אני יושבת על הרצפה, מסביבי חושך מוחלט ואני מרגישה את המבטים, למרות שהעיניים שלי פקוחות אני לא מצליחה לראות אף אחד, רק להרגיש את עשרות המבטים, אולי מאות, אולי יותר אני לא יודעת. אני תוהה לעצמי איך זה שאצלי הכל חושך ועדיין כולם רואים, אני מתרוממת מהרצפה המנחמת.
אני מנסה לגשש באפילה ונתקלת ביריעת הפלסטיק, זה מרגיש כמו וילון, וילון שחור, אולי בגלל זה הכל חשוך? אולי אם אצליח למצוא פתח יציאה, אולי אם אצליח לגשש את הדרך החוצה הכל יתבהר? אני מחפשת ומחפשת, מסתובבת במעגלים בתוך כל החושך הזה ואני מרגישה איך המבטים מתרבים, איך כולם רואים, רואים אותי הולכת לאיבוד בתוך כל החושך הזה.
הבזקי אור, פנסים מעומעמים, ניסיונות להאיר אותי לא צולחים ואני רק מנסה לגשש את הדרך החוצה, אני לא יודעת אם שם יהיה יותר טוב, אבל אני יודעת שלשבת על הרצפה בחושך זה כבר לא בשבילי, אני רוצה לצאת מחוץ לוילון, רוצה לראות את מה שכולם מביטים בו.
כבר מאות או אלפי סיבובים עשיתי בתוך כל החושך הזה, והינה עוד סיבוב אחד ואני חוזרת לשבת על הרצפה ולהרגיש במבטים, סיבוב אחרון ודי. כמה סיבובים כבר עשיתי? בסיבוב הבא אני מפסיקה, הבטחה מטומטמת, עוד אחת לאוסף. סיבוב אחרון ודי? על מי אני מנסה לעבוד כאן? הרי הסיבובים האלה הם שמחזיקים אותי, בתקווה שבסיבוב הבא אמצא פרצה, חור קטן שיקח אותי מתוך החושך הזה.
סיימתי עוד סיבוב, סיבוב אחרון, אני נשכבת על הרצפה, אפילו לשבת כבר אין לי כוח, חיבוק עוברי קטן, חיבוק לעצמי. אני נשכבת על הגב, פורשת את ידיי ורגליי בצורת כוכב, נושמת עמוק, עוצמת עיניים.
פרפר קטן, זה שאני כל כל מפחדת ממנו, מתיישב לי על כף היד, איך הוא בכלל נכנס לפה? איפה הפתח? הוא מלטף לי את היד, מתיישב לנוח, אולי עדיין נשאר פה משהו, אולי לא הכל חשוך?
פרפר אחד קטן בתוך כל החושך הזה, פרפר, זה שאני כל כך מפחדת ממנו, זה שיכול פשוט לעוף לאן שירצה, זה שחי יום אחד שלי אבל כמו חיים של אלפים. פרפר אחד שמאיר את כל החושך הזה. הייתי רוצה להיות פרפר, פרפר אחד קטן שמאיר את כל החושך הזה.
פתאום כל החושך מתבהר והוילון מרגיש מגן ואולי בכלל כל המעגל הזה שבתוכו אני מסתובבת, אולי החושך הזה שאני כל כך רוצה לברוח ממנו הוא בעצם מגן. אולי אני בתוך הגולם, אולי בסוף אהיה פרפר, פרפר אחד קטן שיאיר קצת את החושך בעולם. אולי אהיה פרפר מרשים גדול כנפיים, אולי אהיה פרפר מרתיע עם עיניים על הכנפיים כאלה שנועדו להפחיד. אני אהיה פרפר, אני אולי בתוך הגולם כרגע, אני עוד מעט, ממש בקרוב אני אצא מכל החושך, והאור יאיר אותי, אהיה כמו הירח, אקרין את אורם שם אחרים דרכי.
פרפר של אור בתוך כל החושך הזה. חושך שנועד להאיר.
