סתם כזאת פריקה מבולגנת

החורף בבואו כמו ממלא גם מרוקן אותי.

אולי מזג האויר הוא שמאפיר לי את הרגשות,

אולי זה הקור שמכהה על החושים.

משהו בי ריק ואין לי רצון אפילו למלא

ובכל אופן אני מתרצה מהר מדי, מסתפקת במעט מדי ומשתעממת בקלות.

חיוכים מזויפים ושמחה מדומה ממלאים את יומי,

אולי זאת אפילו שמחה טהורה כמעט ששכחתי שקיימת בי.

שמחה ללא ריגושים, שמחה ממה שקיים.

מתי בפעם האחרונה חייכתי סתם בלי סיבה

ולמה תמיד חיוך ושמחה צריכים להיות תלויים ב.....

תביא לי חיבוק תגיד לי מה אתה דפוק?
אני יושבת פה ככה , מסתכלת עלייך
אתה כל הזמן עסוק אני שונאת את הריחוק
תמיד היית ככה
אז אולי אלך כבר לח...פש רומנטיקן
שיתייחס כשאני כאן וייצמד אליי קרוב
והוא יאהב אותי , כל כך יאהב אותי
ייתן לי מה שאתה לא

אתה בא והולך
אני צריכה אותך קרוב אני צריכה אותך
קרוב אליי
אתה לא מדבר
נו תגיד לי משהו טוב ,
תגיד תגיד לי משהו טוב אולי
איך מאמי הכל פה מתנפץ כמו גלים כמו צונאמי
וזה לא נורמלי
אז אולי תשאר
כי חוץ ממך מה יש לי

מכבה ת׳שרפות אולי תפסיק כבר לשתות
אתה רוצה להיות לבד אני רוצה רק אלייך
ואיך אצלי זה כרוני לחזור על טעויות
תמיד היית ככה
אז אולי אלך כבר לח..פש רומנטיקן
שיתייחס כשאני כאן וייצמד אליי קרוב
והוא יאהב אותי , כל כך יאהב אותי
ייתן לי מה שאתה לא

אתה בא והולך
אני צריכה אותך קרוב אני צריכה אותך
קרוב אליי
אתה לא מדבר
נו תגיד לי משהו טוב ,
תגיד תגיד לי משהו טוב אולי
איך מאמי הכל פה מתנפץ כמו גלים כמו צונאמי
וזה לא נורמלי
אז אולי תשאר
כי חוץ ממך מה יש לי

אתה בא והולך
אני צריכה אותך קרוב אני צריכה אותך
קרוב אליי
אתה לא מדבר
נו תגיד לי משהו טוב אולי

יש נשים כאלה שנותנות לי השראה

זוהר וסיולויצקי היא אחת הנשים האלה ולא צריך יותר מלהסתכל עליה בקליפ הזה כדי להבין.

יעל היא משהו אחר לגמרי, הקול של יעל כבש אותי מהרגע הראשון ששמעתי אותה, בדרך כלל היא עושה קאברים מעלפים והיום היא הוציאה שיר שהוא בסגנון המדויק של מה שאני אוהבת. 

שיר מלא משמעות, שיר שמספר סיפור.

מה אני קיבלתי, מה אתה קיבלת

עפת קדימה, אני עוד מאחור

אני חייבת לזכור, אולי אתה כבר שכחת

פרק אחד שחור

אני רוצה שתחשוב עליי, יש׳ך מטרות

תרצה משרות, אולי תרוץ יום אחד לבחירות

החלטתי לא להשאיר את המסקנה לסוף השיר

כדאי שתהיה זהיר

הסדינים הלבנים, גלים בים שחור

אני אכבה את החושך, אני אדליק את האור

האוטובוס נוסע כמו במים עמוקים

החגורה חונקת והרחובות חשוכים

ויש שיחת חולין, ויש בי אי נוחות קטנה

אבל תחושה של בכל זאת, חשבתי תוך כדי שיחה

אולי אני מדמיינת, אוכלת סרטים

פרשנות מוזרה בלי טיעונים וביסוסים

הכל שטויות, והשיחה מתגלגלת

צוחקים אבל היד שלך פתאום מטיילת

שזה כלום והינה שוב אני דרמטית כמו ילדה 

שהתגובה שלי מוגזמת, אפילו מפחידה

והכביש מהיר והאוטו נוסע

ואני צועקת אבל אף אחד סביבנו לא שומע

הסדינים הלבנים, גלים בים שחור

אני אכבה את החושך, אני אדליק את האור

ואתה אחלה בחור. מפנק ומפרגן

אבל ברגע אחד מתהפך ומתעצבן

לא מטריד אותך מתי ואיך אמרתי לך כן

אמרת קטן עלייך מוזיקה, תראי כשנתחתן

את תגדלי את הילדים והילדות

אני אעבוד מלא, ולא יהיו לך דאגות

אני אעשה בשבילך הכל אם רק תיהי קצת פחות

קולנית, דעתנית, טבעות ולק שחור

אולי תרגיעי תדיבור, תסגרי את המחשוף

את התחלת איתי אז את יודעת מה הסוף

כי אני גבר טורף, וזה מה שרצית

את שומעת? עכשיו אני מחליט

אני דורשת מעצמי לדעת לא להתקרב

להצליח לזהות מי חבר ומי אויב

איך אפשר להחליט במי להתאהב

מי אריה? ומי זאב?

