לפני 6 שנים. יום חמישי, 1 באוקטובר 2020 בשעה 0:56
כל הריגושים מרדו בי כעבדים ששמתי להם מחסום, שעניתים מאחורי סורג ובריח, שמזון הדמיון נשלל מהם.
בסופך הן יזיזו אותך בכח, כל מה שלא רצית
ויפרצו עלייך מהפנים.
-יונה וולך-
הייתי כעיוורת לאור היום
מרוב ההגיון לא נשאר מקום אבל עכשיו..
העונג הזה היכה בי במלוא העוצמה, ומעיר כל אחד מאיברי לחיים. וכולי רפויה ופשוטה כמו גולם שנהנה למתוח את הלילה טרם הפיכתו לפרפר.
ואולי.. אם הייתי יודעת שזו ההרגשה, לא הייתי אוסרת אותם כך בתוכי.