תמיד זה אני מולי

בכל פעם שמישהו או מישהי, קרובים או רחוקים, חברים או מכרים, זרים או משפחה שואלים אותי

"יש לך עזרה?" אני מרגישה חץ ללב. שאלה כביכול פשוטה לגמרי וגם סופר לגיטימית. לצערי השאלה הזו מציפה לי את הלב ואת העיניים בדמעות.

הרי, עזרה יכולה להתפרש בהמון דרכים ומובנים, ואני לא אכתוב פה שוב את מה שאני כותבת תמיד, שאני מקבלת כל מה שאפשר ממי שאפשר, שיש לי משפחה טובה ומחבקת וכל זה.

אבל. 

בשבעה חודשים מאז הלידה היו לי שעות בודדות לעצמי. ובחודשים האחרונים לא היה לי *רגע אחד* לבד.

אחד.

שום דבר ממה שקורה פה הוא לא כמו שדמיינתי שיהיה. ידעתי שאהיה לבד והכל 

אבל אני מרגישה לבד במערכה. לבד ומבודדת.

אף אימא שאינה יחידנית לא תבין.

אני לגמרי, לגמרי, לבד.

כל ניסיון שלי "לשחרר" עלה בתוהו.

אני לביאה ואני לא מוותרת בקלות, אני אמשיך לנסות וגם אצליח, ובייגלה תגדל ויהיה פחות נורא. 

וזה ממש בסדר שאני שמה את עצמי בצד, הרי זה חלק מלהיות הורה בעולם. אבל 

אני מרגישה שאני לא יכולה יותר 

אני מרגישה שנגמרתי. שנגמר לי. שאין יותר סיכוי בעולם הזה להרפות ולהרגע. 

לבכות מאחת עשרה בבוקר בהפסקות. 

להיות בהצפה רגשית מטורפת בלי יכולת להרגע. 

להרגיש את טעמה המר של הבדידות כאילו דחפו לי אותה בכוח לגרון.

בכל פעם שאחד מכל אלו שהוזכרו למעלה אומר שאני "גיבורה", "אמיצה", "מעוררת השראה" וכו' אני מרגישה כמו הזיוף הכי, הכי, הכי גדול בעולם. 

כי אני לא מרגישה שום דבר מאלו, בטח לא עכשיו כשאני יושבת פה על הכורסא ובוכה את עצמי עד חנק. 

כל ניסיון להסביר את עצמי לסביבה הקרובה לא מצליח. חברה כך כך קרובה אלי ניסתה לעודד:

זכית, תעריכי את מה שיש לך, מליוני אנשים רוצים להיות הורים ולא מצליחים, זה זמני, את תתגעגעי לתקופה הזו, חבקי את זה.

כמובן שהיא נשואה ויש לה תינוקת סופר סופר סופר נוחה שגם אם הג'יהד האיסלמי יעשה לה בייביסיטר היא לא תבכה. 

כמה עוד אפשר להסביר??

שאני מכירה ומוקירה את כל הטוב הזה 

ויחד עם זאת 

אני שבורה 

אני רק רוצה שיכירו בזה, שיראו את זה, שיבינו שבסדר שמדהים אבל גם פאקינג קשה. ומי שלא יחידנית 

לעולם, אבל לעולם לא תבין. 

המפגש הקצר עם אדוני היה טוב, אך כרגיל, אני מוצאת את עצמי רוצה עוד, מנסה לעכל את מה שהיה, מבינה שלא טוב לי ככה. הקצר הזה. זה לדחוס המון רגשות, מעשים, חוויות בזמן קצר. וזה לא קל. זה לא נוצות וליטופים. זה פאקינג מיינדפאק. אני מתוסכלת, עצובה, בהתקף חוסר בטחון נוראי. 

תיכף שישי 

וחוג שחייה עם בייגלה. 

ואוכל של אמא שלי. 

הכל זמני. 

אחרי כמעט חודש של ציפייה מטורפת למפגש. 

אני כל כך מתוסכלת. 

הספקנו לא מעט, ועדיין. 

זה נגמר בלחץ מטורף לצאת כי בייגלה בכתה המון אצל הבייביסיטר וקיבלתי את. הטלפון שכל כך חששתי לקבל. 

אני עוד מהרהרת בדברים שהיו 

במילים שנאמרו 

בדמעות שהרטיבו אותי ואותו 

בשטיח שספג עוד ממני

אני מרגישה לא שלמה עם כלום שקורה כרגע בחיי. אין לי מנוחה בראש. 

אני רק יודעת שאני רוצה עוד מזה. 

תודה על החגורה. 

חברה מאד קרובה איחלה לי כעת שהשנה אמצא את זה שישלים אותי ואת בייגלה וירים אותנו למחוזות עוד יותר נפלאים.

ציטוט מדויק. 

עניתי לה תודה וכו'

כי זה נראה לי מיותר להסביר 

שאת הבחירה *הקשה* לגדל את בתי לבד, ללא אבא, עשיתי והשלמתי איתה ואין מאושרת ממני עליה. אני שמחה על הבחירה, לא מכירה משהו אחר. לפעמים אני מנסה לדמיין איך זה היה אם היה פה בן זוג שהוא גם האבא שלה. זה לא מתיישב לי ואני אף פעם לא מצליחה לייצר תמונה כזו. אני שמחה שאין בי שאלות של מה אם.