הסדינים הלבנים, גלים בים שחור

אני אכבה את החושך, אני אדליק את האור

המתח בין האולי לבטח
לא עוזב אותי
אולי האכזבה בפתח
אולי בא הדבר האמיתי
אולי

המתח בין שמש לירח
מסובב אותי
וכל סיבוב לוקח
עוד רגע שהיום איבדתי
היום

אם אני יודעת שהכל עוד לפני
כמו כשילדים
אז אני נרגעת כי הכל עוד לפני
כמו כשלא יודעים

המתח ברגעי השקט
לא יושב עלי
כי הוא סימן בדרך
שמשהו גדול קרב אלי

במתח בין הניצן לפרח
אני רוצה להיות
כי שם אני זוהרת
ושם הכל עדיין יכול לקרות

אם אני יודעת שהכל עוד לפני
כמו כשילדים
אז אני נרגעת כי הכל עוד לפני
כמו כשלא יודעים
אם אני נוגעת איפה שעדיין רך
כמו כשילדים
אז אני יודעת שהכל עוד לפני
כמו כשנולדים

תזכורת לעצמי.

הריח של הגשם מזכיר לי תקופות חמימות ועוטפות, איך שלא אסתכל על זה החורף תמיד חיבק ועטף אותי.

לילות של ברקים ורעמים שלא נתנו לי לישון, הפסקות חשמל בקיבוץ והפחדות של ילדי תיכון, קפיצה בשלוליות וסרטים מפחידים מתחת לשמיכות.

צייד שטפונות, הרי יש בזה משהו כל כך יפה, להצליח לצוד את הטבע מבלי באמת להזיק לכלום.

היינו מגיעים, פותחים פק״ל קפה ובזמן שהמים היו מתחממים היינו משוחחים.

שיחות ארוכות חסרות תוכן, שיחות על הקשת בענן ואיזה מין סימן היא באמת מעבירה לנו.

שיחות על אמונה ואלוהים למרות שהוא הדבר הכי רחוק מאיתנו.

שיחות על נשיקות ראשונות וחיבוקים של השתוקקות.

שיחות על החלומות הכי גדולים או על פנטזיות בלתי מושגות.

שיחות בשמות קוד, על ילדים ששברו לנו את הלב ועל אלה שעדיין שוברים.

בין שיחה לשיחה ובין צחוק לצחוק היינו מצלמים, שומרים לעצמנו זיכרונות.

היום דווקא את הזיכרונות שלא תיעדנו אני לא מצליחה לשכוח.

חיבוק מלא משמעות וליטופים במקומות אסורים, נשיקות לא תמימות עם תירוצים ממזריים.

כשהקפה היה רותח הזמן היה נעצר ובדיוק במזיגת הכוס האחרונה המים היו שוטפים את האבנים הקטנות ויחד עם האבנים היו סוחפים איתם את המבטים והמחשבות וכל תשומת הלב הייתה מתמקדת בפלא הטבע הזה.

במים הנאגרים בפסגה של הר וכאשר אינם מצליחים להישאר יותר במקום הם זורמים בנחלים ושוטפים הכל.

השיטפון הזה, המים שמכסים על הכל וסוחפים איתם חלקיקי ילדות, המים האלה הם הדבר הכי חם ומלטף שקיים.

לפעמים אני רוצה להיעטף בשיטפון הזה, שיטפון של רגשות, כי יש מהם כל כך הרבה ותמיד מרגיש לי שעוד רגע הם לא יצליחו להחזיק את עצמם וישפכו להם בנחלי גופי ונפשי.

המים ימלאו חלקיקים ריקים ויסחפו איתם כל זיכרון וכל חלום קיים, יכסו את הפנטזיות ויזרמו יחד עם הכל לתוך ים אינסופי.

שם המחשבות, הרגשות, החלומות והפנטזיות שלי יתערבבו עם שאר המחשבות הרגשות החלומות והפנטזיות ויעלמו כלא היו.

