יש פנטזיות שהן כמו כוכבים רחוקים. הן זוהרות, מסקרנות, ולעיתים נדמה שהן לוחשות הבטחות מפתות של ריגוש ועוצמה שאין להן אח ורע. אבל ככל שמתקרבים, מבינים שהן לא באמת ברות מימוש – לפחות לא באופן שאנחנו מדמיינים.
העולם הבדס”מי עשיר בגוונים ובקצוות, אך יש בו גם פנטזיות שברור שהן נשארות בממלכת הדמיון. אלו הן אותן מחשבות שחוצות גבולות, פוסעות אל מעבר לגבולות האפשרי או המותר, ומשאירות אותנו משתאים מול הכוח שלהן להדליק אותנו כל כך – דווקא בגלל שהן בלתי מושגות.
ברנדינג, למשל. המחשבה על סימון הנשלט שלך בצורה שלא ניתנת להסרה, כמו הטבעת חותם נצחי על רכוש פרטי. החום הבוער, הכאב החד, הריח של המתכת – כל אלה הופכים את האקט לסמל פיזי עוצמתי של שליטה. עבור חלק, ברנדינג הוא ביטוי של מחויבות שאי אפשר להתעלם ממנה, תזכורת יומיומית למקום הנמוך בהיררכיה ולבעלות המוחלטת של השולטת. אבל גם כשזה נשאר בגבולות הפנטזיה, הרעיון מצליח לעורר משהו עמוק: תחושה של טוטאליות. לא כל אחד יכול או רוצה לקחת את הפנטזיה הזו למציאות, וזה לא גורע מהכוח שלה. להפך, הכוח האמיתי טמון במשחק בין המחשבה למה שיכול היה להיות – הלהט שמפיץ רעיון של בעלות שאינה ניתנת לערעור.
או ניקח לדוגמה את הסירוס – פנטזיה שמצליחה לערער את הדינמיקה שבין שליטה לריסון באופן הקיצוני ביותר. המחשבה על לקיחת הגבריות, מחיקה מוחלטת של כוחו כבעל מיניות – כל אלו מהדהדים את הדחף לשליטה מוחלטת, טוטאלית. אבל גם זו פנטזיה שנשארת אך ורק ככזו. כמו ברנדינג, העוצמה שבה נשענת דווקא על העובדה שהיא בלתי אפשרית.
ומה לגבי חטיפה? הפנטזיה להילקח באישון לילה, חסר אונים לחלוטין, ולהתעורר במרחב שבו הכללים הם שלה ורק שלה. היא מחליטה, אתה מתמסר – כי אין ברירה. זו פנטזיה שמשחקת על גבולות של פחד, אובדן שליטה וריגוש. אבל רגע אחרי שמדמיינים את כיסוי העיניים והידיים הקשורות, מתגנבת ההבנה: זהו משחק באש – ריגוש שמתקיים רק בזכות הידיעה שהוא לא אמיתי.
גם רעיון הכליאה הממושכת הוא כזה – פנטזיה של התמסרות בלתי מוגבלת בזמן. חדר קטן, אפל, שבו אתה נשאר, מחכה, כל כולך תלוי בה. יום, שבוע, חודש? הזמן הופך למושג ריק מתוכן, והכוח כולו בידיה. אבל במציאות, אף אחד לא באמת יכול או צריך להתנתק מהעולם לזמן כה ממושך.
אז מה הופך את הפנטזיות הללו לכל כך עוצמתיות? אולי זו התחושה שהן מאתגרות את הגבולות – לא רק של הגוף, אלא גם של המחשבה, של המוסר, של מה שנחשב מותר ואסור. הן חוצות את הקווים שאנחנו עצמנו ציירנו, מזכירות לנו עד כמה אנחנו יצורים מורכבים.
אבל חשוב להבין: פנטזיה היא פנטזיה בדיוק בגלל שהיא נשארת בגבולות הדמיון. הן יכולות להעשיר את העולם הפנימי שלנו, להצית שיחות מעניינות, ולעורר אותנו בדרך ייחודית – אבל הן לא חייבות להתממש כדי להיות מספקות.
אולי דווקא במרחק שלהן טמון הקסם. הן זורקות אותנו אל תוך נבכי התודעה, מזכירות לנו מי אנחנו – ומה אנחנו מוכנים לחלום, גם אם לעולם לא נגשים.
Happy Valentine's Day🖤
