היחסים שלי ושל אחותי תמיד היו מורכבים.
היא האחות הראשונה שלי, אני בכורה והיא נולדה כשהייתי בת ארבע וחצי. אם אני חושבת על זה לעומק כנראה שהיא עוררה בי קצת קנאה.
אמא שלי ילדה אותי קצת לפני גיל שמונה עשרה, היא לא ממש ידעה מה זה לגדל ילדה ועזרה הייתה לה אבל לא מספקת.
בכל מקרה, הגידול שלי ושל אחותי היה שונה, ללא ספק היא קיבלה יחס אחר, אני בדרך כלל מקבלת מה שאני רוצה וזה לא שגדלתי כילדה מפונקת, ממש לא ליתר דיוק, ההורים שלי הגיעו מבתים עניים מאוד. וגם בגידול שלי לא היה שפע בלשון המעטה, לא פעם לא נשלחתי לבית הספר בגלל שלא היה אוכל, ועל שלוש משרות שעבדה בהן אין בכלל מה להגיד.
אז כמו שציינתי, אמא הגיעה מבית עני.
סבתא שלי גידלה שלושה ילדים לבד בברית המועצות אחרי גירושים מאוד מכוערים מגבר אלים ואלכוהוליסט. בבול׳ה(סבתוש) הייתה צריכה לעבוד בעבודות פיזיות, שתיים/שלוש עבודות ביום, היא עבדה במטבח גדול כשפית מן השורה הראשונה, עבדה בקיוסק הזה מתחת לבית שעד היום יש לי זכרונות ממנו ובנוסף הייתה מנקה את כל הבניינים בשכונה. אבל זה לא הספיק לה, לא בתקופה ההיא, לבסוף היא חלתה בסכרת והניתוח בברך בעקבות המחלה לא עזר גם הוא ולמרות הקושי הפיזי המשיכה לעבוד כמה שיכלה, גם זה לא הספיק.
וכך אמא שלי ואחיה גדלו בדירת שני חדרים קטנה למדי, אמא שלי בכורה, כמוני, ובדיוק כמוני גם עליה הונחתה אחריות שלא ביקשה לאורך כל חיה, עד היום. כשאימי הייתה ילדה תמיד דאגה וחינכה את אחיה לטוב, מגיל 14 החלה לעבוד במלצרות ולמרות שהיא אישה נדירה ביופיה רק בגיל 21 היא הבינה לראשונה כי היא באמת יפה(גם בעיני החברה). על ילדותה תמיד מספרת את אותם סיפורים, אותם זיכרונות. יש את הסיפור הזה עם קופסאות השוקולדים שאחת השכנות בבניין נתנה לבבול׳ה לשמור והיא התמה החליטה ללכת לסידורים, ונתנה ל״חתולים לשמור על השמנת״ כמו שאומרים, אחרי שעתיים כשחזרה אפילו סוכריה אחת לא נשארה, הם לא הצליחו להתאפק, והרי שוקולד באמת היה אז בשבילם משהו אלוהי, יכול להיות שזה השורש לאהבת בשוקולד אצלנו בבית.
בכל אופן, ובחזרה לאמא הצעירה שהייתה.
לגדל תינוקת בגיל 18 בלי אמצעים מתאימים (טיטולים, מטרנה וכו) זה לא פשוט, במיוחד כשלוקחים בחשבון שאמא שלי הייתה בגיל ההתבגרות ועדיין חשקה במסיבות וטיולים יותר מבגידול תינוקת. אני לא מתלוננת ולא לרגע, אני חושבת שגדלתי בצורה נפלאה, מעולם לא הרגשתי שחסר לי דבר, מעולם לא הרגשתי מחסור בתשומת לב. הזכרונות הראשונים והמשפיעים שלי הגיעו אלי אחרי שעלינו לארץ.
אחותי נולדה כמעט שנה אחרי העליה לארץ, בערך כשהייתי בת ארבע וחצי כמו שכבר אמרתי. מילדת פלא חמודה שכמותי נהייתי אחות גדולה ואחראית. יש את הסיפור הקבוע על הפעם ההיא שאמא ביקשה ממני לשמור על אחותי ואני בתגובה הפחדתי אותה בעגלה עד שהחלה לבכות.