ואז כמו בנצח יגיע שוב אביב שיפריח בי פרחים חדשים וקיץ שישתה ממני כל תחושה כואבת, אחר כך יבוא הסתיו וחלקים ממני יצבעו בגוונים צהובים-חומים וינשרו אל האדמה היבשה והצמאה.

בסוף כמו תמיד יבואו הגשמים, עם הריח העוטף והחמים ואני אשטף איתם בין נחלים נחלים, חלקם שלי וחלקם של אחרים.

אצלול לתוך ים אינסופי.

אין אמת אחת, אסור לשכוח
אין אמת אחת למרות מה שאומרים
העצב הוא ברכה והפחד בסך הכל דאגה לעצמך

כמה קל זה לספינה להיות בתוך נמל
קשורה בחבלים על מים רגועים
אבל כמוה גם בי יש זיכרון

לימים של ים פתוח ורוחות
מפרש מתוח וסופות שיעברו
ימים שעוד היה בה כוח לחצות את העולם
לחצות את העולם

אין דרך אחת, אתה שומע?
אין דרך אחת למרות מה שאומרים
לא כל דבר נכון לך, חפש אותך תמיד
רק תשמור על עצמך

כמה קל להישאר בתוך המעגל
להתעלם מחלומות, ילד שפוחד לשחות
תראו איך הוא קופץ למים עמוקים

לימים של ים פתוח ורוחות
מפרש מתוח וסופות שיעברו
ימים שעוד היה בי כוח לחצות את העולם
לחצות את העולם

ימים של ים פתוח ורוחות
מפרש מתוח וסופות שיעברו
ימים שעוד היה בי כוח לחצות את העולם
לחצות את העולם

הפיה והדרקון... למה דווקא הם?

לפיה יש שקט שחודר לעצמות, המבט שלה משתנה מתמים לחלוטין לממזרי להפליא בשניות והחיוך שלה יכול להרגיע ולהלחיץ בו זמנית. הדרקון לעיתים מרגיש יותר מאיים מהפיה אבל ה״אש״ שהוא יורק בצורת מילים ושאלות שורפת ומחממת בו זמנית. היא קטנה ושובבה והוא גדול ורגוע, הוא המסביר והיא המדגימה, הוא במילים והיא במעשים, שניהם יחד עושים הכל בהרמוניה מושלמת, כשהיא מדברת הוא מקשיב וכשהוא מבצע היא לא מורידה מבט. הכימיה שלהם מורגשת ואינה מאיימת על הנוכחות שלי אלא מקנה לי שקט וכוח להיות אני במקום שלי ולא להרגיש מאוימת מהם.

......................

הוא תופס לי את הרגליים והידיים באזיקים, אני רגועה בסיטואציה למרות המצב שאולי הייתי צריכה להיות בו של לחץ מהאפשרות לברוח. הוא מחבר לי את הרגליים יחד ואני קצת מרגישה איך זה כשהרגליים לא יכולות לזוז. הוא מחבר לי את הידיים יחד ואני קצת מצחקקת מהסיטואציה. אני יושבת על הברכיים עם הידיים מאחורי הגב, הידיים והרגליים שלי מחוברות אלה לאלה ועכשיו אני בוודאות לא יכולה לברוח, אני נשאלת על ההרגשה שלי ומשום מה מרגישה מאוד בנוח. אנחנו קצת מקשקשים ככה, הוא מלפנים והיא מצד ימין ולפתע אני נדחפת לאחור ונופלת, אני קצת מופתעת מהטריק הזה ומשחררת צחוק. אני עדיין מנסה להבין מה זה הצחוק הזה שיוצא ממני ברגעים כאלה, הייתי חושבת שאולי ארגיש כלואה או לפחות ארצה להשתחרר מכל זה אבל אני מרגישה טוב, אפילו מאוד. אני מקבלת ליטופים משניהם ואחרי מספר דקות הם משחררים אותי.

אני על ארבע, חימום לישבן עם ספנקים והוא מסביר מדוע זה מה שקורה, הוא יושב לפני והיא מאחורי מלטפת לי את הישבן, הוא מבקש לתאר ואני קצת נתקעת, היא נותנת לי מספר ספנקים ואז שניהם יחד מנגנים לי על הישבן עם הידיים שלהם. אני מקבלת הסבר לעמידה מול הקיר, ידיים בצורת וי, רגליים פסוקות, ישבן אחורה, ראש למטה. ה״ראש למטה״ נועד להרגיע אותי מלחפש מבטים או לנסות לפזר את הקשב שלי בין שניהם ופשוט עוזר לי להיות נוכחת בסיטואציה ולא לברוח להיסחי דעת.

