אני מבינה שאני זקוקה לעזרה כי מצב הקיפאון המוחלט בו אני שוהה כעת לא מקדם אותי ויותר מכך אני מרגישה שאני יכולה להיות אמא טובה יותר לבייגלה, ואני כל כך לא.
אני לא יודעת איך לסדר את זה. איך לעשות שתהיה לי שעה פנויה בשבוע ללכת לאיש מקצוע ולקבל את הכלים כדי לצאת מעסק הביש הזה שנקרא "דיכאון".
לא מבקשת עצות כי אתם לא יודעים מה האתגרים, חוזרת: בבקשה, חיבוקים אוהבים - כן, עצות - לא.
אני מרגישה חסרת אונים.
*
בכל מקרה, באתי לכתוב כאן על החיים עצמם.
אמש במקרה פגשתי באדם שלא ראיתי שנים רבות. כמה רבות? כמעט 20. הכרנו באיזה אתר ונפגשנו מספר פעמים, אני זוכרת עד היום את הדירה שלו בבן יהודה ואת האבק על המראה, את יכולותיו האוראליות הנפלאות (באמת) שלא הצליחו לחלץ ממני אורגזמה כי הייתי כל כך בלחץ, את המוזיקה ששמענו בחדר השינה (המאובק גם הוא) שהביאה אותי לדמעות.
נשארנו חברי פייסבוק שכאלה. כשהבת שלי נולדה הוא התרגש בשבילי ואמר מזל טוב אמיתי.
אתמול פגשתי אותו במקרה, וזה בהחלט סיפור לבלוג של "מיומנה של פקידת קבלה", אבל נו, למי יש כוח עכשיו לעוד בלוג. להכין קפה אין לי כוח. להתקלח אין לי כוח. להיכנס לישון במיטה אין לי כוח. הבנתם כן?
הוא זיהה אותי מיד וקרא בשמי, קמתי לתת לו חיבוק, החיבוק הזה היה ארוך, חם, נעים, קרוב. הרגשתי שאם נמשיך עוד רגע אחד את החיבוק הזה, אבכה.
הוא שלח לי הודעה כמה שעות אחר כך. עשה לו טוב גם, החיבוק. אני תוהה לעצמי למה דווקא אותו פגשתי, ולמה דווקא איתו החיבוק הזה הרגיש נכון ומתאים. אולי בגלל מצב רוחי הפגיע, אולי בגלל שהוא פשוט חבקן-על.
לא יודעת.
אני רק יודעת שאני רוצה עוד חיבוק כזה.
לא ממנו (כי פשוט לא), אבל עוד חיבוק כזה, עוד להרגיש ככה.
בבקשה, עוד.
