לפני 4 שנים. 3 בנובמבר 2020 בשעה 13:32
סתם כזאת פריקה מבולגנת
הזכויות שמורות לקרנפית מחרסינה***מתגעגעת תמיד פיה תאומה שלי***
לפני 4 שנים. 2 בנובמבר 2020 בשעה 21:45
בלונה פארק של תל אביב,
עשן ופיח מסביב
הבוקר.
וכל יורדי הכפר לעיר,
משלמים את המחיר,
ביוקר.
בלונה לונה פארק
גלגל ענק של ציפיות,
מראות, מראות שוב אשליות,
של אושר.
רכבת ההרים עולה,
מיד תבוא הנפילה
ותקום שבור לעוד בוקר.
בלונה לונה פארק
בדוכנים בחנויות
מציעים לראווה שמחות
של רגע
מכוניות שמתנגשות,
ליצן ישן ברחובות
כי הוא נשאר, והתמכר
ללונה לונה פארק
צמר גפן מסוכר
אורות צבעוניים ולילה לא נגמר
בלונה לונה פארק
לפני 4 שנים. 2 בנובמבר 2020 בשעה 16:38
אני מסתכלת במראה... גוף.
דקה
שתיים
שלוש
אני גרועה בלתאר דברים או אנשים או פרצופים ואין לי מושג למה בכלל הסכמתי לקבל את החובה הזאת, אולי אני מנסה לאתגר את עצמי.
אז אני עומדת ומסתכלת.
רק אני מול המראה ובאמת שאין לי בעיה למנות מספר חוזקות שלי כבן אדם או לספר איזה דברים מופלאים הגוף שלי יודע לעשות אבל לתאר אותו מרגיש קצת בלתי אפשרי.
עומדת מול המראה, אני הגוף שלי וראש מלא בלאגן. אולי עדיף שאשב.
ועכשיו... מה אני רואה
מטר 52 של גוף שיושב על הרצפה, צוואר, כתפיים קצת גדולות ורחבות מדי, ידיים לא קטנות, חזה גדול שגם שתי ידיים יחד לא מכסות אותו, המון נקודות חן בכתפיים ומעל החזה, יש אחת שאני מאוד אוהבת, מעל השד השמאלי, תמיד אהבתי אותה.
אני יושבת על הרצפה ברגליים משולבות, זאת אולי לא הצורה בה הגוף שלי נראה הכי טוב אבל זה מרגיע אותי לשבת ככה, כאילו אין לחץ של להתארגן לעבודה ולהתחיל את השבוע....
יש לי בטן, בטן גדולה, אני לא רזה, אני שמנה... לא מלאה, שמנה וזה בסדר גמור, אני לגמרי בסדר עם זה וכמו כולנו יש ימים שאני אוהבת את הגוף שלי יותר ויש שפחות, אבל בגדול אני לגמרי בסדר עם מה שקיבלתי מהטבע.
אז הבטן שלי בישיבה הזאת ככה אולי קצת נשפכת קדימה, העלתי תמונה כזאת אז נראה לי שבגדול אני סבבה עם זה.
יש לי שלוש נקודות חן על הבטן, אחת מתחת לשד שמאל אחת מתחת לימין ואחד ימינה מהטבור, הטבור שלי קצת רחב או משהו כזה.
אני נעמדת, מסתכלת על הרגליים
יש לי ירכיים די רחבות אבל בפרופורציה נכונה לגוף ואז ברכיים שזה חלק מאוד מוזר בגוף, מצד אחד אסופה של עור מכוער נורא ומצד שני יש משהו יפה בברכיים (לכו תבינו) אני ממשיכה להסתכל על הרגל מקדימה, אין לי מה להוסיף.
אה... יש לי צלקת ברגל שמאל וכמה נקודות חן על הירכיים.
אני מסתובבת ומתבוננת בישבן שלי, אגב... אם יש חלק ממש יפה בגוף זה רגליים מאחורה, לא יודעת למה אפילו אבל זה יפה בעיני.
הישבן שלי חמוד... עגול ומוצק, יש לי פס שיזוף לא אחיד שמוציא אותי מדעתי, אני עולה אל הגב שרחב בצורה מוגזמת, הגב שלי ממש לא יפה וגם יש כמה קפלים וסימנים למיניהם...
וזהו בנתיים
לפני 4 שנים. 2 בנובמבר 2020 בשעה 15:37
חובה שלפני חודשיים אולי הייתי בורחת ממנה לקצה השני של העולם, אבל בנקודה בה אני נמצאת היום החובה הזאת מרגישה לי מספיק נוחה (אולי זה גם קצת קשור לנותנת החובה).