הוא מביא שוט זנבות, פלוגר, אני מקבלת הסבר מפורט על המטרה, השימוש בו, רמת הכאב וחדות הכאב שהוא מעניק. קיבלתי הסבר בעבר ואפילו הדגמה אבל הפעם זה נעשה בפירוט וברצון ללמד ולהסביר לי ולא רק לסמן וי על שם וצורה. לאחר ההסבר אני מקבלת הדגמה, אני מרגישה כמו ילדה בגן משחקים, עכשיו הציגו בפני את הברבי הפופולרית, זאת שתמיד רציתי שתהיה לי יחד עם שאר הברביות שאני עדיין רוצה. אני אוהבת משחקים חדשים וכל מה שקורה כאן לגמרי משחק חדש ומרגש עבורי, כזה שחיכיתי וציפיתי לו, כזה שרציתי המון זמן. משחק כזה שעד היום לא יכולתי לשחק עם אף אחד מכל מיני סיבות ועכשיו אני יכולה ורוצה לשחק במשחק הזה עם הפיה והדרקון. אני אוהבת את ההרגשה של השוט על הישבן ואחרי מספר פעמים הוא מביא שוט נוסף ומשחק איתם באויר, יש משהו כל כך סקסי בתנועה הזאת, הפיה מתלהבת ומתסכלת עליו במבט מאוהב ואני נמסה ושמחה שאני נמצאת בסיטואציה הזאת. אני מבליטה ישבן ומצמידה ידיים לקיר. סט של 10, אני סופרת, סופגת כל הצלפה ומתמסרת לכאב שמרגיש לי כל כך קרוב עכשיו.

......................

אני יורדת על ארבע והפיה מציגה לי את המשחקים שלה, שוט שמזכיר מעט חגורה ושוט שמזכיר זנב דרקון, אני מתבוננת בעיניים שלה ורואה בהם את הניצוץ הזה בדיוק כמו שהיא עושה עם החיוך. מקבלת הסבר מפורט על כל אחד מהם, מה מטרתם, כמה חד הכאב שלהם ולמה נועד. הוא מימיני והיא משמאלי, הוא מלטף בידיים והיא מעבירה את השוט על הגב. היא מסבירה איפה ואיך מכים בו, איפה מותר ואיפה אסור. הוא מסביר קצת על השפעת הכאב על הנפש ואיפה זה נוגע לכל אחד מהמינים, אני סופגת את המידע ומפנימה. היא מתחילה להצליף בחופשיות עם הספאנקר ואז נותנת לי להרגיש את זנב הדרקון, הספאנקר מעניק כאב חם ורחב וזנב הדרקון מעניק כאב קר וחד יותר, שניהם נעימים לי ומרגישים נכונים וכואבים במידה המדויקת עכשיו.

אני יודעת שאני מסוגלת לספוג כאב טוב, יש בי אפילו רצון להתפרע ולהגיע לקו האדום אבל אני יודעת שמצב כזה עלול לגרום לי לניתוק ולא לחיבור ואני לא רוצה ולא מוכנה להתנתק מכלום כרגע.

היא מתחילה בסט של 10 ואני סופרת, הפעם הסט שונה מהסט הקודם, המכות מהשוט חזקות יותר והתנופות שלה מורגשות יותר, אני מגיעה כמעט למצב שבו הכאב כבר לא לגמרי נעים והסט מסתיים, אולי אפילו נפלט לי איזה קול הפתעה כזה.

אני מדברת על מה שהרגשתי תוך כדי ומשתפת בהרגשה שלי וברצון לבדוק את הגבול של עצמי, להגיע לקצה. הוא מציע לי סט כזה שיגמר רק כשאגיד שזה מספיק או אבקש לעצור ואני מרגישה שזה לא הזמן הנכון, לא עכשיו.

......................

אני על ארבע והם מלטפים וממששים, היא מולי אני עם כיסוי עיניים, הוא מימיני. הוא מנשק לי את הגב ומלטף את הרגליים והישבן, היא מנשקת ומלטפת לי את הפנים, היא מנשקת לי את השפתיים ואני נושמת אותה אלי, אני מקבלת אישור להחזיר נשיקה ואנחנו מנשקות זו את זו. זאת לא הפעם הראשונה שאני מנשקת בחורה אבל זאת הנשיקה הראשונה שמרגישה לי נכונה וממקום נקי. עכשיו אני כבר לא רשאית לנשק חזרה ואני רק עומדת ככה על ארבע עם הפה פתוח, היא מנשקת אותי בפנים ובשפתיים ומגניבה לשון נעימה לתוך הפה, אני מחזיקה את עצמי מלתפוס ולהחזיר ופשוט מתמסרת להרגשה של אסור ולקבלה של האקט שנעשה כרגע. אני שומעת אותו מדברת ומתחרמן מהנשיקה שלנו, מתחרמן מהפיה שלו מנשקת אותי ואז הוא מתנפל עליה לנשיקה סוערת, אני מחייכת, קצת לעצמי, המון להם.