לפני 4 שנים. 14 בספטמבר 2020 בשעה 6:29
המתח בין האולי לבטח לא עוזב אותי אולי האכזבה בפתח אולי בא הדבר האמיתי אולי
המתח בין שמש לירח מסובב אותי וכל סיבוב לוקח עוד רגע שהיום איבדתי היום
אם אני יודעת שהכל עוד לפני כמו כשילדים אז אני נרגעת כי הכל עוד לפני כמו כשלא יודעים
המתח ברגעי השקט לא יושב עלי כי הוא סימן בדרך שמשהו גדול קרב אלי
במתח בין הניצן לפרח אני רוצה להיות כי שם אני זוהרת ושם הכל עדיין יכול לקרות
אם אני יודעת שהכל עוד לפני כמו כשילדים אז אני נרגעת כי הכל עוד לפני כמו כשלא יודעים אם אני נוגעת איפה שעדיין רך כמו כשילדים אז אני יודעת שהכל עוד לפני כמו כשנולדים
יש משהו משחרר בלכאוב, זה מותיר אותי קצת יותר נקיה, אני כאילו משלמת על הרע
וזה לא משנה אם זה כואב בגוף או בלב, הוא גורם לי להרגיש קצת שלמה, קצת פחות דפוקה
הכאב הוא תשלום על מי שאני, הוא בדיוק מה שאני צריכה, מה שלו אני זקוקה
הוא משחרר מהרע ולו אני כמהה, אותו אני מחפשת בכל פינה
את הכאב האמיתי רק אני לעצמי מעניקה, וזה תזכורת חמה קרה למי שאני. טובה.
לפני 4 שנים. 12 בספטמבר 2020 בשעה 19:21
לו ידעת איך כל נים שבי ירא. אני רואה את השדות סופגים גשמים, אני שואלת את עצמי מתי מתי יבוא יומי להיקרא. על מצע האדמה תשוקה שלי הונחה. אני שואלת את נפשי להיות ברוכה. נותר גופי בצמאונו. אתה יודע את חומו ותמהונו ועוצם עלבונו. מכל נבט ועלעל נוטף הטל ובתוכי ממתין לו בכי מיוחל. אני נמשכת לתלמים, אני הופכת רחמים ותחנונים - חיים שלמים כל נים שבי ירא.
היא האחות הראשונה שלי, אני בכורה והיא נולדה כשהייתי בת ארבע וחצי. אם אני חושבת על זה לעומק כנראה שהיא עוררה בי קצת קנאה.
אמא שלי ילדה אותי קצת לפני גיל שמונה עשרה, היא לא ממש ידעה מה זה לגדל ילדה ועזרה הייתה לה אבל לא מספקת.
בכל מקרה, הגידול שלי ושל אחותי היה שונה, ללא ספק היא קיבלה יחס אחר, אני בדרך כלל מקבלת מה שאני רוצה וזה לא שגדלתי כילדה מפונקת, ממש לא ליתר דיוק, ההורים שלי הגיעו מבתים עניים מאוד. וגם בגידול שלי לא היה שפע בלשון המעטה, לא פעם לא נשלחתי לבית הספר בגלל שלא היה אוכל, ועל שלוש משרות שעבדה בהן אין בכלל מה להגיד.
אז כמו שציינתי, אמא הגיעה מבית עני.
סבתא שלי גידלה שלושה ילדים לבד בברית המועצות אחרי גירושים מאוד מכוערים מגבר אלים ואלכוהוליסט. בבול׳ה(סבתוש) הייתה צריכה לעבוד בעבודות פיזיות, שתיים/שלוש עבודות ביום, היא עבדה במטבח גדול כשפית מן השורה הראשונה, עבדה בקיוסק הזה מתחת לבית שעד היום יש לי זכרונות ממנו ובנוסף הייתה מנקה את כל הבניינים בשכונה. אבל זה לא הספיק לה, לא בתקופה ההיא, לבסוף היא חלתה בסכרת והניתוח בברך בעקבות המחלה לא עזר גם הוא ולמרות הקושי הפיזי המשיכה לעבוד כמה שיכלה, גם זה לא הספיק.
וכך אמא שלי ואחיה גדלו בדירת שני חדרים קטנה למדי, אמא שלי בכורה, כמוני, ובדיוק כמוני גם עליה הונחתה אחריות שלא ביקשה לאורך כל חיה, עד היום. כשאימי הייתה ילדה תמיד דאגה וחינכה את אחיה לטוב, מגיל 14 החלה לעבוד במלצרות ולמרות שהיא אישה נדירה ביופיה רק בגיל 21 היא הבינה לראשונה כי היא באמת יפה(גם בעיני החברה). על ילדותה תמיד מספרת את אותם סיפורים, אותם זיכרונות. יש את הסיפור הזה עם קופסאות השוקולדים שאחת השכנות בבניין נתנה לבבול׳ה לשמור והיא התמה החליטה ללכת לסידורים, ונתנה ל״חתולים לשמור על השמנת״ כמו שאומרים, אחרי שעתיים כשחזרה אפילו סוכריה אחת לא נשארה, הם לא הצליחו להתאפק, והרי שוקולד באמת היה אז בשבילם משהו אלוהי, יכול להיות שזה השורש לאהבת בשוקולד אצלנו בבית.
