תמיד זה אני מולי

יש לי בוקר פנוי 

הפרחחית תבלה עם סבתא שלה 

אני זוכה לשלוש שעות של זמן עם עצמי (אני אימא מקפידה ביותר על חלונות ערות ושינה) ואני לא יודעת את נפשי! מה לעשות?

האם להיפגש לקפה עם אחת מחברותיי? האם לנסוע לנשום קצת ים לבד? האם להישאר בבית לעשן להביא ביד ולעשות בינג'? האם לחפש עיסוי וסוף סוף לתת מזור לגופי הדואב שאני כבר לא מזהה מרוב שהוא נוקשה?

שימו לב מה אין באופציות:

להזדיין כאילו אין מחר 

האין זה עצוב? האין זה בזבוז של שלוש שעות זהב? האין זה תסכול אמיתי?

השבועות האחרונים מתאפיינים בעייפות גדולה, לצד שמחה גדולה לאור התפתחותה המואצת של בייגלה. היא בלתי ניתנת לעצירה הפרחחית הזו. היא שדה שזזה וחוקרת כל פינה. היא נעמדת, מטפסת, צוהלת, הולכת צידית, נופלת *מלא* ואני? אני שם ברקע, מאפשרת לה מרחב בטוח לגדול בו ולהתנסות, וגם ליפול ולכאוב ולבכות. וזה חברים, פאקינג מעייף! מתיש! שוחק! בשמונה בערב אני כבר הולכת לישון עם אכזבה בלב ששוב עבר יום שלם בו לא עשיתי *שום דבר* למען עצמי. יום שלם שבו אין אותי וכבר שיש זמן לאותי, אני הולכת לישון. כי אני מחוקה.

כן, זה זמני. אני יודעת! בסדר! זה לא אומר שאני לא יכולה לציין את הקושי העצום הזה. 

אז למה אין מין באופציות למעלה? 

כי אני עייפה מדי  לאפליקציות. 

כי אין לי חבר לשעת צרה וחרמנות.

כי אני פשוט עייפה ותכלס בא לי חיבוק ארוך ומערסל, שאולי, אולי יוביל בסוף למין. 

ביי. 

אחרי הרבה זמן שלא 

בדיוק סיימתי להשתמש במג'יק וונד. כלומר, הבאתי ביד, כלומר, אוננתי את עצמי עד לכדי דופק מוגבר בטירוף 😇

ואלו מסקנותי: 

הסטיספייר, כבודו במקומו, הוא מקום ראשון וידה ידה ידה 

אפשר להגיע איתו לכמה אורגזמות רצופות וטובות, נגיד ארבע. 

אבל

המג'יק 

הו סאצ' מג'יק 

לא יודעת כמה פעמים גמרתי, אבל יודעת שזה היה ארוך והרגשתי שאני על סירת מנוע והים כחול והגלים טובים. 

כן. 

וכל זה קרה  כי לא הטענתי את הסטיספייר, פשוט שלפתי את הוונד. 

בא לי צעצועים חדשים! 

לכבות את הג'וינט וללכת לישון

1. השארת את דלת הרכב פתוחה והלכת לקניות במרכז מסחרי עמוס אנשים

2. כמעט לקחת שלוק מהבקבוק של  בייגלה במקום מבקבוק מים

3. הטלויזיה דולקת על ערוץ לולי כבר חצי שעה ברקע ולא מזיז לך 

4. את עומדת לסמס לאנשים שלא כדאי שתסמסי להם.

לכי לישון. 

חרמנית. 

אמאלה. 

היום בייגלה אמרה מאמה והיא התכוונה אלי. 

וכולם היו עדים למחזה המרגש. היא הייתה על אבא שלי והיא הושיטה ידיים וקראה "מאמה". 

מה שקרה לי באותו רגע. 

וואו.

איבדתי את זה מרוב אושר. צהלתי וצרחתי ברחוב, דילגתי וקפצתי איתה, בכיתי. צחקתי. נישקתי אותה. 

