תמיד זה אני מולי

בייגלה ממש מצוננת 

ולאימא שלה נקרע הלב 

מה לא עשיתי

שמן אקליפטוס ליד המיטה ודיפיוזר 

בצל חתוך בחדר (אלוהים הסירחון)

תרסיס מי מלח לתינוקות (אלוהים, המלחמות!) 

אמבטיה חמימה כמו תמיד 

הבייגלה שלי, מנוזלת כל כך, מתעטשת המון 

ובכל זה, בכל הצינון המעצבן הזה 

היא חמודה בטירוף! פשוט גוש מתיקות ורכות. 

אוףף 

והיא לא אוכלת 😭 

זהו, פרקתי 

בכלל רציתי לכתוב פה פוסט 9 חודשים לבייגלולי. זה יחכה לימים טובים יותר. 

בינתיים טיזר: 

היא הלכה 2 צעדים ראשונים אתמול 😍😍😍 בתמיכה עם הספה. 

זהו ביי הלכתי להוציא ת'בצל המסריח מהחדר שלה. 

כמו כן מחפשת המלצה ללק ג'ל באזור בקעת אונו 😉

חשבתי שאשתמש בו, זה כבר לא יקרה. 

מחיר: לי זה עלה 110 ש"ח. מוכרת ב 90. לתיאום מסירה אנונימית לפנות בפרטי. 

את הקולר אני לא מוכרת אבל גם לא שומרת, זה יירד לזבל מחר בבוקר יחד עם החיתולים של בייגלה 

חושבת שהוא היה לי יפה מאד. 

במה אתנחם?

אם אמשיך לומר לעצמי שאין עוד מלבדו כנראה שלא אצליח לייצר קשרים משמעותיים אחרים. אני שמחה על כך שיש לי רצון לקשר משמעותי עם מישהו חדש.

אני אמשיך להרהר על שהיה וכמובן לחשוב עליו, על י'. אבל כבר לא אתהה "מה אם". אני יודעת שאת הדלת הזו סגרתי, וגם הוא סגר. זו הייתה מערבולת שאף אחד מאיתנו לא עמד בה וזה מכאיב לי ולוחץ לי על כל כך הרבה כפתורים אדומים.

 

 

* התמונה מתוך הסרט הירושימה, מון אמור. 

אני עצובה בשבילי ושמחה בשבילי. יהיה בסדר. אני רגילה כבר. באמת. 

כתבתי לו לפני יומיים, הוא לא ראה עדיין. אני מתלבטת אם למחוק את מה שכתבתי. הקונפליקט בין למחוק את זה מול לכתוב לו עוד כמה מילים לא נותן לי מנוח. אני לא עצובה שהוא לא ענה. אני פשוט מתגעגעת מאד. מתגעגעת עד שכואב לי בגוף. 

לפני שבועיים פחות או יותר כתבתי לו מילים לא קלות. כתבתי מתוך כעס ואכזבה. לא רציתי לפגוע ובכל זאת כתבתי מילים ארסיות שאין בכולן אמת. אחר כך מחקתי הכל. 

הזמן עובר

ובכל יום שנגמר אני לא מאמינה שאנחנו לא מדברים. הוא לא  נמחק לי מהלב 15 שנים, למה אני מצפה שזה יקרה עכשיו?

אני עייפה 

השכמות שלי זקוקות למגע עמוק באופן בהול 

הצוואר שלי רוצה להרפות והראש שלי רוצה לצוף 

אני עייפה 

אבל הלב שלי מלא בהתרגשות מבייגלה והטיפול בה מתיש אך מתגמל בענק. היא נפלאה וחכמה בטירוף וכיף איתה מאד. 

והלוואי ויכולתי להישאר איתה בבית עד גיל שנתיים ולגדל אותה בהנאה רבה. בגדול, זה אפשרי אם אני משחררת כסף ששמתי בצד לבית שאני רוצה לקנות, אני יודעת שלא כדאי, אבל הזמן הזה עם בייגלה, הוא לא יחזור לעולם. אני לא רוצה שתלך לגן 😔😔

טאסקינג. 