בכל אופן, ובחזרה לאמא הצעירה שהייתה.
לגדל תינוקת בגיל 18 בלי אמצעים מתאימים (טיטולים, מטרנה וכו) זה לא פשוט, במיוחד כשלוקחים בחשבון שאמא שלי הייתה בגיל ההתבגרות ועדיין חשקה במסיבות וטיולים יותר מבגידול תינוקת. אני לא מתלוננת ולא לרגע, אני חושבת שגדלתי בצורה נפלאה, מעולם לא הרגשתי שחסר לי דבר, מעולם לא הרגשתי מחסור בתשומת לב. הזכרונות הראשונים והמשפיעים שלי הגיעו אלי אחרי שעלינו לארץ.
אחותי נולדה כמעט שנה אחרי העליה לארץ, בערך כשהייתי בת ארבע וחצי כמו שכבר אמרתי. מילדת פלא חמודה שכמותי נהייתי אחות גדולה ואחראית. יש את הסיפור הקבוע על הפעם ההיא שאמא ביקשה ממני לשמור על אחותי ואני בתגובה הפחדתי אותה בעגלה עד שהחלה לבכות.
כשגדלנו הפרש גילים היה משמעותי ומורגש, לי אף פעם לא הייתה סבלנות לשחק איתה במשחקים של קטניםוהיא תמיד רצתה כמוני לשחק במשחקים של גדולים. לאורך כל הילדות וגם בגיל ההתבגרות הייתה הרגשה של תחרות. תמיד היינו שנינו נגד העולם אבל בעיקר אחת נגד השניה, אחותי יפהפיה כמו אמא ואני איך לומר קצת פחות, אחותי רזונת עם נתונים של דוגמנית ואי אפשר להתעלם מהיופי שלה.
אנחנו כל כך שונות ועם זאת כל כך דומות. אני תמה וטובה, תמיד הייתי ילדה מרצה, מבחינתי הדבר הכי גרוע היה אז לקבל עונש או לאכזב. תמיד הייתי מאכזבת, בלימודים הייתי מעופפת לגמרי ותמיד בעלת ציונים ממוצעים, התעסקתי בכל הסביבה מלבד בשיעור או בלמידה. בחזרה מבית הספר הייתי הולכת שעות ברחוב למרות שהדרך אורכת רבע שעה בלבד, הייתי עוצרת ליד כל פרח, מלטפת כל חתול וכלב, עוצרת לשחק בדשא, ממציאה לעצמי סיפורים בראש מהסתכלות על דלתות של הבתים בדרך, ילדה חולמנית, חושבת הרבה, מדמיינת ומפנטזת. אחותי לעומת זאת מאוד ממוקדת מטרה, היא חדה וקשוחה יותר ממני, היא לא נותנת דין וחשבון. כשהייתה בת שלוש אפילו עזבה את הבית עם הדובי שלה בגלל ריב עם אמא, אחרי רבע שעה כשלא חזרה אמא הלכה לאסוף אותה מהגינה הציבורית, שם היא ישבה רגועה ועד שאימי לא התנצלה לא הייתה מוכנה לחזור הביתה.
כזאת היא אחותי, ועדיין מה שכנראה מאוד מחבר בנינו ועדיין מקשר אותנו זו לזו מעבר לקשר״חצי דם״ היא העובדה ששתינו רגישות מאוד, רגישות לסביבה ולעצמנו. אחותי קצת יותר היסטרית ממני אבל שתינו מגיבות ברגש, כל ריב נגמר עם דמעות וכל צחוק נגמר בכאב בטן. שתינו מגיבות בצורה קיצונית אך מדברים שונים, אני מאוד אדישה למה שהסביבה חושבת בניגוד לאיך שהייתי בילדות אני אפילו עושה את זה בכוונה, לאחותי לעומת זאת אכפת ממה שיגידו גם בניגוד לאיך שהייתה בילדות. השוני הזה בנינו גורם לחוסר הבנה שנגרר בדרך כלל לריבים קולניים , היא נעלבת מדברים שמבחינתי לא מעליבים והיא מטיחה בי קנאה שאני בכנות לא יודעת אם קיימת או לא.