אני יכולה לגמור עם החובה הזאת די מהר אבל החלטתי לקחת על עצמי אתגר, אתגר 21 יום... אומרים ש21 יום זה תקופה בה אפשר לשנות הרגל או להתחיל אחד חדש, זה מספיק זמן כדי לעבוד על משהו ואולי ללמוד ממנו או לגרום לשינוי ולכן למרות שהחובה הייתה לשבוע ו/או עד שאפרסם את מה שהתבקשתי לכתוב החלטתי לבצע את החובה עד סוף החודש ולפרסם מדי כמה ימים את התוצאות, ההתקדמות והתהליך של זה, כי אני יודעת שאעבור איזשהו תהליך, אולי סתמי לגמרי ואולי ממש משמעותי אבל אעבור איזשהו תהליך.
לפני 4 שנים. 2 בנובמבר 2020 בשעה 14:57
אני רואה שחור,
למרות שאני אומרת לכולם שאצלי תמיד ורוד.
המשקפיים הורודים שלי מזמן נסדקו,
במילא בלילה אין צורך להרכיב משקפיים ואיזה מזל שאצלי תמיד לילה.
צללים של אנשים עוברים מולי כל יום,
גם הצעקות והכעסים כל כך מעומעמים ואני כבר לא מבדילה מה קורה במציאות ומה בתוך הראש.
ניסיתי לטפס גבוה, ניסיתי להגיע לפסגות בלתי מושגות אבל לקראת בסוף תמיד מרגיש לי שהנוף הוא אותו נוף.
במילא אצלי הכל שחור, הכל חשוך, המשקפיים שלי מזמן נסדקו וקצת כמו הלב והנפש הם מונחים להם על השידה בצד, מעלים אבק, מחכים שמשהו יפתח.
אני רואה שחור והכל מעומעם
אני לא מצליחה לקרוא
זה מתסכל אותי עד דמעות
שאפילו לספרים אני לא מצליחה לברוח
ואולי זה הכל בגלל במשקפיים האלה
חרא משקפיים!
לא הייתי צריכה אותם מההתחלה
ועכשיו אני בקושי יכולה להסתדר בלעדיהם.
מחפשת חנות אופטיקה או אופטומטריסט או לפחות מישהו שיש לו משקפיים ורודים להלוות
אני אפילו לא דורשת את שלי בחזרה
רק משהו שיעזור לי שוב לראות
אולי אצליח ככה לברוח לכמה רגעים מכל החושך הזה
לפני 4 שנים. 1 בנובמבר 2020 בשעה 21:13
לפני 4 שנים. 31 באוקטובר 2020 בשעה 23:00
אני מרגישה את זה מתקרב, הרצון להרוס הכל, להרוס אותי.
אני יודעת בדיוק על איזה נקודות ללחוץ לעצמי כדי להתפרק ואני הכי אוהבת לעשות את זה לאט...
עובדת על עצמי שזה לטובתי כשעומק בפנים מבינה שאחרי זה תבוא התפרקות, זאת שאני רגילה אליה.
וול... בהצלחה לי :)
ריינו ביצ' שלום.
לפני 4 שנים. 31 באוקטובר 2020 בשעה 22:57
שוב לבד, שוב זה רע
שוב רוקדת, מסיבה
שוב מוכרת, שוב יפה
שוב שותה, שוב שותה
שוב שיכור, שוב צוחקת
ובבוקר לא זוכרת
מתהפכת אהבה
שוב לבד, שוב זה בא
שוב לילות שטופי זיעה
שוב נזרקת למיטה
שוב לנצח שוב אחד
שוב יורדת על ברכי
שוב סביר זה לא כדאי
מתחננת אהבה
אני אזיז ת'ראש מצד לצד
ימין ושמאל
לא אצטרך לבחור
הגוף ירגיש את המקצב
שוב לבד, שוב רוצה
שוב אין טעם, שוב מרחק
הימים ריקים ריקים
בלילות הם נצמדים
שוב הודפת חיפושים
מחדשת יחסים
מתקרבת אהבה
אני אזיז ת'ראש מצד לצד
ימין ושמאל
לא אצטרך לבחור
הגוף ירגיש את המקצב
שוב לבד, שוב ברירה
שוב בטוב וגם ברע
שוב בחולי ובעוני
לבקש אחת כמוני
לא אחד אני בוחרת
מעכשיו אהיה מופקרת
לכולם אני נותנת אהבה
זדיינו
לפני 4 שנים. 29 באוקטובר 2020 בשעה 19:55
בין קודש לחול אני חי
עם האמת שמשתוללת בי
עם אלף הרגלים
עם כל צלקת שעל פניי
אני יוצא שוב לפזר את המילים
בין המציאות לשיגעון הכול חוזר אליי
שם במקום ממנו באתי אין שלום
והמסע הזה כבד וקצת גדול עליי
אני צריך לגדול מזה ודי
לגדול מזה ודי
בין קודש לחול אני חי
בין האמת שמשתוללת בי
עם אלף הרגלים
עם כל הפחד שעל כתפיי
אני יוצא שוב לפזר את המילים
בין המציאות לשיגעון הכול חוזר אליי
שם במקום ממנו באתי אין שלום
והמסע הזה כבד וקצת גדול עליי
אני צריך לגדול מזה ודי
לגדול מזה ודי
שמור נא עליי
רק שלא ייכשלו רגליי
בין המציאות לשיגעון הכול חוזר אליי
גם במקום ממנו באתי אין שלום
והמסע הזה כבד וקצת גדול עליי
אני צריך לגדול מזה ודי
לגדול מזה ודי
בין קודש לחול אני חי
לפני 4 שנים. 29 באוקטובר 2020 בשעה 18:17
טריגר אונס!!!
