סתם כזאת פריקה מבולגנת

אני מכיר רק את עצמי
וכל השאר עוד מסתורי
סתם עור ועצמות
בעיניים עצומות
אני הולך כמו כולם
אל תחפש אותי
אל תאפס אותי
אני עוד נעלם

הזמן לכל הכיוונים
שולח אלף נתונים
רוצה לתפוס אותי
הוא בא לדרוס אותי
אני יודע שהוא סתם
נוסע מהעיר
נושם את האוויר
ולשנייה קיים

אני רואה את הטוב
אני רואה את הרע
אני רואה את החוף
אני רואה סערה
אני יודע לצחוק
אני יודע לשתוק
אני יודע לזכור
אני יודע למחוק

והחיטה צומחת שוב
אולי זה כל מה שחשוב
אני לא מרגיש שייך
אני אקרע כל דף
שמספר עליי עובדה
רק לעצמי אזרח
עם שמש ממזרח
אז בשבילכם חידה

אני רואה את הטוב
אני רואה את הרע
אני רואה את החוף
אני רואה סערה
אני יודע לצחוק
אני יודע לבכות
אני יודע לזכור
אני יודע למחוק
אני לרגע הטוב
אני לרגע הרע
אני שואל שאלות
לא מחכה לתשובה
אני יודע לצחוק
אני יודע לשצוק
אני בקטע רדוד
אני ברגע עמוק

הוא תמיד היה מעיר לי על הצחוק שלי. אני לא יודעת אם באמת הפריע לו שצחקתי בקול או אולי הפריעה לו הדרישה שלי לתשומת לב. אולי בכלל היה בו חלק שקיווה שהוא יצליח למלא הכל, שלידו לא אצטרך להיות כל כך רועשת, כל כך צמאה לעוד.

תמיד היה חסר לי משהו וניסיתי להוציא את זה ממנו. הכי אהבתי להוציא אותו מדעתו, לעצבן אותו, לגרום לו לכעוס. הייתי מסרבת לכל בקשה, הייתי נלחמת בו בכל הזדמנות, הייתי שותקת כשרצה שאדבר ומדברת כשביקש שאשתוק רציתי להוציא ממנו רגש, רציתי להטריף אותו, רציתי עוד.

היינו במין רכבת הרים, היינו עולים ממש גבוה, כמעט לעננים ואז מתרסקים על הפנים. אולי זאת רק אני שהייתי מתרסקת, אני לא יודעת.

דמעות ועוד דמעות, איך הוא אהב לראות אותי בוכה. הייתי בורחת מהמבטים שלו למרות שקצת רציתי שהוא ינגב לי את הדמעות והוא... הוא היה משחקת איתי במשחק הזה, גורם לי לבכות, מעיר לי כשאני צוחקת בקול, שותק לי שעות ארוכות עד שהייתי נשברת. הייתי חוזרת אליו לאט, חוזרת אליו כמעט חלשה, עם המבט הזה בעיניי. ידעתי שהוא רוצה אותי ככה, קצת שבורה, קצת לא יציבה, קצת צריכה אותו מחזיק אותי.

היום אני לא רוצה שיחזיקו אותי, אני רוצה להחזיק ואני רוצה לצחוק בקול גדול ולראות אותו מחייך אלי, אני רוצה לבכות ושינגבו לי את הדמעות, אני רוצה שתיקות רועמות שאומרות הרבה. היום אני רוצה קצת יותר מכמעט, אני רוצה לטפס גבוה לעננים וגם אם בסוף אתרסק לפחות שזה לא יהיה על הפנים.

יש לי נטייה לא לסיים דברים שאני מתחילה, אולי זה קשור לפחד שלי מלהתחייב, אולי הפחד להצליח.

לפעמים אני מרגישה שעוד רגע וכולם יבינו כמה אני ריקה, יגלו שאני לא חכמה, לא טובה. כאילו העולם יודע יותר טוב ממני מי אני באמת.

לפעמים אני חושבת שזה הפחד שיראו אותי באמת.

