תמיד זה אני מולי

אני מנסה לכתוב את המחשבות שלי החוצה

אבל אין לי פניות לזה

בשבע בערב כשהכל נרגע

אני מתקלחת

מעשנת ג'וינט

משלימה שיחות וואטסאפ 

חושבת על לו"ז לבייגלה ולי למחר 

פותחת טלויזיה שירצד לי ככה ברקע 

קצת רעש מאיזה ערוץ אקראי

י' ואני הרהרנו יחד במחשבות על אם היינו מצליחים כזוג.

במסגרת הזמן שחלקנו זה הרגיש מאד כמו "פאק כן", יש לנו וייב טוב ביחד. אבל במבט לאחור אני מבינה שאי אפשר לדעת באמת.

כל מפגש שלנו היה קצר, רווי תשוקה, מאד בדסמי. איך באמת אפשר לדעת אם זה היה עובד? הוא היה רוצה לשבת איתי על הספה לנטפליקס וצ'יל? היינו הולכים להסתובב בת"א באיזו שבת? הוא היה מתעניין באיזה יום עבר עלי בעבודה? היינו תוקעים המבורגר באחת בלילה? היינו מזדיינים רגיל?  אוהב כזה. לאט. אירוטי. אני יודעת שלא הייתי רוצה אך ורק סקס בדסמי איתו. אני רוצה להזדיין עם כל חלקי המוח שלו והנשמה. זה נשמע קריפי אבל נו. 

היינו יכולים לישון יחד? 

הוא היה רוצה להכיר את אבא שלי? ולאכול את האוכל של אמא שלי? 

כן, הכל בלתי אפשרי, ככה הוא תמיד אומר. טיימינג אף פעם לא היה בצד שלנו. אני אוסיף ואומר: 

זה פשוט מאד לא נוח. זה לא נוח לו שהוא מרגיש את כל מה שמרגיש. כלפי אישה שהיא לא  זוגתו לחיים. זה לא נוח לו לבעור מתשוקה. זה לא נוח לו לשמוח במשהו הזה שהוא אני והוא, כי וואלק, זה לא מתיישב לו עם החיים שבנה לעצמו, בעמל רב. 

ובכן, 

אני שמחה שלא נוח לו. אני שמחה לעורר בו סערה. כמו שהוא עורר בי. 

ואני שבורה כשהוא בוחר בנוחות. שהוא בוחר לא להרעיד עולמות, תחת המון הסברים מאד מאד הגיוניים. 

אני כמובן אמורה כבר לישון אבל בייגלה פה מרעידה ת'חלונות וברור לי שהיא תכף תתעורר בבכי שוב, מן לילה לבן שכזה. אוף. אוף. אוף. 

הורים לקטנטנים מכירים, נכון? 

רואים שזו לא הוצאה מקצועית 

הציורים של בני האנוש די מקריפים למרות שיש שם משפחה יחידנית בתמונות! 

וזה ספר מאד, מאד, חופר, אני מקצרת אותו לבייגלה, ובעיקר נותנת לה לדפדף (היא מדפדפת עם אצבעות המרשמלו המתוקות, אתם קולטים?!)

אבל אי אפשר לקטול את תפילילה לחלוטין. יש שם רעיון יפה ודיבור חמוד על רגשות והכרת העולם. הייתי בכיף עורכת מחדש את הספר (עוד מקצוע דמיוני: עורכת ספרי ילדים אחרי שכבר יצאו לאור).

אני מודה גם שרגע לפני מחזור אני מקריאה לה את הספר ובואנה אני בוכה מהתרגשות. שזה באמת low.

ובלילה, כמו בספר, גם לי יש תפילילה משלי. 

:)

אם לפני שמונה חודשים מישהו היה אומר לי שאני אלווה אימא טרייה בהורות משותפת בכל צעד בשבועות הראשונים לחייו של הרך הנולד, אקלח, ארגיע, אלמד איך להשתמש במנשא, אתן טיפים להרגעה, לאיך ומתי להשכיב על הבטן וכו' 

הייתי נקרעת מצחוק וגם אומרת שזה מוגזם ברמות. כי לפני שמונה חודשים הייתי רווקה שלא ידעה להחליף חיתול שלא לדבר על להלביש ניו בורן. 

והנה 

לא רק שאני עושה את כל הנ"ל, אני עושה שאת בהנאה רבה, בביטחון, בנוחות.

