צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

תמיד זה אני מולי

(מתוך שיר. של א. בנאי)
לפני שנתיים. 29 באוקטובר 2022 בשעה 5:56

נשענת לאחור על הכורסא, מתבוננת בזר הפרחים והשוקולד על השולחן. 

 

 

 

למרות שהיה ערב נעים, כבר בהתחלה הבנתי שאנחנו בעולמות שונים. הכל on paper נראה פיקס אבל במבחן המציאות מדובר בבחור מקסים, מתוק, מכבד, רומנטי, ופשוט בכלל בכלל לא בשבילי.

 

הבנתי כל מיני דברים, 

* אם אנחנו לא מדברים מוזיקה לא נצליח להביט פנימה וזה פספוס גדול וחסם רציני לאפשרות להתאהב.

* אדם שאין בו קונפליקטים, שאין בו סערה קטנה, לא יצליח לעניין אותי. תן לי את הפצעים. תן לי לגרד, ואז תן לי לחבוש ולעשות "פווווו" והכל יחלים. בוא נדבר על הילדות שלך וגם שלי, כמובן. ועל בדידות. בוא נדבר על חלומות ושברים. 

 

 

הכל מאד בסדר איתו עם הבחור הזה מאמש. מאד בשליטה. הכרנו באפליקציה, פיזית הוא לא  הבחירה הראשונה שהייתי עושה אבל מדובר בבחור נאה ואבא סקסי ביותר. מה שנקרא, מישהו להביא הביתה להורים. חה. חה.

 

הנשיקות שלו היו נעימות וזה לא היה הוגן כלפיו כי חשבתי על היד של י' תופסת לי חזק את השיער מהעורף ועל איך הוא בולע אותי בשניה. 

 

המגע שלו היה מרפרף. נעים, אבל מרפרף. פחות אני.

הלשון שלו הייתה עילוי אך לא הצלחתי לדמיין אותו חודר אלי. לא הצלחתי. כנראה שגם לא רציתי בזה. 

 

נפגשתי לדייט כדי לשים את הסיפור עם י' בצד. כדי "להמשיך הלאה" כמו שאומרים, אך הדייט הזה הבהיר לי את חסרונו המורגש. את הגעגוע לשיחות המתלהטות שלנו. את המבטים שהיינו מחליפים בשיחה "רגילה". אותי מניחה רגע ראש על החזה שלו. חסרונו של הריח שלו. אני מנסה להקטין את מה שהיה ביננו, כדי להצליח להמשיך הלאה. אני מנסה להנמיך את הלהבה, אבל מזמן כבר נשרפתי ואני רוצה עוד. 

 

אחרי שהלך פצחתי בטקס טיהור, החלפתי מצעים, התקלחתי שוב, ואז שוב. 

 

 

לפני שנתיים. 27 באוקטובר 2022 בשעה 18:27

חשבתי אולי לעשות סיכום שבועי 

אבל באמת, מה זה משנה? 

*

בהתחלה, הגבתי כמו ילדה קטנה שלקחו לה  את הצעצוע. רקעתי ברגליים ונורא נורא נעלבתי. 

אני כתבתי לו מילות פרידה והוא כתב לי גם וזה באמת נגמר ככה? באופן בוגר, מכבד, מנומס ורציונלי? 

 

כ כ ה? 

 

ביקשתי חיבוק ונשיקה אחרונים והוא הסכים. עברו מאז  שבועיים ובכל יום אני תוהה לעצמי למה הוא לא בא? למה השתיקה הזו? 

 

חוויתי את כל קשת הרגשות אבל בווליום בריא. חיכיתי בכל יום להודעה שתבשר לי שהוא בדרך. חיכיתי והתבדיתי. בימים האחרונים אני כבר בקושי נכנסת לבדוק אם כתב לי משהו בטלגרם. וכך מתנגן לו השיר של אפרת בן צור: 

 

"כל יום נתרחק קצת יותר

עד שלא נרגיש, ככה נוותר"

 

אם בהתחלה כעסתי ונעלבתי והרגשתי אבודה ודחויה ואכלתי סרטים קשים ביותר של חוסר בטחון עכשיו אני יכולה לומר שאני שמחה שלא דיברנו. 

 

חוסר התקשורת ביננו הוליד בי מספר תובנות משמעותיות, אני רואה ברור יותר וההבנות האלו העניקו לי קצת שקט.

 

כשנכנסתי לקרוא אותו כאן 

הרגשתי מין תחושה של זרות. 

הרגשתי שאנחנו רחוקים עשרות קילומטרים 

 

זה מצחיק, כשהיה בחו"ל היינו קרובים יותר מאי פעם. 