לפעמים אני מפחדת להצליח, להצליח במשהו באמת, להיות מצטיינת, להיות הכי טובה.

אולי זה בכלל הפחד מהכישלון, למרות שלהיכשל זה הכישרון הכי גדול שלי.

הדרך שלי מלאה התחלות ללא סופים, יש בי משהו שמפחד לסיים.

לפעמים אני כל כך רוצה לדעת אז אני מתחילה פרויקטים, מתחילה ללמוד ולחקור ואז לפתע אני מרגישה שאין לי למה. אולי זה הפחד לדעת.

אני לא יודעת.

אני לא יודעת כלום ומצד שני כל כך רוצה לדעת הכל.

אני טובה במה שאני עושה ומצד שני אני לפעמים עושה את כל מה שלא עושה לי טוב.

אני מתחייבת לדברים אבל מסרבת לתת את המאה אחוז למרות שאצלי זה תמיד מרגיש כמו אפס או מאה, לפעמים אני נתקעת איפשהו בשמונים.

בבית הספר וגם בתיכון, אפילו בשירות החובה שלי הייתי כמעט, כמעט הכי טובה, כמעט מצטיינת, כמעט מצליחה, כמעט מסיימת.

יש משהו בסופים האלה שהם כל כך ידועים שזה מפחיד ואולי בכלל מפחיד אותי מה שאני לא יודעת ויש בסופים האלה את כל מה שאני לא יודעת.

לפעמים אני כל כך רוצה לדעת אבל מרגישה שאני לא באמת מבינה, יש לי שצף קצף בראש, מערבולת צבעים, כאוס שלם או רק חצי או בכלל לא.

ואולי זאת אני שמערבבת את כל הצבעים יחד עד שבסוף נוצר רק צבע לא ברור כזה ולא יפה.

אני רוצה שהכל יהיה מסודר אבל מסרבת לסדר. לפעמים אני יכולה לשבת שעות ולהסתכל על ערימת הבגדים בלי שום יכולת הבנה מאיפה מתחילים.

אני רוצה לעשות סדר, לפזר במגירות את שלל הגופיות, לתלות שמלות לפי אורכים, לסדר מכנסיים לפני צבעים, אני רוצה להכניס לרשימות רשימות, אני רוצה למיין לפי גדלים וצורות, לסדר את המחשבות לפי האלף בית.

אני רוצה....

אני רוצה.....

אני רוצה...

קצת שקט מכל הסדר.

אני רוצה שמישהו יבוא ויסדר בשבילי את כל מה שמרגיש לי מבולגן, את כל מה שאין ביכולתי לסדר.

אף פעם לא הבנתי איך אנשים חושבים שבאמת אפשר לסדר לאחרים, הרי אצלי זה עובד רק לפי הסדר שלי.

אני רוצה רשימות כמו לזאת שעושה משימות אחת אחת, מסיימת דברים. הכל אצלה כתוב כל כך מסודר, יש כותרת מודגשת ואז משימות וכל משימה נעשית בזמן שלה וככה היא עוברת ממשימה למשימה וכך לאט לאט היא מגשימה את עצמה, היא מסיימת דברים.

גם אני רוצה.

אני רוצה ארון מסודר לפי צבעים או גדלים או סוגים ומינים וצורות ו....

אני רוצה סדר במחשבות, כמו זאת שיודעת מההתחלה מה היא רוצה לומר והיא לא מתבלבלת באמצע, לא קופצות לה אלף מחשבות, היא לא משתתקת, היא זורמת ושטה ועפה באוויר.

אני רוצה לעוף.

אני רוצה קרקע יציבה שאוכל לפרוש את המחשבות והרעיונות וההתחלות, אני רוצה להכניס לרשימות בלי כותרות, רשימות מבולגנות כמו שלי, אני רוצה סופים גם אם הם לא מסודרים לפי צבעים ומינים וסוגים.

אני רוצה סופים.