לא חשבתי שאלה התחושות שארגיש בסיטואציה כזאת, למרות שזה משהו שדיברנו עליו בפגישה הקודמת אני מרגישה קצת בת מזל על שאני חלק מהתשוקה שלהם אחד לשניה וקצת בת מזל על שאני לא מרגישה גלגל שלישי אלה חלק בלתי נפרד ממה שקורה.

......................

אנחנו נעמדים, אני באמצע החדר הוא מבקש שאעצום עיניים ואתמסר למוזיקה שמתנגנת. אני מבצעת ומתחברת לכאן ועכשיו, מתחברת אליהם ומתחברת אלי. הם נוגעים בי שניהם בארבע ידיים ואנחנו משתעשעים במשחק ניחושים, שלושה נכונים ושלושה שגויים. אני מצחקקת ונהנת מהמשחק. הוא שואל אותי לגבי ההרגשה שלי, עם איזה מגע אני מרגישה בנוח יותר?

אני קצת מתבלבלת ולאט מסבירה.

אני מרגישה בנוח עם מגע של נשים, זה מרגיש לי בטוח למרות שאני נמשכת לגברים, נשים נותנות לי תחושת ביטחון, הרגשה קצת טריקית ומוזרה אבל כנראה נובעת מהדברים שעברתי עד היום.

אני נשכבת על המזרון, ידיים לצידי הגוף, רגליים פשוקות. הם נוגעים אחד בשניה, אני עם כיסוי עיניים, שומעת אותם מתנשקים ומתנשפים, היא גונחת, גניחות קטנות ועמוקות, הוא מוציא ממנה קולות עונג והיא מפיקה צלילים מופלאים, אני שוכבת שם על המזרון וקצת מתרגשת, קצת מתחרמנת מהמצב.

הוא רוכן מעלי ושואל האם אני רוצה לטעום אותה, דיברנו על זה באחת השיחות השבוע ואמרתי שזה לא משהו שאתנגד לעשות, אני רוצה לנסות, אולי אוהב ואולי לא אבל אין לי מה להפסיד. הוא נותן לי לטעום אותה מהאצבעות שלו, אני אוהבת את זה, היא טעימה ואני מפליגה מעט בדמיון למצב בו אני יורדת לאישה.

היא מלטפת רגליים והוא מלטפת ידיים וחזה, היא מלטפת תחתונים רטובים, מלטפת את הכוס, המגע שלה רך ונעים ועדין ומרגיע, אני מתמסרת למגע שלה והוא נוגע בי גם, שניהם יחד מעניקים לי מגע מרגיע וחם ורגיש. הוא מלטף את החזה מבעד לחזייה, היא ממשיכה לענג מעל התחתונים, אנחנו מדברים מעט על המגע שאני צריכה ועל כך שהיא צדקה לגבי הצורך שלי במגע עדין ורך. יש לי רצון להמשיך את הסשן ולזרום עם זה אבל גם חשש גדול מאוד מחציית קו שלי עם עצמי מה שכנראה יגרום לי לברוח אחר כך, הוא שם לב לספק שלי ולאחר מספר רגעים מבקש ממני לשבת, כיסוי העיניים יורד.

......................

היא יושבת מולי ומסתכלת לי בעיניים, הוא מאחורי, פתאום הוא מחבק אותי מאחורה והיא מצטרפת מקדימה, אני מרגישה כל כך הרבה רגשות שמסתכמים ל״מוזר״ ומספר דמעות חומקות לי מהעיניים. להבדיל מהבכי הקודם הפעם אני מרגישה אסירת תודה, אני מרגישה מוגנת ואין לי אף חשש או תסכול, אני מרגישה שלמה ונכונה, אני מחזירה לה חיבוק ואנחנו יושבים ככה כמה דקות שמרגישות כמו נצח, נצח טוב.

אנחנו מתיישבים, אני על הכרית והם על הספה, הוא מוזג לי ויסקי ועוטף אותי בשמיכה. אנחנו יושבים ומדברים, נכנסים לעומקם של הדברים, לרגשות, לספקות, לדמעות, לכאב, למתנות שאני מקבלת מהם ולמתנות שאני נותנת להם. עכשיו, בסוף, אני מרגישה את זה, אני מרגישה שגם אני נתתי להם. מרגישה שכמו שאני קיבלתי הם קיבלו גם וזאת אולי ההרגשה הכי טובה בכל הסשן הזה. זאת הפעם הראשונה שבה לא עשיתי כלום, לא נגעתי, לא הגמרתי, הפעם הראשונה בה לא הייתי צריכה לעשות כלום והכל נעשה לי וזה כל כך מוזר כי זה שונה מכל מה שהיה לי עד היום, ההרגשה שאני מקבלת בלי לתת ובסוף ההבנה שאני יכולה לתת גם בלי לגעת, לספק, למצוץ, לקבל זין.