היום לפני 24 שנים סבתי האהובה נפטרה, האין זה סמלי? 

שמה האמצעי של בייגלה הוא על שם סבתא שלי, והוא בהחלט בשימוש, זה יושב בול. היא בייגלה רוז.

הלב שלי 

עולה 

על 

גדותיו

. 

כי הכל הולך לתחת. 

ש

ימים עמוסים ולא נוחים עוברים. הרבה משימות לביצוע, בייגלה שהאל יודע מה מעיר אותה בלילות ואני, עם כאב ראש שלא חולף כבר ימים, על אקמול שלא באמת עוזר (אין צורך להציע תחליפים אני רגישה לכל השאר). אני שוקלת לדחוף את הראש למקפיא או לעשות אמבטיית קרח לפנים. 

וי' אחד. שמבקר במחשבותיי בימים האחרונים. אני תוהה לעצמי, האם הוא הלך ממני לתמיד? לנצח? האם אפגוש אותו שוב רק בחלומות? או בסיוטים?

מה זה בכלל היה בינינו? מה בכלל קרה שם? לרגע זה הרגיש כמו נקודת תפנית בחיים של שנינו, ורגע אחר כך זה נראה כמו נקודה שדוהה ונמחקת, משהו שהופך לזיכרון מר-מתוק.

*

היום הזה היה ועודנו, נוראי במיוחד. הראש שלי הולם, עיניים, שיניים, רקות. הדלקתי נר, הפעלתי את ספוטיפיי.

נשכבתי על הספה. רגע ארוך מאד של שקט ושקיעה אל הספה. תודה על זה. 

יש תקופת פוסט פרידה, תקופה כזו שמרגישה כמו אבל, באים איתה שירים שהם סוף של פרק. 

הנה חתיכה קטנה מהלב שלי כאן. 

י' כבר איננו. ושקט על פני תהום. 

לפני יומיים קיבלתי הצעה לחיבוק. לבוא. לחבק. רק לחבק. אמרתי לו שסביר להניח שאם זה היה קורה הייתי מתפרקת בבכי. אני עדיין מרגישה את הצורך הזה. לפעמים אני מרגישה שאני לא מסוגלת להחזיק את כל זה לבד. 

עוצמת עיניים לרגע. 

הכל נורא והיום ונפלא גם יחד. 

בין ייאוש לתקווה. 

אני מקבלת ממש המון עזרה 

כמעט כל אחהצ בשבוע האחרון, לשעתיים בערך 

זה מקל על הלילות הקשים שאנחנו עוברות

עוד מעט

עוד קצת

ואת תגדלי ילדה שלי

זה חלק מהדרך 💜

אני מרגישה שאין אותי יותר

אם היו רצונות ומאווים, הם דעכו 

אם רציתי להרגיש נחשקת ורצויה 

אם התגעגעתי ליד מלטפת 

אני כבר לא רוצה דבר 

הליבידו שלי נעדר

אני מרגישה סקסית כמו מלפפון חמוץ 

לא יכולה להכיל שום דבר 

ואף אחד 

ועכשיו הכרת הטוב 

יש לי ילדה בריאה טפו חמסה. 

אני בריאה, טפו חמסה. 

יש אוכל במקרר 

יש משפחה אוהבת ועוזרת 

אני עומדת בקצב מסחרר במשימות שהצבתי 

ובסך הכל החיים לא רעים. הם קשים, אבל לא רעים. 

ביי. 

איך זה ייתכן שאני אחראית על היצור הזה?!

אוי בייגלס שלי

בייגלה בעלת מאה שמות החיבה 

מדובר בפרחחית שטותניקית וצחקנית. 

במקומות חדשים או הומים היא צריכה תיווך של אימא, היא נצמדת אלי במתיקות שיא וחוקרת בעיניה הגדולות את הסביבה. כשהיא נפתחת, וזה לוקח איזה נצח, מגלים תינוקת פעלתנית, זוחלת לכל עבר ומטפסת על הכל.