מעניין אם יש ג'וב כזה "מקלחת ניו בורנז". מוכנה לעשות את זה כל היום. 

אני מאד נהנית להיות עסוקה בדברים שלא קשורים אלי. קצת חופש מהמחשבות הלא יעילות. קצת שקט. אני יודעת שבכל יום שעובר שאני לא מקדמת סגירת פעוטון לבייגלה זה לרעתי. וגם לרעתה. כי אני חייבת לצאת לעבוד בקרוב ואין ברירה. 

אבל אני לא מסוגלת לשחרר. לא מסוגלת לדמיין בכלל תרחיש כזה שרוב היום היא תהיה בידיים אחרות. זה הופך לי את הבטן וקורע אותי לגמרי. ונכון. לכולם קשה לשחרר. נכון, זה לטובתה בסוף גם אם יהיה קשה בהתחלה. אבל אני פשוט לא מסוגלת. אלוהים. אני לא מסוגלת לזוז סנטימטר. אני קפואה. 

אולי הגיע הזמן לבקש עזרה מקצועית. 

בייגלה כבר שלושה ימים(ולילות!!!) מפגינה סימנים של חוסר נוחות ובכי לא אופייני. זה הזכיר לי את אותו הבכי בפעם ההיא לפני חודשיים שהגענו למיון וגילו שיש לה  פיסורה קטנה ואכזרית.

כשהחלפתי חיתול גיליתי לתדהמתי שזה חזר. אוי בייגלולי שלי, כמה גדול הוא הסבל שלך ואת נשארת כזאת מתוקה וממש מתקשרת לי יפה שאינך בטוב.

אימא שלי מספרת שגם אני הייתי תינוקת כזו. 

**

בעניין אחר 

אמשיך את הפוסט בנושא בחורים מן העבר.

הפעם אכתוב על הקונדיטור.

הוא היה הבחור האחרון שלי לפני שנכנסתי להריון. הפעם האחרונה שהתראינו הייתה יום לפני החזרת העוברית המתוקה בייגלה. גם כאן. הדברים הסתיימו באקורד צורם (מזהים כאן דפוס? גם אנחנו!) אחרי שאני לא הייתי כנה כלפיו באופן מלא ולא שיקפתי לו שאני לא מאד נמשכת אליו למרות שהיה אחלה סקס. הוא גילה את הבלוג שלי וקרא ממנו המון ואז לא חסך ממני עימות, ותוכחות, והיה לא נעים, בקיצור.

הוא שלח לי הודעה באינסטגרם לפני כמה ימים. 

הקונדיטור נהג להביא לי פרחים באופן קבוע. זה היה מתוק להפליא. ההודעה ששלח הייתה בהקשר הזה של הפרחים. הוא אותת על כוונה לחזור לדבר ואני סיכמתי יפה ואמרתי לו תודה על שהיה.

איזה קל זה להתנהג באופן בוגר ורציונלי כשזה מישהו שלא מרגישים אליו רגש עמוק ומטלטל. ממש, מגיעה לי תעודת הצטיינות.

אני אכתוב גם  על הרגעים הפחות זוהרים שלי, 

זה בטוח. 

על הפעמים בהן לא היה בי שום פינס או קלאס, אלא רק התרפסות של כלבה. עם כאלה שכן היה לי אכפת ורגשי ומטלטל.

אבל לא היום. 

ויש לי חשק להילקח מחדש. 

מרגישה שלמרות הכאב, הדחייה, ותכלס, למרות שזה מרגיש ממש ממש חרא שהקשר עם י' נגמר אני רוצה להמשיך הלאה. ולא להיתקע בעולם הפנטזיות, לא לחשוב מה אם, לא לחכות שיחליט שזה הזמן הנכון.

נעלתי את הדלת ושמרתי בקופסאות את מה שחשוב.

העבר מקומו בעבר. 

ובכן 

זה הלוק הסתווי הכי נוח ונעים שיכולתי לקושש מהארון

מאד חמודה לדעתי. 😉

לאחרונה גברים מעברי שבים אל חיי. זה ככה כבר שנים. "הגעגוע אל דבר יוצר בדבר געגוע אליך. התגעגע אליו" (של רבי נחמן מברסלב).

לעתים אני מהרהרת בהם, לעיתים מתגעגעת לאיזו הרגשה או פשוט לבנאדם, לאיך שהוא דיבר, לקול, לאיך הוא מריח. אני מניחה שגם אני עוברת להם בראש, ותוהה לעצמי תמיד, מה היה הרגע המסוים הזה, מה היה בו בדיוק, שהחלטתם לסמס? 