נפלה עלי ההבנה שיש בי עוד דברים שאני יכולה לתת מעבר לדברים שאני רגילה לתת. זאת גם הפעם הראשונה שלא הרגשתי צורך להתנגד לכלום, פשוט התמסרתי לרגע. התמסרתי למגע ולכאב שהפיה והדרקון העניקו לי, התמסרתי לדמעות ולצחוק שהפיה והדרקון עזרו לי לשחרר, התמסרתי לרגשות שלא תמיד אמרתי בקול אבל הרגשות שהפיה והדרקון עזרו לי למקד.

אחרי זה חזרנו להיות אנחנו, בלי שולטים ונשלטת, התיישבתי איתם על הספה והמשכנו לקשקש טיפה. נפרדנו בחיבוק חזק ותודה, לא חיבוק של פרידה אלה פשוט הודיה על הסשן הזה שלפחות מבחינתי ומאיך שאני רואה סשן מרגיש לי הראשון. הראשון האמיתי והנכון, הראשון שבו הייתי באמת שם ולא ברחתי, הראשון שהרגשתי בו את כל מה שרציתי ואפילו מעבר.

אני תמיד מודה אבל הפעם התודה הייתה אמיתית ולא מתוך נימוס, תודה על מה שעזרו לי לחוות, תודה על הכנות, הרוגע והנוחות שגרמו לי לחוש.

עכשיו אני בניסיון נואש להצליח להעלות את הגיף המושלם שלו מצליף בי... מבטיחה להצליח.

ובנתיים, היו טובים 💋

אני נוטה לברוח, לברוח למחשבות על היומיום, לברוח למחשבות על מחר, לברוח למחשבות על הנקודה השחורה על הקיר או לברוח לריק מחשבתי.

פתאום, בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן שאני לא רוצה לברוח בכלל, אני רוצה לחוות ולהרגיש בפנים ובחוץ, אני רוצה להיות נוכחת, אני רוצה להיות.

אני לא חושבת על זה במהלך היום וכל פעם שעולה מחשבה אני נזכרת בפעם הקודמת שנפגשנו, שלושתינו, אני הוא והיא. כבר במפגש הקודם הרגשתי מאוד בנוח, אני לא יודעת אם זאת ההיכרות והשיחות מלפני או האם זה באמת משהו בכימיה אבל הרגשתי במקום בטוח ונוח, מה שגרם לי לחזור הפעם על תקן הנשלטת-ריינו ולא אני הקרנפית.

...........................

הגדרנו גבולות כלליים לפני שהגעתי, אני בעצמי מנסה להבין מה הגבולות שלי אבל הגדרה כזאת נותנת לי איזשהי וודאות או לפחות עוזרת לי להתמודד עם החוסר וודאות שאני נמצאת בה. הכל דובר והוזכר בסמוך לסשן עצמו ובכלל לפני לא הורגש לחץ או ציפיה כלשהי לעומד להתרחש. אחרי שהגדרנו יחד את הגבולות שלי הוגדרו לי גם הגבולות שלהם שגרמו לי לאותה תחושת בטחון ווודאות לגבי ההמשך.

אני מגיעה אליהם ומניחה את הדברים שלי בצד, דיברנו בפגישה הקודמת על כך שבסשן ישנם מעמדות מאוד ברורים ואני לא הולכת לשבת איתם על הספה מה שלגמרי ברור ומקובל עלי ובכל אופן אני אוהבת לשבת על הרצפה אז מה אכפת לי בכלל. הם מתיישבים ואני נשארת לעמוד, למרות שבסיטואציה אחרת הייתי מזמן מתיישבת על הרצפה בישיבה מזרחית או פורשת רגליים לצדדים. אמרתי, אין לי שום בעיה עם ישיבה על הרצפה, אבל משהו במעמד הזה גורם לי להישאר לעמוד עוד קצת. הם מתיישבים על הספה ואני נשארת לעמוד, נעה קצת במקום, אולי קצת מחוסר נוחות או יותר נכון מבוכה. אנחנו קצת מקשקשים והם שמים לב למבוכה שלי מה שגורם לי להיות יותר נבוכה, אני מצחקקת. הוא מניח כרית על הרצפה ומדגיש שהכי חשוב לשניהם זה שארגיש בנוח, אני מתיישבת והם קמים להכין קפה. 

אנחנו מדברים קצת על איך אני מרגישה והוא מזכיר לי מספר דברים, חוזר על מילות הביטחון. היא יושבת ומתבוננת בסיטואציה, מדי פעם מזכירה משהו, מדי פעם מסכימה איתו ובעיקר מסתכלת במבט הזה שלה, המבט שלא היה בפעם הקודמת.