כשגדלנו הפרש גילים היה משמעותי ומורגש, לי אף פעם לא הייתה סבלנות לשחק איתה במשחקים של קטניםוהיא תמיד רצתה כמוני לשחק במשחקים של גדולים. לאורך כל הילדות וגם בגיל ההתבגרות הייתה הרגשה של תחרות. תמיד היינו שנינו נגד העולם אבל בעיקר אחת נגד השניה, אחותי יפהפיה כמו אמא ואני איך לומר קצת פחות, אחותי רזונת עם נתונים של דוגמנית ואי אפשר להתעלם מהיופי שלה.
אנחנו כל כך שונות ועם זאת כל כך דומות. אני תמה וטובה, תמיד הייתי ילדה מרצה, מבחינתי הדבר הכי גרוע היה אז לקבל עונש או לאכזב. תמיד הייתי מאכזבת, בלימודים הייתי מעופפת לגמרי ותמיד בעלת ציונים ממוצעים, התעסקתי בכל הסביבה מלבד בשיעור או בלמידה. בחזרה מבית הספר הייתי הולכת שעות ברחוב למרות שהדרך אורכת רבע שעה בלבד, הייתי עוצרת ליד כל פרח, מלטפת כל חתול וכלב, עוצרת לשחק בדשא, ממציאה לעצמי סיפורים בראש מהסתכלות על דלתות של הבתים בדרך, ילדה חולמנית, חושבת הרבה, מדמיינת ומפנטזת.
אחותי לעומת זאת מאוד ממוקדת מטרה, היא חדה וקשוחה יותר ממני, היא לא נותנת דין וחשבון. כשהייתה בת שלוש אפילו עזבה את הבית עם הדובי שלה בגלל ריב עם אמא, אחרי רבע שעה כשלא חזרה אמא הלכה לאסוף אותה מהגינה הציבורית, שם היא ישבה רגועה ועד שאימי לא התנצלה לא הייתה מוכנה לחזור הביתה.
כזאת היא אחותי, ועדיין מה שכנראה מאוד מחבר בנינו ועדיין מקשר אותנו זו לזו מעבר לקשר״חצי דם״ היא העובדה ששתינו רגישות מאוד, רגישות לסביבה ולעצמנו. אחותי קצת יותר היסטרית ממני אבל שתינו מגיבות ברגש, כל ריב נגמר עם דמעות וכל צחוק נגמר בכאב בטן. שתינו מגיבות בצורה קיצונית אך מדברים שונים, אני מאוד אדישה למה שהסביבה חושבת בניגוד לאיך שהייתי בילדות אני אפילו עושה את זה בכוונה, לאחותי לעומת זאת אכפת ממה שיגידו גם בניגוד לאיך שהייתה בילדות. השוני הזה בנינו גורם לחוסר הבנה שנגרר בדרך כלל לריבים קולניים , היא נעלבת מדברים שמבחינתי לא מעליבים והיא מטיחה בי קנאה שאני בכנות לא יודעת אם קיימת או לא.
ולמרות כל זאת, אנחנו אחיות אוהבות, היחסים בנינו מלאים עליות ומורדות ובשנים האחרונות אנחנו אפילו מצליחות באמת להנות ביחד.
יש לי חמישה אחים, אני בכורה לא רק להורים שלי אלא לכל המשפחה ולמרות הקשר המאוד לא פשוט עם אחותי היא האחות הראשונה שלי ולמרות שלפעמים בא לי להביא לה סטירה או לפעמים היא נעלבת מדברים סתומים אני אוהבת אותה בכל ליבי ומנסה לכוון אותה לדרך הנכונה שלה. והכי משמח אותי זה שהיום היא לאט לאט מבינה שאין לי שום אינטרס אלא שהיא פשוט תיהיה מאושרת.
ובזמן שאני כותב פה על היחסים שלנו היא שולחת לי הודעה.... נקטע חוט המחשבה
מעניין מתי אני אתחיל להקשיב לעצות של עצמי?
להיכנס לעצמי לראש..
שיר באמת מרגש שמעלה לי דמעות, אולי זה קשור לזה שיום ההולדת שלה מתקרב, רעיון למתנה ?