול, נוסעים להם על שני גלגלים לא יציבים על פסים לבנים ומדויקים. אנשים שנאחזים בחבלים דקים שכל סטייה מהם עלולה להביא לקץ, עלולה לגרום להתרסקות.
עכשיו נשאלת השאלה... מי מבין האנשים האלה היא אני.