כן, אני מאחלת לעצמי אהבה טובה. לא מוסתרת. משהו לחגוג אותו. מאחלת לעצמי שותף לנפש, חבר טוב וחיבוק אינסופי. מאחלת לעצמי יציבות ובטחון ושבייגלה תזכה לראות אותי מאושרת בזרועות איש ואולי אולי זה יהווה עבורה מודל לאהבה וחברות. 

אבל אבא לבייגלה?

לא. 

לא יודעת למה חנוק לי בגרון עכשיו. 

עוד שעה יגיעו לפארק אבאים והילדים/ות שלהם. אני צופה בהם לא מעט. חלקם חתיכים שעושים עיניים.היה פה אחד לפני יומיים שזכר אותי מלפני שבועיים. הוא יודע שאני יחידנית כי דיברנו קצת. חלקם עם העיניים לנייד שלהם. חלקם אשכרה מבלים עם הצאצאים.

פרשתי שמיכה לי ולבייגלה, 

צילמתי ושלחתי לאדוני 

קודם כל, לאדוני 

הרוח הנעימה מלטפת לי את הפוסי בזמן שאני שוכבת עם הרגליים פתוחות. 

זה נעים לאין שיעור. 

בשלישי הקרוב בייגלה תהיה בת 7!! חודשים. מה זה זה!

היא כבר זוחלת לכל מקום והתחביב שלה הוא למצוא את כל מה שאסור לה לשחק איתו. היא כבר אוכלת פסטה! וטעים לה אבוקדו וטחינה! היא מכורה לבמבה של תינוקות, אני קוראת לזה: מחולל קקי.

היא ערה יותר שעות ובוכה מעט מאד רק אם משו מציק לה. והיא מאד אוהבת ילדים בכל הגילאים. יש לה צחוק מתגלגל והיא תינוקת פעלתנית ושמחה.

היא יפה ברמות שאי אפשר לשבת בקפה בלי שבאים לנשנש אותה זרים, ותמיד עוצרים אותנו בקניון או בחנות וזה ממלא אותי. וואו. 

זה משרת את השריטה שלי.. שהייתי תינוקת בוכייה ופוחדת מאנשים. ולא הייתי תינוקת יפה  למרות שכולם אומרים שהיא דומה לי. היא לא חווה את זה. היא לא. היא שובת לב. אי אפשר להתעלם ממנה. 

לפעמים היא קמה הפוכה וחסרת מצב רוח ואני עושה הכל  כדי לשמח אותה. רוב הזמן אני מצליחה. היא ממש בנאדם.

וזהו. 7 חודשים של  הזייה מוחלטת. איזה כיף לי להיות אמא שלה. 

חזרתי לדבר אתמול עם חבר מהעבר. אנחנו מכירים קרוב ל 15 שנים. מעניין מה יש במספר הזה שכל הזמן חוזר על עצמו.

היום הוא נשוי ומורעב, הוא נשוי והכל עבורו מורכב.

אז, שנינו היינו רווקים, נשמות אבודות שמצאו הרבה נחמה זה בזו. הצלחנו לשמור על חברות כמעט אפלטונית במשך שנים, אבל היו לילות, הו היו לילות שהיו אינטימיים יותר מרוב הזיונים שהיו לי באותה תקופה.

לילות של יין לבן וסיגריות. לפני שהפכתי לסטלנית מדופלמת הייתי שיכורה לא מוצלחת. ואבודה ובודדה. ושבורת לב ממי שהיום הוא האדון שלי. 

היינו נפגשים בפארק מתחת לבית הוריי ומדברים שעות על הספסל. צוחקים הרבה. היינו דם נפגשים למובי נייט אצלו בבית. מאד אהבתי את החדר שלו. נעים ומכורבל. בדיוק כמוהו.

את השתיקות המתוקות, את הליטופים, את הנשימות הקרובות היינו שומרים למיטה. מתחבאים מהעולם מתחת לפוך ונושפים את הבדידות החוצה. החורף היה מתוק יותר ככה. 

ואז, כמובן, כמו תמיד. 

החיים קרו, אני הייתי עם מישהו, 

הוא היה תקוע בתחת של עצמו, מאד מאד עמוק 

אני נעלבתי כיאה למי שהייתי אז ועוד השמעתי לו, כמה שנעלבתי 

בינתיים הוא הכיר את מי שאשתו היום והקשר נותק כליל.

כשהייתי בהריון חלמתי עליו. סימסתי לו יום למחרת וזכיתי לתגובות קצרות. הפעם זה צבט רק קצת.