אני לא רוצה סופים להכל, רק לחלק, רק לקצת, אפילו למשהו אחד, סוף אחד קטן שאולי לא יהיה בדיוק כמו שדמיינתי, אני לא יודעת, אבל אני צריכה סוף אחד, כזה שיגרום לי להאמין שדברים יכולים להסתיים, שאני יכולה לסיים דברים ולא רק להתחיל. סוף אחד כזה שיגרום לי להאמין, שלמרות שהדרך יותר חשובה מהמטרה גם להגיע למטרה זה דבר מופלא.

אני צריכה להגיע למטרה, צריכה לסיים, לפחות משהו אחד שהתחלתי.

אני קצת כמו נפש כלואה של אישה בת 40 ובתור אחת כזאת אני אלופת העצות.

מדליית זהב מקום ראשון מגיעה ל..........

מי שפאקינג תתחיל ליישם את העצות של עצמה!

אז לכבוד השנה החדשה (בכלל לא קשור לחובה של עננה. קריצה. קריצה) החלטתי לגמרי לבד (תנו לי להאמין בזה) לנעוץ כאן את עשרת העצות הכי טובות שנתתי (לפי דעתי המאוד קובעת). בתקווה שביום מן הימים אתחיל ליישם אותן גם :)

עצה מספר אחת.

איך אפשר שלא להתייחס לעצה שעליה כבר נכתב פוסט? ואהבת לרעך כמוך.

פשוט לאהוב את עצמך ולשים את עצמך במקום הראשון לעזאזל. 

הרי זה סוד הקסם. אתם מבינים? כי אם לא נבין שמגיע לנו לא נוכל לקבל, וכשאנחנו לא מוכנים לקבל אוזלת לנו הנתינה גם.

מה שמוביל אותי ישר לעצה מספר שתיים.

תלמדו לקבל. לא לקחת! לקחת זה יותר קל, לקבל זה החלק הקשה.

כשמדובר בלקבל, אתה צריך להבין ולהשלים עם זה שאתה מקבל משהו בגלל שאתה זה אתה. זה כמו לקבל מתנה מיוחדת ליום הולדת, מתנה מחבר קרוב, כזאת שאתה יודע שהושקעה בה מחשבה, כזאת שהותאמה למידותיך, מתנה עבורך. ברגע כזה, אתה צריך לדעת לקבל, לדעת לקבל בשקט ובלי להרגיש חייב, בהבנה אמיתית ונכונה שפשוט מותר לך לקבל.

הפסקה הזאת הייתה כתובה קצת אחרת, אבל חבר טוב בצ''אט העלה בי מחשבה שאולי היכולת לקבל משהו היא ההבנה שאתה בעצם נותן גם אם אתה לא חושב שיש לך מה לתת... מעניין... לא יודעת אם לזה הוא התכוון...נו שוין.

עצה מספר שלוש. תהיי יפה ותשתקי. 

אני לא אחזור על הפוסט הזה, וזה לא הנושא עכשיו. מה שאני מתכוונת אליו זה  שצריך לדעת לקבל מחמאה. אני לא יודעת למה זה כל כך קשה לי, לפעמים אני חושבת שזה בגלל שהכל נשמע כמו שקר אחד גדול, ניסיון להפיל אותי בפח, כאילו שבאמת ארגיש מוחמאת ואז יצביעו עלי ויצחקו על כך שאני פתי מאמין להכל. אני באמת פתי, אבל לאחרונה אני חוששת שלא זאת הסיבה, קצת הייתי רוצה שזאת תהיי הסיבה אבל זה מרגיש לי כמו לשקר לעצמי. ממש לאחרונה אני חושבת שהקושי לקבל מחמאה זה אולי הקושי להבין שעוד מישהו רואה בי לפחות קצת ממה שאני רואה ולכתוב את המילים האלה זה אולי הדבר הכי קשה שעשיתי לאחרונה. להודות בזה שאני שווה משהו זה פאקינג קשה ועוד יותר קשה שאנשים סביבך רואים שאתה שווה ובגלל זה פשוט "תהיי יפה ותשתקי" או במילים אחרות "תגידי פאקינג תודה רבה ותפסיקי להתחמק ממחמאות ילדה!"..

עצה מספר ארבע. תרשמו דברים. הכל. 