אני קצת יותר שותקת מהפעם הקודמת, הגוף שלי מבעבע, אני מוצפת רגש, שמחה, חשש, ציפייה וחוסר וודאות. מנסה בעיקר להישאר פה ולא לברוח, מסתכלת לכל מקום ואז עליהם ונרגעת, הם משרים עלי ביטחון.

...........................

כשקמתי בבוקר ובחרתי מה ללבוש הרגשתי צורך חזק להתלבש קצת שמרני, לפעמים אני אוהבת את המראה הדתי, למרות שהדת רחוקה ממני שנות אור. בדרך אליהם כשחיכיתי באחת התחנות ניגשה אלי אישה דתיה לקבלת עזרה עם אחת האפליקציות של האוטובוסים, תהיתי לעצמי עד כמה הלבוש שלי גרם לה לגשת דווקא אלי מבין שאר הנוכחים בתחנה, אולי זה בכלל משהו שאני משדרת, לא יודעת. לאחר שעזרתי לה ועלינו לאוטובוס חשבתי לעצמי על מי אני מנסה לעבוד כאן והאם אני מצליחה, כי האישה הזאת בטוח לא יודעת מדוע דווקא היום התלבשתי כאילו מינימום גדלתי בבנות עקיבא. החולצה עם השרוולים הארוכים בשילוב החצאית הלבנה ונעלי בובה חומות גרמו לי להרגיש קצת בתולית, קצת כמו מה שאני מרגישה וקצת כמו מה שאני רוצה להישאר או קצת ממה שאני מפחדת לאבד.

...........................

אחרי כמה דקות כשאני מסיימת לשתות את הקפה אני מורידה את החולצה אחרי שנשאלתי על ההרגשה שלי לגבי זה, כרגע אני עוד עם החצאית עלי. מקבלת הסבר על מספר תנוחות, ״על ארבע״ ו״על הברכיים״ שום דבר שאני לא מכירה אבל הסבר עם תשומת לב לכל פרט קטן שגורם לי להרגיש בדיוק איפה שאני צריכה להיות. אני מתבקשת לעמוד, היא ניגשת אלי כמו פיה קטנה עם מבט ממזרי. אחרי הסכמה שלי היא מתחילה לגעת בי, ללטף, לחוש. היא משחקת לי בשיער ומחמיאה ואני קצת לא יודעת איך להגיב, קופצת לי לראש איזה תגובה צינית או רצון חד לבטל אותה אבל אני בוחרת לדחות את הרגשות השלילים כרגע ולקבל את מה שהיא נותנת לי. לה יש שיער משגע, מעבר להיותה פיה עם מבט ממזרי היא מתהדרת בשיער מפואר שמעלה בי רצון לצנוח לתוכו. הוא מבקש שאעצום עיניים ומתחיל לגעת בי גם, ללטף, לחוש, המגע שלו רך ועוטף ונעים באותה מידה. אני לא מצליחה להבין מה זה הרגש הזה שעולה בי לנוכח הסיטואציה, איזה מין הרגשה מוזרה זאת, המגע הנעים של שניהם עלי, מלטפים, נוגעים, ממששים, חשים ואני מרגישה כאילו מאות ידיים עושות בי קסמים.

אני פושטת את החצאית ונשארת עם תחתונים וחזיה. מתחת לבגדים בחרתי ללבוש גם כן הלבשה תחתונה קצת בתולית, חזיה לבנה וחוטיני כחול כהה עם תחרה לבנה. מה שלפני מספר דקות הרגיש לי לגמרי מוזר פתאום מרגיש נוח. מאיזשהי סיבה לא מוסברת אני לא מרגישה חשופה מדי ואין לי צורך להסתתר או להשתבלל אל תוך עצמי. אני לא יודעת אם זאת בחירה שעשיתי לפני שבאתי או אולי התהליך הקטנטן שעברתי עד שהגעתי אליהם, הכל מרגיש לי בקצב המדויק.

...........................

אני מתחילה להשתחרר ולקבל את מבול הרגשות שהגוף שלי שולח אלי, האוירה בחדר נעימה וכיפית, אני מצחקקת ממבוכה כל כמה דקות ובאויר יש הרגשה קלילה.