היא מאד אוהבת לטפס! היא נעמדת ובכל פעם שהיא מצליחה לעבור איזה מכשול היא צווחת משמחה.

היא מקשקשת המון! יש לה ממש טונציה לכל רגש, וכשהיא שמחה ומתלהבת היא פשוט רוקדת עם כל הגוף! היא מוחאת-כפיים ובכל פעם שהיא שומעת מוזיקה היא מייד מזיזה ידיים וכמובן ממיסה את כל מי שבסביבה. 

היא אינה אכלנית. לא לא. האוכל אינו חברה הטוב. גם לא התמל.

זה מעכיר שלווה. אבל היי. העיקר שהיא בריאה. 

היא סולדת ממרקמים ויש לה עניין רציני עם ויסות חושי במגע. כמובן שאני לא מוותרת ואנחנו עושות חשיפה יומית כל פעם למרקם אחר.

היא צועדת בתמיכה עם הספה. כל פעם קצת. הכל קורה מהר מדי. 💜

הו בייגלה שלי. 

אנחנו נשארות יחד עד גיל שנה. ככה החלטתי וכך יהיה. 

אהבת חיי

השיעור הכי גדול שלי 

גוש המתיקות הזה 

היא שלי ואני שלה 

בייגלה 🥨 אימא אוהבת אותך. כל כך. 

העובדה שזו הבחירה שלי לא אומרת שאסור לי להתלונן או לכאוב על מה שאין. 

חברה טובה מאד שלי כתבה מקודם שהיא סופרת את הדקות עד שבעלה יגיע הביתה כי מאד קשה לה לבד עם התינוקת החולה שלה. ותכלס, זה מאד קשוח להיות יום שלם עם תינוקת בוכייה וחולה.

ואני לרגע אחד קטן ופיצפון כואבת..לי אין למי לחכות שיחזור הביתה ויהיה איתי ועם בייגלה. 

*

זה לא יום טוב היום. עננות גבוהה בלב שלי. זה התחיל עוד  לפנות בוקר, חלמתי חלום עצוב ומעיק, על שקרים ובגידות אמון באנשים אהובים. חלמתי גם על ג'2. שנתיים מאז שסיימנו סופית. אולי שלוש? לא יודעת, וגם, מה זה משנה באמת?

קמתי עם צורך בוער לסמס לו. מזל, שוב, שיש לי את בייגלה שהיא קודמת להכל, והייתי צריכה לדאוג לה קודם. השעות חלפו והצורך הבוער הפך למועקה.

נזכרתי איך הגיב כשסימסתי לו שאני בהריון בחודש חמישי.

"מזל טוב ג'נט, מגיע לך את הכי טוב שבעולם".

הודעה סוגרת וקרה. או הו כמה כאב לי. לקח לי שבוע להתאושש. זה מה שהיה לו לכתוב? אחרי *כל* מה. שעברנו, כל השיחות, המפגשים, הדיונים, הזיונים. 

זה?

היום המשיך בשלו, הכל קרה ושום דבר לא נעצר כדי להתחשב במצבי הרגשי. בייגלה הייתה נודניקית ומחוסרת שינה, מפגש מתוכנן עם המשפחה התחרבש והפך למעיק תוך דקות. והכל עלה לי. ועלה לי. ועלה לי.

עד שנחנקתי מדמעות. אבל רק בבית. לא בחוץ. בחוץ קיבלתי ביקורת, על כך שאני חסרת סבלנות ובלתי נסבלת ובשביל מה באתי אם אני ככה. 

*

יש ימים שאני מרגישה שזה גדול עלי. שקשה לי מדי. ואין באמת מה לעשות עם זה. זו הבחירה שעשיתי ואני שמחה בה. מאד. ולא מתחרטת עליה. ובייגלה הזאת. איזו בייגלה. 

אבל בתוך כל זה יש איזה אגם קטן של עצבות. לא ים מפחיד. לא תהום. אגם. ולפעמים אני מבקרת שם באגם הזה.

יהיה בסדר. 

בלי תגובות, בבקשה כבדו את בקשתי.