החל ברעיונות שעולים לכם לראש וכלה במחשבות יומיומיות, משימות שניתנות לכם או שאתם לוקחים על עצמכם, דברים טובים שקרו לכם, עובדות מעניינות, מילים חדשות. פשוט תרשמו הכל. תראו (תשמעו\תקראו.. מה שבא לכם) אני יש לי אחלה זיכרון, אני זוכרת משפטים שנאמרו לי, אני זוכרת סיטואציות משונות, אני זוכרת דברים לא קשורים שעולים מתי שבא להם, הזיכרון שלי קצת מוזר אבל אחלה זיכרון ועדיין אני חייבת לרשום יותר, זה עושה סדר ואני ממליצה גם לכם לרשום ובאותה נשימה אני ממליצה לכם גם לחזור לרשימות האלה, אולי לא תמיד תזכרו למה רשמתם את זה אבל אולי זה יעלה בכם דברים נוספים. בקיצור, פשוט תרשמו גם אם אתם לא מאלה, תעשו לעצמכם לפחות רשימה אחת. רשימה של שירים, ספרים, עובדות, מילים חדשות, משימות, תנהלו רשימה אחת ותראו מה זה עושה לכם ואם זה עושה לכם טוב, פשוט תשתפו את הרשימה הזאת :)

עצה מספר חמש. תכירו אנשים חדשים. תכירו באמת.

קשה לי להכיר אנשים חדשים. אני לא יודעת אם זה מהחשש להכניס עוד אנשים ללב אבל אני מתקשה בזה ולמרות זאת העצה הזאת - להכיר אנשים, היא אחת העצות החשובות שאני נותנת. אל תמנעו מעצכם לדעת, ולהכיר אנשים זאת הדרך הנכונה לדעת. לא גוגל ולא ספרים ולא מושגים רבי משמעות, א נ ש י ם. למרות שזה יכול להיות מפחיד או דורש מתן תשומת לב אמיתית זה משהו שחשוב לעשות. אין דבר מופלא יותר (לפי דעתי הקובעת חיחיחי) מלהכיר אנשים, לשמוע חוויות ולהבין כיצד אנשים פועלים חושבים ומתנהגים.
זה מוביל אותי ישירות לעצה השישית.

תנו לאנשים להכיר אתכם.

בלי מסכות, בלי ציניות, בלי בלבולי מוח כאלה ואחרים. מספיק להסתתר מאחורי הדמות הזאת שבניתם. קחו לעצכם רגע ותחשבו מי אלה האנשים שבאמת מכירים אתכם, כמה הם? למה דווקא הם? איך הם הכירו אתכם? תחשבו רגע מה זה גורם לכם להרגיש, כשבאמת מכירים אתכם. אל תשכחו להודות להם על היותם שם ועל כך שמכירים אתכם, זה לא ברור מאליו!

יותר מזה אני לא צריכה להוסיף אז נעבור לעצה השביעית.

תשחררו. קל להגיד וקשה לבצע.

פשוט לשחרר, הכל ומהכל. לשחרר מהדעות ומהמחשבות, לשחרר מגננות והכי חשוב לשחרר את עצמנו מעצמנו. הרי בסוף מי שמחזיק אותנו הכי קצר (לפעמים גם משחרר יותר מידי) זה אנחנו, לפחות ככה זה עובד אצלי. אז שחררו...

עצה מספר שמונה. תשאלו.

אני לא מפסיקה להגיד את זה לקרובים שלי, אם משהו לא ברור, לא הגיוני, מפחיד, פשוט תשאלו. לרוב הדברים יש תשובה ולאלה שאין תשובה יש אפילו יותר מאחת. זה אולי מתקשר אצלי קצת ללשחרר, לשחרר מהדמות או המסכה של יודעת הכל או לפחות לשחרר מהרצון ללמוד לבד. לפעמים הכי טוב זה ללמוד ביחד ולהודות שאתה לא יודע הכל זה בכלל מעלה.

עצה מספר תשע.... אחת לפני אחרונה (מחיאת כף)

תסתכלו על חצי הכוס המלאה.