אני מרגישה משהו רטוב ליד האוזן, זוג ידיים אוחז בי בגסות.
אני בטח חולמת
אני מנסה לחשוב על דברים שמחים כמו שאני עושה כשיש לי סיוט, אני מדמיינת את הטיסה מחר בבוקר, החופים היפים שאבקר בהם והשמש על עורי מזריחה עד שקיעה. אני עדיין מרגישה ידיים, הן מטיילות, לשות תופסות מושכות בגוף שלי.
מה קורה פה?
כל כך קשה לפקוח את העיניים, הראש שלי כבד והגוף מעלי מסרב להיעלם, אני פוקחת את העיניים בקושי ומנסה להבין מה קורה סביבי.
הידיים שלו תופסות אותי והפנים שלו מתקרבות לשלי, הוא מתחיל להעביר את הלשון המחוספסת שלו על הפנים שלי וצמרמורת לא נעימה עוברת בגופי.
רגע.... אני מכירה את הלשון הלא נעימה, אני מכירה את הפנים שלו... רגע... רגע....
אני מנסה להתפקס, אולי אם אצליח להיות קצת יותר פיכחת ועירנית אצליח לעצור את מה שקורה פה, זאת בטח אי הבנה אחת גדולה.
הראש שלי מסתובב והכל מטושטש, אני מצליחה לקרוא בשמו ״עצור רגע״ אני ממלמלת, אני בספק שהוא בכלל שומע משהו. ״היי... חכה רגע, עצור רגע״ אני מנסה בקול חנוק.
הוא מושך לי את התחתונים ומפשק את רגליי.
רגע.. רגע... עצרו הכל, מה קורה פה?
אני מנסה שוב וחוזרת כמו רדיו שבור ״עצור רגע.. בבקשה, אני לא רוצה״ הקול שלי כל כך חנוק ונמוך אני אפילו לא יודעת אם הוא שומע אותי... אני לא בוכה ולא מתחננת, רק מנסה להסביר לו שאין צורך בכל זה ואני לא רוצה. זה תמיד עובד בהסברים, לא?!
הוא דוחף לתוכי אצבע.
יש לי בחילה בחיי... בחיים לא כאב לי כל כך בגוף בראש ובנפש בבת אחת.
אפילו אנחת כאב אני לא מצליחה להוציא, רק ממשיכה לחזור בקול שקט וחנוק ״לא, בבקשה, תעצור רגע, אני לא רוצה״ וממשיכה להרגיש על גופי את הידיים המגושמות שלו והמגע הדוחה שלו עלי, הלשון שלו משאירה שובלי רוק על הפנים שלי וריח האלכוהול ממלא את חלל החדר.
הוא שולף את האצבע ואני מרגישה שכל האיבר שלי נפצע מבפנים. אחרי התנדנדות קצרה וניסיון פיקוס שלו עם עצמו הוא מנסה לחדור לתוכי, אני כבר הפסקתי להתחנן, מחכה שיגמר ואחזור לחלום.
אלוהים בבקשה, תעשה שהוא לא יצליח.
הוא לא מצליח לחדור.
תודה אלוהים
אני נושמת לרווחה ומנסה לדחוף אותו מעלי, הוא נוהם עלי ואיני מבינה מילה מהמשפט שכנראה נאמר לי עכשיו, הוא בולע מילים ומגמגם, לעזאזל עם האלכוהול הזה.
אני מנסה לדחוף אותו שוב וחוזרת על תחנוני להפסיק את הסיטואציה הלא נעימה בה שנינו נמצאים.
הוא נשכב עלי מותח את ידו ולוקח את קופסת הוזלין שעל השידה הוא מפשק את רגליי יותר. אני עוצמת את עיניי מרגישה דקירה חדה, הוא כנראה הצליח...
אני צוללת לשינה עמוקה.
מה עשיתי אלוהים?!