הערה אשתף על ע'. השיח הרוסי: 

השיח' הרוסי מלפני 4 שנים סימס לי לפני שבוע. הדברים הסתיימו באקורד צורם. הוא הוא יצא דוש דה לקרם והתנהג כמו ילד חרמן בן 20. כעבור מספר חודשים השלמנו וכך הקשר נותק בטוב. הוא סיפר שהכיר מישהי והם מאד מאוהבים.

פאסט פוורד להיום: 

מסמס. כעבור דקה תמונה של פעוטה. הוא אבא. הוא פאקינג אבא הפאקינג שיח' רוסי חתיך ומתוק שהוא.

אחרי ההתרגשות של השלמת פערים הוא מספר לי שהם נפרדים והילדה תהיה במשמורת חלקית אצלו. תוך כדי השיחה אני מבינה דברים שלא התחדדו לי אז, כשהיינו יחד.

תוך כמה רגעים ההתלהבות שלי נוחתת. 

מה אני צריכה את זה? 

מה הוא צריך את זה? 

כנראה שהוא מהרהר במציצות המענגות שקיבל ממני אז, לפני ארבע שנים. כן, אין על גבר במשבר זוגי שכנראה לא קיבל מציצה הגונה זמן רב. כן, תנו לי עוד מזה. 

🤢

התקשורת בינינו דשדשה במשך יומיים והנה כבר עבר שבוע ושקט על פני וואטסאפ. 

למה להחזיר לחיים שלי אדם שחוויתי ממנו דחייה רגשית בעבר? לאדם שהיה אחלה חבר אבל מאהב, קצת פחות. לזה שתמיד רצה לקבל עוד ממני ולא העניק בחזרה.

מעדיפה להישאר עם הזיכרונות של הדברים הטובים, שיחות הנפש והצחוק הפרוע של שנינו. כן.

1.לעצב את קורות החיים. זה קובץ מאד ניינטיז. אתמול ישבתי עם חבר, שכתבנו, התוכן יצא טוב. אני הייתי קופצת עלי אם הייתי מגייסת בארגון 😄

2. להכין אלבום שנה לבייגלה. כבר זרקתי תמונות לאלבום ייעודי בנייד. יש חומר! אבל להכין את האלבום?!

יש את הדבר הנורא ואיום הזה: "לופה" שעבור אנשים מסוימים זה ממש ריפוי בעיסוק. אותי זה מעצבן. אני מאד גרועה הדברים כאלה. יבוצע אאוטסורסינג. 

3. לבשל. אוכל. בריא. לבשל בכלל. אוכל. 

4. לטפל בדברים בבית, לנקות פילטרים למזגנים, להזמין איש לטפל בתקרה במרפסת שירות. להביא איש לסדר את השקעים. למגן את הבית על מלא עבור בייגלה (סירייסלי, מאיפה מתחילים? הכל מהווה סכנה), לתלות תמונות, לנקות את הפאקינג תריסים 😔

זהו. זה פה. לנגד עיניי. ויבוא רגע ואעשה וי על הכל. איי קנואו איט. 

ושום מילה על מסגרת לבייגלה שטרם מצאתי. שום מילה. הנושא בכלולותו בהדחקה. 

מסתמן כי לבייגלס, כמו לאימא שלה, יש איזה עניין עם ויסות חושי, אנחנו חוות לא מעט מהמורות בדרך להכרת העולם. בינתיים החשש גובר על הסקרנות שלה בחלק מהמקרים, והיא מאד נרתעת ממרקמים מסוימים. 

מסתמן גם כי יש לה אלרגיה / רגישות לביצים או אבוקדו ועד שלא נלך לרופא אלרגיות לא נדע בוודאות. בינתיים היא מתמסטלת בהנאה מטיפות פניסטיל אחרי אירוע פריחה בפנים שהוריד לי שנתיים מהחיים. 

אני מתבאסת בשבילה שיש לה חוויה לא נעימה מחלק מהדברים. אבל בהחלט מתכוונת לעזור לה להתרגל לעולם.

ואני

מה איתי? 

מתבאסת לאיטי

שוב אני במוד של קיפוד 

שערי הלב שלי נסגרים 

בתבוסה נוספת 

"בואי ג'נט" 

קוראים לי קולות מוכרים ומנחמים, הלו הן השכטות והצחוקים. "בואי, שבי איתנו, נחמד אצלנו, כאן, שום דבר לא כואב". 