נכון, הכי קל זה להתלונן על מר גורלנו או להיגרר למחשבות על כך שהכל מסביב רע. תנו לי לגלות לכם סוד...... שום דבר הוא לא סוף העולם! ובבקשה שמישהו יגלה לי את הסוד הזה גם!

עצה עשירית ואחרונה חביבה בהחלט לפוסט זה החביב ביותר :)

תתחילו ליישם את העצות שלכם!

אני באמת כותבת את זה? כן!!!

למרות שזה כאילו הכי ברור לכולנו, רובינו לא עושים את זה. אנחנו אלופים בלספר לכל העולם מה נכון ואיך נכון אבל שוכחים ליישם את הנכון הזה בעצמינו. תארו לעצמכם מצב בו אתם סוף סוף מיישמים את ואהבת לרעך כמוך או את לשחרר או כל עצה אחרת שאתם בטח נותנים לאחרים. אני חושבת שזה אולי משהו שמגיע עם הגיל או הניסיון או חוויות כאלה ואחרות, הרי כבר היום יש עצות שבעבר הייתי נותנת והיום אני מיישמת ועדיין אני חושבת שזאת העצה הכי טובה שיש לי לתת לכם והיא בטוח הכי טובה שאני יכולה ליישם.

ובמחיאות כפיים סוערות והרבה יזע באצבעות אני שמחה לבשר לכל אומת הכלוב (או לפחות לחדר אמת או חובה) כי פוסט זה נחתם וחובה אחת מיני רבות הושלמה בהצלחה..

תודה רבה לעננית שגורמת לי לחשוב ולהיכנס קצת יותר עמוק. מודה באמת!

תודה להוריי שהביאוני עד הלום .

תודה לגורל לא מוסבר וגוגל על שמשכו אותי לכאן :)

אני הייתי ריינו ואתם פשוט..... פשוט היו טובים.

וכל פעם כזאת לוקחת חלק ממני.

הפעמים שבאמת הייתי שם לקצת יותר מפעם אחת הותירו אותי ריקה אפילו יותר וזה כבר כאילו לא נשאר פה כלום, לא נשאר מה לתת.

אני מתפזרת בין כולם וה״כולם״ הזה הוא הכי רחוק מאיפה שאני רוצה להיות, אבל ה״כולם״ הזה הוא יותר ממה שאני יכולה לתת לעצמי.

אולי זה מה שהכי עצוב לי?

שלעצמי לא נשאר לי מה לתת, אפילו לא עוד פעם אחת, משהו חד פעמי.

היא אומרת לי שאני צריכה להשתחרר. זאת שמרגישה אותי, זאת שבתקופות הכי קשות יודעת להרים טלפון ולהצחיק ולהרים ולהשאיר בי משהו לעוד פעם אחת. אני שואלת אותה לא פעם ממה אני צריכה להשתחרר ואז נותרת דממה, שקט כזה. זה לא שקט מביך, לא כזה שעושה להיסגר אלא כזה שגורם להיפתח.

כשישבנו על החוף ודיברנו שעות, חפרנו לעומקם של הפצעים, הפצעים של שתינו. הפצעים שלה חיים בה, הם שם כל הזמן ואני משלי קצת בורחת, קצת מנסה לשכוח.

פתאום נזכרתי בערב ההוא בצימר, ביום הולדת של ההוא, זה שהיה חבר קצת יותר טוב מאחרים.

צחקנו על זה שאני אלופת הטיזינג, מפלרטטת שעות ולפעמים פולטת קצת יותר מידי. את ההבטחה ההיא הוא לא שכח לי ביום הולדת בצימר המקולל עם השיר המקולל שהתנגן ברקע.

מאז היום הולדת של ההוא אני לא נותנת מתנות. אנשים רוצים יותר ממה שאני מסוגלת לתת, הם רוצים הכל ואני רוצה להשאיר גם קצת לעצמי, אם בכלל נשאר משהו.