נאלצתי להשתתף בסדנת נטוורקינג וחיפוש עבודה ברשתות חברתיות. תכלס, הוא די חידש לי בקטע של לינקדין.. זה עדיין לא אומר שאני פותחת חשבון 😵‍💫

בשאר הזמן עישנתי ג'וינט וחשבתי מחשבות מטונפות במיוחד.

עד חזרתו של י' אדוני לשעבר לחיי, הסאבית שהייתי הייתה רדומה. זה כמו הסיפור של היפהפייה הנרדמת, בא נסיך ונישק אותה והיא התעוררה לחיים. 

אז חזר י' וטרף אותי והנה, הסאבית הנמה התעוררה.

תמיד דיברתי על תיבת הפנדורה של י' אבל אני מבינה שגם לי יש תיבה שכזו.

עכשיו אני בחוץ עם כל הצבעים והרצונות והחשקים 

והסאבית שאני לא מקבלת מענה כבר חודשיים. הוא בא, טרף, טלטל, העיר והלך. אמרתי לו ללכת והוא ידע שהוא צריך. לא היו מלחמות, לא היה "לא נו, בואי נמשיך", הוא הלך כי ידע שאי אפשר ככה. וגם אני. 

את כל התרחישים האפשריים כתבתי ודמיינתי 

מה יהיה כשלא נהיה, מה ארגיש.. אבל דבר אחד חמק ממני. לא ידעתי שהסאבית הזאת נשארת. אם הוא הלך, למה היא לא נכנסה חזרה לתיבה? 

אני 

כלבה ללא אדון 

וזה צובט. 

מתגעגעת אליו כל כך.

מה יש לומר 

ימים של החלטות קשות, כבד לי מאד בנשמה. איזה מזל שיש לי ילדה מרהיבה שחיוך ממנה מטשטש לי את הדאגות. 

אז קניתי לי פרחים. הפעם גיבסניות. אני חושדת שהן מרוססות בצבע, לא אקנה מהאיש הזה שוב. ועדיין, פרחים לשבת כדי להזכיר לעצמי ששום דבר לא נורא ואיום, להזכיר לעצמי שאני חשובה ושאני טובה ובהחלט מגיע לי זר פרחים. 

בתמונה 

פיטמה שמונה חודשים אחרי לידה. האם אי פעם הן תחזרונה לעצמן? אל תענו לי אפילו!

פלוס חלום על בחור מסתורי בעל זין מרשים שפאקניג הביא בי עד שהרגשתי שאני גומרת על אמת. 

יש לי מצב רוח טוב, האל יודע למה הרי יש כ"כ הרבה דברים לדאוג להם ומהם. ייתכן וזה קשור לבייגלה, שהיא חמודה באופן מיוחד. ייתכן וזה קשור לביקור החודשי היום אצל הפוסי-מסטיקאית שלי, שתדאג לפוסי רך וחלק ונוצץ (הגזמתי עם הנוצץ, מקסימום מחזיר אור, כי אני לבנה). ייתכן וזה קשור לעובדה שאני מרגישה יפה היום. או לעובדה שאני שוגה בדמיונות שהיום י' יסמס לי ויביא לי באימאמאמאמאמא.

בכל מקרה, 

הנה תמונה של קלישאה שהיא אני, התפנקתי בשרשרת mom שעלתה לי ממש יותר מדי, אבל איך יפההההה

בייגלה עושה מזה מטעמים. תרתי. 

אוף אני חרמנית כל כךךךך ודי לחשוב שזו הזמנה לזיון! זה לא. זו הצהרת תחושות! הצהרת מצב רוח! זו לא הזמנה לתיבה שלי וזה מבאס להרוס פוסט חמוד כזה עם סיומת כזו, אבל זה הכלוב אז חייבים. 

אני בקושי משתמשת בו ממילא. לא כתבתי באופן הזה לבלוג כבר המון זמן אך אירועי היום הובילו אותי לפתיחת המחשב ולתלות מוחלטת בו 

כי פאקניג הלך לי הסלולורי וליתר דיוק, הלך המסך ועוד שעתיים כשהוא יחזור אלי עם מסך חדש, אני אפרד מ-1,100 שקלים. שאין לי. 