 

אז אני לא כועסת, אולי קצת זעופה 

ולא נעלבת 

ולא עצובה

וגם לא מאוכזבת 

 

את מה שאני כן, אשמור ביני לבינו. אם ירצה אי פעם לשמוע. 

 

 

 

 

 

לפני שנתיים. 20 באוקטובר 2022 בשעה 8:28

סתם, אין כזה דבר באמת

אבל אני מבינה שזה מה שאני רוצה כרגע. להיעלם קצת. 

 

תמונות מצב רוח אולי ימשיכו להתפרסם.

 

לפני שנתיים. 18 באוקטובר 2022 בשעה 16:52

קראתי עכשיו פוסטים שכתבתי לפני 15 שנים.

כמה כאב, איזה שיברון לב, אני ממש בוכה עם הג'נט הזאת, שהייתה כולה לב ורגשות ורצון פועם.

הייתי מאד מאוהבת בי' אדוני, ובספירה לא מדויקת זה לקח שנתיים וחצי! להתגבר עליו. הכרתי מישהו אחר ומשם הכל היה קל ונסבל יותר. מישהו אחר עזר לי להתגבר על שיברון הלב.

 

במרחק של 15 שנים אני מבינה ש. 

אף פעם לא התגברתי עליו פשוט שמתי את בתיבה ונעלתי. 

 

התיבה נפתחה מחדש. 

 

הטורבו נגמר להיום. 

מפנה מקום לעצבות. 

 

 

 

לפני שנתיים. 16 באוקטובר 2022 בשעה 16:38

קיבלתי את זה בערך לפני 13 שנים מאקס אחד, מתנת פרידה. קראתי לו אקמולי.

 

 

כמה עתיק? פאקינג יש לו חיבור לחשמל!

כמה עתיק? אקס אחר לפני שש שנים תיקן את הדבר השחור הזה שלא יודעת מה שמו (שנאי אולי? תסלחו לי אני מסטולי) עם ידי הקסם שלו וליטף בחיבוק מהודק בסלוטייפ.

אז מבינים? זה לא סתם מגמיר. זה בא עם היסטוריה רצינית. עם זיכרונות מתוקים וכואבים.

למען האמת לא השתמשתי בו לצורכי אוננות כבר המון זמן. היום נזכרתי בקיומו כי כואב לי הצוואר והשכמות. אז פאקינג מרחתי על עצמי טראומיל ועיסיתי עם המג'יק וונד.

 

בנזונה של דבר. 

 

ועכשיו, רחמו על ג'נט הכאובה. 

לפני שנתיים. 15 באוקטובר 2022 בשעה 6:22

איזה קרב, לבחור, איזו סוג של עצבות אוכל להכיל? עם מה אוכל לחיות?

1.

 

להמשיך את הקשר הקוסמי עם י' (הלא הוא, אדוני מכל הפוסטים בחודשים האחרונים, ועכשיו הוא פשוט י' שלי) ולשלם מחיר נפשי יקר בדמות חוסר מנוחה מנטלית, מפגשים קצרים מאד, חטופים, לשמור את הסוד, להיות האישה האחרת, המאהבת, לחיות עם אשמה, מוסר מקולקל ויסורי מצפון, והכי הכי נורא, ללכת לישון כל לילה בידיעה שהוא הולך לישון באותה מיטה עם אשתו, שהוא אוהב וטוב לו איתה, פשוט טוב אחר. לא כמו שיש לנו. 

 

מה אני כן מרוויחה?

 

גבר שרואה אותי. גבר שאכפת לו ממני. מאהב מושלם. רגיש. קשוח ואכזרי. אדם מצחיק וכובש. שיחות אינסופיות עם אלף הסתעפויות והכל מעניין. החייאה ללב שלי שלא זכר מה זה לאהוב ככה.

 

2.

לבחור לסיים את הקשר. לא להיפגש יותר. לעזוב מאחור את פרסונת המאהבת. להכיר בכך שאני רוצה עבורי משהו אחר, שייתן לי piece of mind ולא לילות לבנים שממילא יש לי מהם בשפע מאז בייגלה. 

 

מה אני מרוויחה?

וודאות. שקט גם אם מזויף כי הלב מסרב לשחרר. שינה טובה יותר. ויתור על ציפייה לזמן שהוא יתפנה לשיחה. אני מרוויחה חזרה את האמונה שאני הרבה יותר, מהאישה האחרת, אני רוצה להיות כל המנות בארוחה. 

 

מה אני מפסידה?

אהבה. מין שמיימי. פרמונים מטריפי דעת. הרבה מאד צחוק אני מפסידה. 

 

מה תמיד יש ולנצח יהיה? גם באופציה הראשונה וגם בשנייה. 