היא מורה לי לשכב על המזרון, אני נשכבת והוא מציג גלגל כאב, שניהם מסבירים לי מה מטרתו וכיצד הוא פועל. הכוח נמצא בידיים שלהם, הם בוחרים כמה כוח להפעיל ומה רמת הכאב שהם רוצים להעניק. שניהם מזכירים לי את מילות הביטחון ואני קצת חסרת סבלנות להרגיש. מכסים לי את העיניים ואני צוללת לתוך הרגע. הכל מרגיש לי שקט ורגוע ואז כאב איטי וחד, זה לא כל כך כואב לי ושולח לי אותות נעימים בגוף, משהו בי נרגע ואני רוצה יותר. הם ממשיכים ככה מספר דקות במהירויות שונות ובעומקים שונים, לפעמים לוחצים יותר ולפעמים פחות. פעם היא ופעם הוא, אולי גם שניהם יחד, אני במילא בבליל רגשות ותחושות לא ברורים רק מנסה לא לברוח למחשבות אחרות, מנסה להרגיש עכשיו ולא אחר כך. הם בודקים לשלומי מדי פעם ומוודאים ששום דבר לא חורג מבחינתי. היא מחמיאה לי על ספיגת הכאב, הם מפסיקים ומלטפים אותי מעט, אני מתיישבת והם חוזרים לספה.

...........................

אנחנו מדברים מעט על מה שהתרחש והוא מבקש ממני לתאר לו מה אני מרגישה, לדבר על זה. אני נתקעת ומנסה להסביר, גם קצת לעצמי. מנסה לא לברוח, בוחרת מילים, רגשות, תיאורים, הכל מרגיש לי מעט לא מספיק. אני יודעת כמה חשוב לשניהם לשמוע אותי, כמה חשוב להם שאדבר ואשתף כמה הם צריכים את זה וכמה הם מבינים שאני צריכה את זה אבל משהו בי עצור. תמיד כשאני צריכה לדבר אני נתקעת. אני יכולה לתאר סיטואציה ולצייר אותה בראש אבל ברגע ששואלים אותי מה אני מרגישה אני נתקעת. הדיבור הזה על רגשות, על מה אני מרגישה נוגע לי בנקודות רגישות.

אם אני מסתכלת על מערכות היחסים שלי עד היום רק במעטות מהן נשאלתי להרגשתי, מעטים האנשים האלה שמעניין אותם לדעת מה אני מרגישה והסיטואציה בה הרגש שלי הוא חשוב ומהותי, הסיטואציה הזאת כמעט בלתי אפשרית, לא הגיונית.

למה שמישהו ירצה לדעת? למה זה בכלל משנה?

אולי קצת מהמקום הזה אני תמיד מרגישה צורך להגן על הרגשות שלי, להגן על המחשבות וכשמישהו שואל אותי מה אני מרגישה אני נכנסת למצב מגננה, בראש שלי עוברות מיליון סצנות בהן השאלה היא לא באמת העניין אלא נשאלת מנימוס או כי ככה צריך ואני שונאת נימוסים.

למרות שאני לא וולגרית אני שונאת נימוסים, או לפחות שונאת מעשים נימוסיים, כמו לשאול קולגה ״מה קורה?״ כאילו עולם ומלואו קרו בשלוש דקות שלא התראתם, כמו לדפוק בדלת בלי לחכות לתשובה רק כדי להגיד ״הייתי מנומס״, כמו להתלונן על זה שלא אמרו לך לבריאות אחרי שהתעטשת לאויר ופיזרת מיליון חיידקים באויר ששנינו נושמים.

בקיצור...

אני שונאת שמנסים להיות מנומסים ולכן כששואלים אותי מה אני מרגישה אני לא תמיד יודעת מה להגיד והמנגנון שיצרתי לעצמי גורם לי להרגיש כלום ברגע שהשאלה נשאלת.

הוא יודע שאני קצת שתקנית וזה החלק שבו אני נתקעת, דיברנו על זה גם בפעם הקודמת ועדיין אני מרגישה שאני קצת לא ״מספקת את הסחורה״. אחרי מספר דקות שאנחנו מנסים לדבר על מה שאני מרגישה במקום שאברח ל״הכל בסדר״ ו״לא יודעת״ הוא אומר לי שזה בסדר שזה קשה לי, שניהם מדגישים שאין להם שום רצון ומטרה לשנות אותי והפעם מה דיל לפעמים קודמות אני לא מרגישה שיש ניסיון לשנות אותי ואני מרגישה שאיך שאני עכשיו זה מספיק טוב. אני מחייכת ומרגישה את המחנק בגרון, דמעה ועוד דמעה יורדות לי מהעיניים, אני מחייכת ובוכה, קצת מעצב או אכזבה על כך שאני לא מצליחה להוציא את הרגש במילים, קצת על הקלה והשלמה שאני לא עושה שום דבר לא בסדר ואולי קצת ביטחון שמתפס לו ומוצא מקום בראש ובלב שלי, על כך שאני בסדר גמור כמו שאני ועל כך שיש כאלה כמו הפיה והדרקון שיודעים לקבל את זה ולגרום לי לקבל את זה גם.

...........................

קצת סימנים