לפני 6 שנים. יום שלישי, 3 בנובמבר 2020 בשעה 19:21
אטרקציה
לונה פארק
עולם המשחקים
ואני סתם קרוסלה
עושה סחרחורת לכולם
רוצה קצת להקיא מהסיבוב....
ישבתי אצלה היום, פגישה שלישית.
דיברנו על משהו שכתבתי, על הטשטושים שאני עושה.
היא אומרת שיש בי ניגודיות, כל כך הרבה ניגודיות שאני מכירה,
מצד אחד אני מאוד רוצה שידעו, שיקשיבו, שישימו לב לכל דבר.
מצד שני אני לא מוכנה לתת לאף אחד (כמעט) להיכנס..
אני יושבת אצלה בחדר הרגוע, השלו.
במהלך הפגישה אנחנו מדברות על המחסומים שלי, על החומות
בקיר מאחוריה יש לבנים ואני מתבוננת בלבנים האלה כמו על חיי.
ויש לי כמה לבנים כאלה, שמחזיקות את כל מה שאני,
לבנים שלפעמים הייתי רוצה להוציא או לשבור או לפרק....
הלבנים האלה מרכיבות אותי ואם תחסר אחת תחסר כולי.
אנחנו מדברות על לבנת היסוד.
הסוכן ש'. ככה היינו קוראות לו בתיכון, כדי של ידעו על מי אנחנו מדברות.
זה שממנו הכל התחיל, בערך...
זה שהיחסים איתו גרמו לי לפקפק ביחסים בכלל.
אני חושבת על מערכת היחסים שלנו, על ההסתרה, על הבושה הגדולה, על הבושה בי.
הוא לא רצה שידעו. אני לא יודעת אם זה בגלל שאני לא משהו להתגאות בו או בגלל שהוא כל כך מסובך עם עצמו.
אבל זה נחרט בי, הצורך להסתיר אותי.
כאילו אני פרי אסור, כאילו אני תאווה אסורה, כאילו אני כל כך לא משהו ששווה להראות לעולם.
שנתיים של קשר "אסור", קשר שצריך להתבייש בו, קשר שבו צריך להתבייש בי.
שנתיים כאלה הביאו אותי לנקודה בה אני בוחרת ,
אני בוחרת לא לתת לו לבחור.
נכנסת לקשר אחר שבוא אני לא מוכנה להיחשף, הפעם אני בוחרת להסתיר ולהסתתר.
אפילו לא שאלתי את מ' האם אני משהו שהוא רוצה להציג,
החלטתי שהתשובה שלו לא משנה,
ואולי פשוט לא רציתי להיות שוב זאת שצריך להתבייש בה.
אז אומרים לי שאני אטרקציה... כל כך מעניינת, כולם רוצים קצת לגעת, קצת לחשוף, קצת לשחק..
אני לונה פארק, לעיתים פתוח לכל רוכש כרטיס, לעיתים סגורה לשיפוצים.
ואני בכלל חושבת שאני קרוסלה...
קצת עושה סחרחורת
בעיקר עושה לי להקיא
להקיא את כל מה שנמצא בפנים
קצת כמו שאני מקיאה פה מילים
כדי שקצת ישמו לב, קצת יראו אותי.
קצת כדי שאוכל אחר כך לטשטש.
אתם רוצים כרטיס?
רוצים לעלות על מתקן?
רוצים קצת לשחק?
בלונה פארק שלי אני מחליטה.
זה קצת הרצון שלי לשלוט, להחליט מי מקבל כרטיס ולאיזה מתקן כל אחד מורשה לעלות.
בלונה פארק שלי אני בשליטה מלאה, על האטרקציה הזאת, עלי אני מחליטה.
הייתה שיחה טובה... בכלל לא שמתי לב איך שהזמן עבר וכבר נפרדנו לשלום,
בדרך לאוטובוס הקלטתי את עצמי, סיפרתי לעצמי מה היה בפגישה.
הבנתי שאני לא מתקן אסור, אני לא אטרקציה להסתרה, אני לא לונה פארק סגור.
הבנתי שאני בסדר גמור ולמרות שאני קרוסלה, למרות הסחרחורות, אני לגמרי משהו להתגאות בו.