געגוע. 

 

אני תמיד אהיה שלו. זה לא מגיע לאף גבר שאהיה איתו, אך זו האמת לבינתיים. 

 

 

 

 

לפני שנתיים. 13 באוקטובר 2022 בשעה 8:21

נגמרה לי הסבלנות ואין מה לעשות עם זה. 

נגמר לי שאין לי רגע לעצמי, ואין מה לעשות עם זה. 

נגמר לי להתרומם ולהרגיש שהנה מסתדר ואז להתרסק חזק וכואב.

נגמר לי לשמוע מכולם מה אני צריכה לעשות. נגמר לחייך ולהכיל את האחר, נגמר לי.

 

ואין מה לעשות. אין איפה לשחרר את בייגלה. היא לא בטוב אצל אחרים וגם, איזה אחרים בדיוק?

שום דבר ממה שקורה הוא לא כמו שדמיינתי 

בראש שלי הוקרן סרט אחר לגמרי 

סרט שבו בייגלה מתמסרת באהבה לכל מי שרוצה להחזיק ולהצחיק. 

סרט שבו יש עוד דמויות מטפלות. כמו אמא שלי. דמיינתי שאוכל להשאיר אותה בידיים בטוחות אחרות מדי פעם, שתוכל לשחק, לאכול, לישון. אבל לא. זה לא המצב. והיא לא אוכלת ולא נרדמת אם זו אני. 

 

המציאות היא אחרת, 

במציאות יש פה תינוקת, עם אופי עיקש והעדפות ברורות לאימא ג'נט, זה מקנה לה ביטחון ואני אעשה כל למענה. 

במציאות יש המון בדידות, שפע של בדידות. וואו, ממש, לשחות בים הבדידות. הו, כמה עמוק ורחב הים המיוחד הזה. 

 

במציאות, אין הרבה ממני וזה גם לא מעניין, 

שאין. 

אבל ממה שיש ממני, אני מחזיקה, נאחזת, נושמת, מנסה לטפח. נשאר מעט. מאד מעט ממני.

*

אז מה להזמין מוולט? 

לפני שנתיים. 10 באוקטובר 2022 בשעה 4:56

פרח מצוי. צבעו יוצר את האשלייה של פריחה מתמשכת. 

אולי זו הסיבה שאני אוהבת אותו? 

 

אני אוהבת את שברי השמש מבעד לחלון. יש בזה רוגע. 

 

 

 

לפני שנתיים. 9 באוקטובר 2022 בשעה 17:47

אם החיים שלנו היו מקבלים תפנית אחרת? אם לפני 15 שנה היית מתאהב בי כמו שאני בך, מה היה קורה? לאן היינו מתפתחים כזוג? ואישית?

 

אני לא מתחרטת על כלום, יודעת בכל ליבי שטוב שלא החזרת לי אהבה, טוב שלא נשארתי שם, חוויתי אחריך אהבות ושברים, הפכתי מאדם קורבני לאדם שלקח את חייו לידיים. זה לא היה קורה לו היינו יחד. כי אז, אתה היית אתה, ואני הייתי אני. הייתי מוכרחה להמשיך את המסע שלי, לבד. או  שזו סתם נחמה מטופשת.

דבר אחד אני יודעת בבירור, אז, זה הרגיש כמו לדחוף בכוח את החתיכה הלא נכונה של הפאזל. הרגשתי שאני מכריחה אותך להתאהב בי. הרגשתי שאני כופה את עצמי על הקשר איתך כי רציתי עוד וקיבלתי כל כך מעט.

אז טוב שחזרת היום. טוב שהחיים קיבלו תפנית אחרת. טוב שיש לך את ילדיך, וכן, גם את אשתך.

לא חזרת סתם. עוד מעט העננה תתבהר, לפעמים זו לא עננה, זו סערה, נכנסת בסערה בחזרה לחיי, ואני הייתי כמו אדמה צמאה. פאקניג עשית בי טורנדו. 

ואני אבין למה זה קרה. בסוף אני אבין. 

קלישאה מטומטמת אבל כנראה שיש לי איזה שיעור ללמוד. 

 

 

לפני שנתיים. 9 באוקטובר 2022 בשעה 5:03

זרע זה לא טעים לי. וואלק, גם לא בקטע של טעם נרכש.

 

אבל כשאדוני גמר לי על הלשון ואמר לי "תנקי אותי" 

 

1. הפכתי לשלולית גמורה. 

2. ליקקתי בתאווה ובתשוקה ובהתמסרות. 

3. זה היה לי טעים. טוב, לא טעים כמו המבורגר או פיצה, אבל זה לא היה מגעיל!