ולמרות כל זאת, אנחנו אחיות אוהבות, היחסים בנינו מלאים עליות ומורדות ובשנים האחרונות אנחנו אפילו מצליחות באמת להנות ביחד.
יש לי חמישה אחים, אני בכורה לא רק להורים שלי אלא לכל המשפחה ולמרות הקשר המאוד לא פשוט עם אחותי היא האחות הראשונה שלי ולמרות שלפעמים בא לי להביא לה סטירה או לפעמים היא נעלבת מדברים סתומים אני אוהבת אותה בכל ליבי ומנסה לכוון אותה לדרך הנכונה שלה. והכי משמח אותי זה שהיום היא לאט לאט מבינה שאין לי שום אינטרס אלא שהיא פשוט תיהיה מאושרת.
ובזמן שאני כותב פה על היחסים שלנו היא שולחת לי הודעה.... נקטע חוט המחשבה
מעניין מתי אני אתחיל להקשיב לעצות של עצמי?
להיכנס לעצמי לראש..
שיר באמת מרגש שמעלה לי דמעות, אולי זה קשור לזה שיום ההולדת שלה מתקרב, רעיון למתנה ?
מאוד קל לשקוע בעצב וכעס ותסכול, יש תקופות טובות יותר ויש פחות אבל אני תמיד מנסה להסתכל על חצי הכוס המלאה וגם אם נראה לי שלא נשאר בכוס דבר, אני פשוט אמצא במה למלא אותה.
מספר דברים שמעלים לי את המצב רוח:
1. קריאה - אני אוהבת לקרוא. הקריאה אצלי מתחלקת לדברים שמעניינים אותי כמו פילוסופיה או מאמרים פסיכולוגים, גם דעות, אני אוהבת לקרוא דעות גם אם זה ממש מטופש. החלק השני של הקריאה הוא הבריחה מהמציאות... רומנים! איך אני אוהבת רומנים... עד כיתה ט׳ בכלל הייתי נרדמת כשהייתי רואה כריכה של ספר ואז פתאום החלטתי לקרוא, אני אפילו לא יודעת מה משך אותי לאותו הספר ולמה אחריו החלטתי לקרוא, אבל זה התחיל בכיתה ט׳ וכיום יש לי סיפריה מרשימה עם מעל 200 ספרים... לפחות 150 רומנים.
2. פריקה/הכלה - אני אחת ששומרת בבטן, אני לא מדברת עד שזה חונק אותי מדמעות, אני יכולה להסתובב שבועות עם לחץ או פחד או פגיעה אך לעיתים ועם אנשים מאוד מסוימים (אפילו אני לא מבינה למה הם) אני מרשה לעצמי לפרוק, להתקשר באמצע היום ולדבר שעות בטלפון למרות שאני לא באן אדם שמצליח לשמור על קשר טלפוני, לסגור את הדלת של המשרד ולבכות לחבר/קולגה שעובד איתי צמוד כבר יותר משנה. באותה מידה שאני אוהבת לפרוק אני יכולה להקשיב שעות, אני אוהבת להקשיב, להבין את האדם שמולי, מה גורם לו לפעול בצורה מסויימת, למה הוא מגיב כך או אחרת, אני אוהבת להקשיב ואני מסוגלת להכיל ואני חושבת שזה אחד הדברים שזכיתי בהם ועושים לי טוב.
3. מוזיקה - וזה בכלל לא משנה לי מה יתנגן. גם אם יהיה שיר עצוב זה יעלה לי את המצב רוח, עצם ההאזנה, אני חושבת שזה קצת כמו להקשיב לבן אדם, יש משהו במוזיקה שגורם לך להיכנס פנימה. לפעמים אני גם שומעת טראש, כאילו ממש טראש ואני ממש לא מתביישת בזה! סטטיק ובן אל אללים ונועה קירל מלכה. וכולכם תקיאו קצת בפה עכשיו ותמשיכו הלאה 😝
גם לשיר אגב אני ממש אוהבת וזה גם מעלה מצב רוח מעולה (שרה כמו קרפדה).
4. להסתכל על תמונות - זה בכלל לא משנה איזה תמונות, אני יכולה לדפדף באינסטגרם שעות ולהיזכר ברגעים קסומים ואני יכולה לפתוח אלבום תמונות ישן ולשבת עם האחים שעות ולהעלות זיכרונות ילדות.