והנה 

הוא חזר לכתוב כאן 

אותו אחד אבל אחר 

כמוני 

בוגר יותר 

אבא

איש עם תשוקות בלתי ממומשות 

*

זה מוזר 

שהעבר לא נשאר בעבר 

מאז ההתכתבות שלנו אמש

אני רטובה כל הזמן

כל הפאקינג זמן

לפעמים אני שואלת את עצמי, מה אני צריכה את כל הטלטלה הזו? מה רע לי בחיים שלי? הרי בסופו של דבר אני אכיר מישהו בטח באיזו אפליקציה, ונפגש, ונתוודע, ויהיו רגעים יפים, ואני אחווה עוד מאה אורגזמות מדהימות, והגוף שלי יתרגש ממגע אחר, ואפילו יחנקו אותי, ויסטרו לי ואני גם אחזור להינות מלהיות בצד השני, להוריד מולי גבר רעב, לתת לו לסגוד וללקק. כן. גם כזה.תהיה חגיגה של חושים ונוזלים.

כן. 

אבל מי ייקח אותי לעמוקים? אף אחד מכל אלו. אף אחד.

אני לא אספר לאף אחד את הסודות המלוכלכים, זה ימות איתי כנראה. וגם איתו, עם אדוני, שהוא היחיד שיודע (לא הכל.. אבל יודע מספיק כדי להטביע אותי).

יש לנו נטיה כזו להיכנס ללופים של שיחות יחסנו לאן. בסוף מה  יישאר? אני רוצה שנחזור לדבר בלי העננה המעיקה של מה יהיה איתנו. שנהנה ממה שיש עד ש...

אתמול הוא הבין את זה ברגע

וכנראה גם היה היה חרמן טילים

וכך גלשנו לשיחת זימה טרום ארוחה משפחתית.

אני מרדימה את הילדה 

ולמטה בתחתונים 

חגיגה. 

סיימתי את הלילה ברגשות מעורבים. יש דברים שאני לא משתפת בהם את אדוני. אלו המחשבות הכי אישיות, שם טמון כל חוסר הביטחון שלי. אני שומרת לעצמי, עדיין  ובינתיים.

פעם מישהו קרא לי ככה בחיבה 

בכל מקרה 

הנה המרשמלו האמיתית

שבשבילה ולמענה 

אני מחניקה שיעול 

משהו מציק לה והיא בוכה נורא 

נרגעת רק עלי 

אנחנו צעד מנובימול

אני מסתכלת עליה ישנה עלי

הלב שלי הו הלב שלי

אין כזאת אהבה בעולם כולו

בא לי להתכרבל איתה כל  הלילה

בכל פעם שאני עוברת ליד דוכן פרחים 

אני הופכת כולי 

לרצון אחד. 

לקבל פרחים ממישהו מיוחד, שחושב שאני מיוחדת לא פחות.

זה כבר קרה בעבר 

זה עוד יקרה שוב

בינתיים קונה לעצמי. 

היה תכנון לקחת מנקה שתרים פה הכל ותבריק 

אבל נשמה, 

60 ש"ח לשעה.. רק התריסים פה זה יום שלם.

אז הרמתי הכל ושטפתי, איבקתי, שפכתי אקונומיקה בכיור, צחצחתי את השירותים והכל עם מוזיקה באוזניים.

פתאום זה מרגיש רגיל. בייגלה משעשעת את עצמה בתוך הלול, משמיעה קולות וצוחקת, מתעניינת בשואב ובמטאטא. בגיל הליכה הילדה תתחיל לנקות איתי. רגע רצינות, חשוב לעשות דברים כשהתינוקת ערה, היא סקרנית ומתעניינת. נגיד לתלות ולקפל כביסה היא תדע מתוך שינה 🤣

למה זה מרגיש רגיל? כי הייתי אני. שוטפת את הבית בשישי בבוקר עם מוזיקה. זאת של לפני, אבל עם שדרוג ענקי. עם לב רחב יותר. עם איזה שקט טוב.

היה נחמד אם היה איזה סיר מתבשל על הגז, שיפיץ ריח של אוכל טעים, ואז זו חוויית שישי מושלמת, אבל זאת אני. חביתה אני לא מכינה לעצמי מאז שילדתי. 

נפגשתי לקפה לפני יומיים עם מתאמנת לשעבר שלי שפגשה בנו במקרה באיזה קניון. 

אימנתי בסטודיו קטן שמאד אהבתי, כמוני גם היא הייתה רווקה ודיברנו על הקפאת ביציות אז. היום היא נשואה ויש לה תינוק בן ארבעה חודשים. היא סיפרה לי שחזרה להתאמן ונמלאתי קינאה (לצד פרגון ענקי) ורגשות אשם על איך שאני לא מתייחסת לגוף שלי. אחרי ראש השנה אחזור להתאמן. בינתיים אני עושה מתיחות בכל יום בזמן שהבייגלה מטפסת עלי. 

היא אמרה לי שהיא נרשמה מראש לאימונים שלי וחיכתה להם במיוחד, שיש בי משהו אחר.

הבהוב של געגוע לחזור להדריך פילאטיס. רוצה מאד, לא יודעת איך להתחיל בכלל. כל דבר יתגלה בזמנו. גם זה. 

רוצה לחזור לנשימות. רוצה אותך לידי ואיתי ושנעשה יחד.