אני רוצה להשאיר כדי שתמיד אוכל לברוח. כמו שברחתי אז למחשבות ריקות וכמו שברחתי למחרת אחרי שישנתי בחדר נפרד, אחרי שנתתי מתנות לכל מי שבא וגם כשלא רציתי לקחו. אלוהים יודע למה אני מתרגשת הרי גם ככה זה חד פעמי, אז מה זה משנה?

הכל חד פעמי וכמו הכל גם אני ולמרות שאני רוצה קצת יותר, אני לא מסוגלת לתת. זה כאילו משהו נתקע בי מאז אותו יום הולדת, נתתי מעבר למה שיכולתי ונלקח ממני יותר משהיה לי לתת.

יש לו יום הולדת היום.

איחלתי לו מזל טוב וסלחתי על מה שהיה. אני סולחת לכולם. לסלוח מוריד לי אבנים קטנות מהלב והריי זה לא הוא אשם, היה שם אלכוהול ולחץ חברתי ולא היה מי שיגיד ״קאט״.

מה הוא רצה בסך הכל? קצת להנות? קצת להשתעשע? לקבל מתנה? מי אני שאגיד לו לא? הרי הבטחתי ואני בהבטחות שלי עומדת, הכל חד פעמי. מה אכפת לי?

מה שהיה היה, היה ונסלח והכי טוב לסלוח.

הכל הריי חד פעמי וגם ככה לא נותר לי מה לתת, אז מה זה משנה?

את עוד תהיי איתי
אני מדמיין עתיד
של ילדים יפים
שמחייכים תמיד
את תשחקי יום יום
בתיאטרון ארצי
ואני אהיה איפה, איפה שתרצי
את כבר כמה שנים
שטה בדם שלי
וכולך טידידם, עושה אצלי טידידי
אין מלבדך דבר
העדינות שלך, משאירה אותך כך
מכור, גמור מוכרח
זה החיים באמת
זה ברור לי כעת
את בדברים הקטנים
בשבילי אלוהים
את עוד תהיי איתי
אני כבר רואה תמונה
כמה דירות שכורות
אולי בית עם גינה
את כבר כמה שנים
שטה בדם שלי
ואני כל כך בך וכך את כל כך אני
זה החיים באמת
זה ברור לי כעת
את בדברים הקטנים
בשבילי אלוהים
את תשחקי יום יום
אני אנגן תמיד
את עוד תהיי איתי
אני מדמיין עתיד
את תשחקי יום יום
או כמה שתרצי
כשאני מדמיין עתיד
את עוד תהיי איתי

טשטושים על טשטושים

הוא אמר לי שאני מטשטשת דברים

ואני לא הכחשתי

הרי אני כזאת, אני שופכת את מה שעל הלב ומכסה 

מכסה מהר מידי כדי שלא יבחינו

מכסה בתמונות, מכסה בשירים, מכסה בסתם מילים 

מכסה בשביל עצמי כדי שאני לא אדע שהבחינו

אבל הכל שקוף ואולי בגלל זה הכל מרגיש מיותר

הרי למה בכלל לפרוק אם אני מנסה להרכיב 

ואם אני לא רוצה להרכיב אז מה אני בכלל עושה

יש לילות שאני לא מצליחה להירדם

וזה לא המחשבות שרצות לי בראש

זה הריק, הכלום הזה שלא מצליחה להתמלא

אולי זה בכלל הלחץ שלי למלא דברים

למרות שאני אוהבת שקט ולמרות שהרעש מרתיע

אולי אני בכלל רוצה שהכל ירעש, אולי זה מה שיתן לי לישון בלילה

זה שנים כבר שאני לא מצליחה להירדם לבד

חשבתי שזה בגלל הפחד לישון ביחד או הפחד מביחד בכלל

והרי טוב לי לבד

לפחות זה מה שאני מנסה להאמין בו

מתקרבת לכולם אבל לא נותנת לאחרים להתקרב אלי

מתקשה להתמודד אבל לא משחררת מהקושי

מטשטשת לעצמי בעיקר ומתרצת בטשטוש על אחרים

ומה כל כך נורא בקצת לטשטש בקצת לתרץ

ומה זה בכלל משנה

אני נשארת להתמודד עם זה