הסיכוי שאמצא מישהו בטינדר שירצה לשחק איתי במחטים גבוה יותר מלמצוא את המישהו הזה כאן.

אני לא באמת רוצה לשחק עם אף אחד רק עם אדוני. שעוד רגע אחד קטן והוא כבר לא. הולך ומתרחק. לוקח איתו את הזיכרונות הטריים. אולי ישן איתם בלילה. אולי הולך עם זה ומביא ביד. 

אני לא אוהבת לעסוק בהשערות, זה מזין בי אי שקט ובגדול אלו מחשבות לא יעילות שאינן משרתות אותי.

אני יודעת שהוא שם את זה בצד, מקנאה בו על כוח הרצון. הוא מחליט ומבצע. עכשיו ג'נט סטרייקס אאוט. צאי בחוץ. 

ובכל זאת סימסתי לו. וכמובן, שהוא לא ראה אפילו. והוא יתרץ את זה במאה ואחת תירוצים. אני עסוק, אני עובד, המשפחה, החיים. הכל תירוצים. 

כשאתה רוצה אתה יודע להיות שם. 

כמו שאני. 

אחחח, איך תמיד אני חוזרת לרומן שלי עם דחייה? 

*

אני מרגישה אפס מסוגלות לדבר את התחושות שלי החוצה לכתיבה. אני צריכה מעשים. אלימים. משפילים. מרטיבים. מעמידים. 

זה מה שאני צריכה. 

אז ממש בימים אלו בייגלולי שלי תחגוג שמונה חודשי קיום מתוק. איך הגענו לשמונה חודשים? אני מביטה אחורה, זה עבר מהר מאד ובתוך המהר הזה קרו המון דברים נפלאים. 

אז הבייגלה כבר זוחלת מזה חודשיים, היא נעמדת על שש ומחליקה כי יש לה גמישות יתר במפרקי הירך (דפנטלי הצד של התורם ולא שלי),  היא מנסה להיעמד, וגם להתיישב.

היא אומרת מלא "דה דה, אה בה" ועוד המון מלמולי ג'יבריש מצחיקים. היא יודעת לשבת זקוף! היא אוהבת מאד לחם (דפנטלי הצד שלי). הבכי כבר כמעט ואינו קיים כי היא לגמרי מתקשרת בהברות, צעקות, צחקוקים ומבטים מלאי משמעות.

מסתמן גם שהיא מאד אוהבת אותי, פעם ביום לפחות היא משתלטת לי על הפרצוף עם אצבעות המרשמלו המתוקות שלה ונוגעת, דוחפת, חוקרת ולומדת.

היא מוחאת כפיים ורוב הפעמים זה מתפספס לה וזה הכי מתוק שיש, ועושה שלום! ולגמרי מזיזה ידיים כשיש מוזיקה ואין אדם אחד שנשאר אדיש כלפיה.

בנוסף, דרך בייגלה אני מדברת עם המון אנשים בכל מקום, וזה מדהים פשוט כמה אפשר ללמוד מסתם שיחה אקראית ברחוב, בקפה, בתור בקופה, בפארק. רק צריך להרים את העיניים וליישר מבט. 

אני מאמינה ששום דבר לא קורה סתם, וכל מפגש עם זר/ה מוליד משהו.

כמו המפגש שהיה לפני יומיים שעד עכשיו אני תוהה לעצמי איך פאקינג הדבר הזה קרה בארעיות מוחלטת בגלל החלטה של רגע שלקחתי והתיישבתי בקפה אחר. 

כמובן שגם יש את המטומטמים "לא קר לה? לא חם לה? לא עייף לה? לא רעב לה?" וגם את אלה שנתקע להם בגרון עובדת היותי יחידנית אבל באמת שברוב הפעמים זה לא ככה.

זה לא אני, זו בייגלה. היא שובת לב.

אני מטורפת עליה. אני נדהמת מההתפתחות המואצת שלה. מהסקרנות שלה וגם החשדנות. היא ילדה מאד צחקנית וזה ממש ממלא אותי באושר, אני מרגישה שאני עושה את זה נכון. 

ובאמת אם זה לא היה אתר של סוטים 

ואם לא הייתי אנונימית אז פאק 

הייתה עולה פה תמונה שלה 

כי אני מרגישה שחלק מכם בלתי נפרדים מהמסע הזה.

ביוש.