הרבה מאד מסקנות מהיום הזה. כמו למשל, שאפשר לחיות בלעדיו, זה פשוט פחות נוח. 

כמו כן 1, תמיד להחליף את הסיסמא באינטרנט למשהו שלך אחרת, את תתקעי עם הסיסמא של ספק השירות והיא תמיד תהיה מורכבת מאותיות ומספרים רנדומלים שבחיים לא תזכרי, ובסוף תשבי מתוסכלת מביטה בנייד חלופי מבלי יכולת לגלוש. 

כמו כן 2, מאד מוזר בלי וואטסאפ וטלגרם. לא מוזר רע בהכרח. 

כמו כן 3, הגעתי לפגישה בגן, כפי שקבענו, אך הגננת לא הגיעה, אני מרגישה מועקה משולבת עם תמיהה. למה לא פתחו בגן את הדלת למרות שצלצלתי? האם בכלל הייתי במיקום הנכון? האם הגננת הגיעה באיחור? האם היא חיפשה אותי? 

שום דבר לא קורה סתם הרי. אולי זה סימן שאת בייגלה לא אקח לגן הזה? 

כמו כן 4, אני מאד מאד חרמנית. שוקלת לעשות דברים מטומטמים ביותר כמו לסמס לאנשים מטומטמים ביותר אבל שהם סקס נפלא. או לסמס לי' שבטוח יעשה מטעמים מהכלבה שאני. זאת שמכריזה שזהו וחוזרת אחרי חודש וחצי לקבל ליטופים וסטירות. 

כמו כן 5, מניפסט חזרו לעונה נוספת, זה הכי גילטי פלז'ר והאמת היא, שזו עונה פחות נוראית מקודמותיה. זה עדיין חרא טהור ומדהים בגריעותו, אבל פחות. 

ביי.

בכל פעם שאני מתחילה איזה שיח עם מישהו חדש באחת מהאפליקציות וזה פחות זורם אני מיד נזרקת לשיחות שלי עם י'. וזה מבאס אותי כל זה. זה מאד מבאס.

הגעגוע עולה וחונק לי את הגרון. בא לי לבלוע חזרה את כל המילים שכתבתי לו לפני כמה ימים. הכל. למחוק. לפתוח שוב את הדלת ואת חדרי הלב. זה חסר לי. הכל מרגיש שוב מאד אפור, חיים ללא תשוקה. היה לנו משהו נדיר.

אין לי כוח להיות חזקה ומועצמת ולומר שמגיע לי יותר. לא היום. היום אני כמיהה. היום אני געגוע. 

*

מחר בבוקר אני ובייגלה הולכות לראות גן ואם זה ייראה לנו, היא תכנס בדצמבר. והלב שלי גמור גמור גמור. אוף כל כך. אני לא מפסיקה לבכות רק מלדמיין את זה. איך אפשר? אני מחוברת אליה כל כך, והיא אלי. איך אפשר לשחרר לגן? אני שבורת לב. ודי לנחם אותי. די! 

*

הלוטוס הלבן חזרו בעונה שנייה. וכל מה שיש לי לומר הוא שטניה מעצבנתתתתת! ושזו עונה נהדרת, הפעם הכל מתרחש באיטליה. מה שמזכיר לי שבמשך שנים רבות חלמתי לטוס לאיטליה, תמיד אמרתי ששומרת את זה לטיול עם איש שאוהב. מטומטמת.

זה הרי לא קרה, כל בן זוג משמעותי שהיה לי גם לצימר לא רצה לנסוע. אומר משהו על הבחירות העלובות שלי בגברים, לא? 

מסקנה: אם את רוצה לטוס לאיטליה, טוסי לאיטליה. זה על אותו משקל של לקנות לעצמך פרחים. 

טוב יש פה בייגלה שמחכה לנשנושים. ביי. 

זהו. ביי. 

בייגלה למדה לעמוד. 

זהו. 

הלך עלי.

אני מאחלת לעצמי שכל החיים אתרגש מכל דבר, קטן וגדול שהפלא הזאת עוד תעשה. 

בחיי, כשהיא תגיד אימא בפעם הראשונה כנראה שאני אתפוצץ לאלפי רסיסי אהבה.