5. סרטוני בע״ח - לא אכפת לי איזה! כל עוד זה לא מקק הכל תופס. תראו לי חתלתולים רבים או כלבים עם פרצופים אשמים, תראו לי פילים משתכשכים בבוץ או תוכים רוקדים עם הצוואר, לא אכפת לי, פשוט לראות סרטונים של חיות.
6. לרקוד - ניסיתי מספר פעמים בחיים ללכת לחוגי ריקודים, אני חושבת שביסודי כשהייתי בהתעמלות קרקע למדתי לעשות שפאגט (עד היום עושה) ובתיכון הייתי הולכת לשיעור היפ הופ אבל אף פעם לא הייתי טובה בחיקויים ולכן זה לא צלח, מה שכן, אני יכולה לרקוד שעות ופעם גם הייתי יוצאת למסיבות כדי לרקוד, היום אני מרגישה מספיק בנוח לשים מוזיקה במשרד ולרקוד עם החברות ודלת פתוחה, תמיד אזמין אנשים לרקוד איתי ואני מהמעצבנים שלא נותנים לשבת בצד ואם לא תבואו לרקוד איתי אני ארקוד איתכם 😉
7. להצטלם/לצלם- אני לא מאלה שנתקעות על פוזה שעות עד שתצא התמונה המושלמת, ממש לא! אני דווקא מאלה שמצלמות ובוחרות את המוצלחת ביותר. למרות זאת, אני מאוד אוהבת להצטלם ועוד יותר אוהבת לצלם. לגמריי תחביב שאני צריכה לטפח.
8. לטייל - לפעמים דווקא כשאני במצב רוח ירוד אני אוהבת לקחת את הלבד שלי לטיול ולעשות איתו שיחת הבהרה, זה לא הרגע שבו אני שוקעת, זה רגע של סדר, רגע של הבנה והתגברות על הבאסה.
9. האהובים שלי - האנשים שנכנסו לי ללב, אלה שהם לגמרי חלק ממני ואני לגמרי מעט טובה יותר ושלמה יותר בזכותם. אני לא צריכה מהם כלום, מספיק לי להיזכר, מספיק לי תיוג טיפשי בפייסבוק או להיכנס לוואטסאפ ולהתחיל לקרוא שיחות ישנות. לרוב אתה מבין כל כך הרבה על החבר הזה ועל עצמך ועל הקשר המופלא שלכם שעצם המחשבה על כך מעלה חיוך לשעתיים קדימה לפחות.
10. לחייך - למרות שזה הכי טיפשי ולמרות שזה מרגיש דבילי ברמות, דווקא ברגעים כאלה כשהכל נהיה לא פשוט אני מחייכת, בהתחלה אני כנראה נראת משוגעת מהצד אבל לאט לאט עם החיוך מגיעה חיוביות יש מאין וכך המצב רוח עולה עד שבאמת מתחשק לי לעשות את כל השאר....
בכל אופן... מספיק עם הדיכאון, ונכון שהכל מאוד טריגרי אבל אין למה לשקוע ואני בטח לא כאן כדי לצוף, אני רוצה לשחות!
אני לא טיפוס של ערים לא לילות עם זרים הכי טובה בבקרים קמה לי לאט אישה בוהה בגלים מציירת תמונות אני כותבת מילים ניסים ונפלאות
אין לי מקום לקרוא לו בית אין לי מקום, אין לי מקום
לא אוהבת את החורף אוהבת יולי כשחם מחפשת תקשורת לא דיבורים סתם, גם לתת למישהו מפתח לראות אותו נעלם נכנסת להתקלח שרה כל הזמן ארבע עשרה בתים בשנתיים עם שלוש זוגות נעליים שש אלף דולר בחודש מברמנת עדיין כל יום אני קמה בבוקר אומרת תודה ה׳ זה לא בדיוק מה שדמיינתי אבל זה מושלם עדיין
אין לי מקום לקרוא לו בית אין לי מקום, אין לי מקום
אין לי כלום אבל יש לי הכל אין סיכוי ֿ אבל אין סיכוי שלא
הולכת ומסתבכת זה לא נהיה יותר קל כל יום אני מתחזקת זה כי אני סוחבת משקל מלטפת את הרוח היד מחוץ לחלון רוצה להרגיש בבית עוד לא מצאתי מקום
