רעש לבן

הידית החדשה של הקיין לא מתאימה לו.

לא נורא. קצת כוח וכלי עבודה והכל ישתלב כמו שאני רוצה.

למטה.

חזק לדחוף למטה.

עוד קצת ועוד קצת.

עד הכי למטה.

את מתקפלת אלי, עכשיו את קטנה, הכי קטנה.
שוכחת הכל, לא יודעת כלום, ורק מרגישה.
בחושך כל הגוף שלך הופך לתחושה.
בשקט הראש שלך הופך לגוף מצומרר.
גם אם את לא בוכה בגללי, את אומרת.
גם אם את אומרת שאת בוכה בגללך.
אני מוציא את השדים הכואבים שלך.
ואת עירומה.
אני שם, עוטף אותך מקופלת, קטנה.
ככה את רק מרגישה.
ככה רק את מרגישה.
ככה את רק מרגישה.
רק ככה את מרגישה.

1.
זה דבר אחד לקבל פרחים, אבל לקבל אנימציה מיתולוגית של פרחים זה כבר עונג של ממש.

2.
הדיווח שלך קצר וקולע. כמו אותו קיין חדש, קצר וקולע, שבעזרתו אולי נוכל לשפר את הקליטה שלך.

3.
ועוד בעניין קליטה: אנשים לפעמים לא מבינים את הדבר הכי ברור מאליו. היא התחילה איתך, ואין פה ספק. שאלתי תסריטאי עטור פרסים ושבחים. אם הוא היה צריך לכתוב סצנה כזאת - זה בדיוק מה שהוא היה כותב.

4.
הבעיה עם עלי תאנה היא שמביך לעטות אותם, אבל בו זמנית הם כנראה מאוד מושכים.

5.
כל שיר שאני מנגן מתחבר לי בראש למישהי. אבל האילתור שאני ממשיך אחרי השיר הוא כבר שלי בלבד.

"יש דברים שניזוקו / יש דברים שנשברו / חשבתי שנסתדר / אבל יש מילים שלא נאמרו"

קר בחוץ וחם בפנים, קר בחדר הסמוך וחם בחדר הזה. אפשר להישאר בו ואפשר להתלבש ולצאת. להדליק אור קטן (רק כדי לראות את הקירות).

אפשר לחקור במופלא, ולעולם לא לגלות את הכל. אפשר לחצות חצי עולם ולהרגיש גשם של מקומות אחרים בהבל פה.

אפשר להתבונן במישהו שקשה לו להתמודד עם העומס, וללמוד עוד משהו קטן. איך לפעמים קל יותר לעשות את הנזק מאשר לבקש סליחה עליו. איך לפעמים משתוקקים למשהו וכשהוא בא משתנות התוכניות. איך לפעמים מקפידים כל כך עד הפרט האחרון ולא חושבים על הפרט הכי ראשון. ואיך מתקנים רק בשקט גם את הצעקה הכי גדולה.

משחק של שבוע לשבוע, פעם מפסידים ופעם מנצחים. כך או כך יש עוד משחק ועוד שבוע. ירוק או כחול, בוקר סגול או לילה כתום. הלואי שהייתי יודע לקבל את זה בקלות כמוך, הקלות שאפשר לראות מעבר לתסכול הזה. אפשר.

"ששונות זעירים / שמחות כזנב לטאה"

כשאת נותנת לי יד את יודעת שאת יכולה ללכת לאיבוד. איך הוא לא מבין את זה? כל מה שצריך כדי לקחת אותך זה את אותו הדבר הקטן והפשוט, את זה שבחיים לא תגידי, אבל את יודעת מהו.

חוסר האונים הוא הכובש האמיתי. לתת את הדחיפה הקטנה זה מה שמשאיר אותך עם טעם של עוד. משאיר אותך עם טעם. משאיר אותך.

יש עיוורון צבעים, יש עיוורון אותיות, ויש עיוורון דרכים. ולפעמים רואים את העיוורון המוזר ביותר, זה שבתוך כל הערבוביה, הרעש, והלכלוך, רואה רק את הטוב.

רק להגיד לה שהיא יפה. זה כל מה שרציתי. יותר מזה כבר יהיה יותר מדי.


שבת שלום.

אמרתי, את לא סתם מאבדת שליטה, את מעניקה את השליטה למישהו אחר.

כשאת עם עיניים מכוסות, כשאת נופלת, את יודעת שאני שם, גם אם אני לא קרוב.

אפילו פעמיים במשך אותו ערב.

לעטוף את השתיקה שלך במבט שלי
כשאת עוטפת את החולשה שלך במילים
לעטוף את הרעד שלך בידיים
שלא יהיה לך קר כשהעטיפות ירדו ממך כמו דמעות
תקשיבי
אני נושם גם בשבילך

1.
אחרי זמן מסויים בצ'ט מגיע שלב שבו הוא הופך מאוד לא ברור, ואני צריך מנת שיכר הגונה כדי להבין אותו שוב.

2.
העניין הזה של לזרות מלח על הפצעים, אין לי מושג מה זה בדיוק מלח לימון, אבל גם איתו זה עובד.

3.
אני לא זוכר אם חלמתי על סקס או על מכות, אבל קמתי עם כאב גב נוראי.

4.
הגיע החורף. בחצר הקודמת שלי בטח יש המון חמציצים. אבל אני אומר את זה לא מידיעה, אלא מתוך השלכה אל העתיד של אשליית הרצף של הזמן והמרחב בציר ההסתברות הפרטי שלי.

5.
אנחנו לא מקיימים יחסי מין, ולא שוכבים. אנחנו אפילו לא מזדיינים.
אני
מזיין
אותך.

לראות אותך נושמת, להרגיש את העור הרך שלך, לקלף ממך לאט לאט את הבגדים, לא למהר, לספוג את זה בהדרגה.
ללטף את השדיים הלבנים והעגולים שלך, להרגיש בפעם הראשונה את צמרמורת הפטמות, לראות אותן באמת אחרי שרק דמיינתי כל הזמן, ולהיות מופתע, כי אי אפשר לדמיין את המציאות.
להריח את התחתונים שלך כשהם עליך, להפשיל אותם לאט, להצמיד את ראשי לחמימות הזאת שנחשפת מתחת, להרגיש את הנשיקה שלך, כמו שתמיד רצית להרגיש את שלי.

אף פעם לא אמרת לי שאת רוצה, אבל יש דברים שלא צריך להגיד. פשוט יודעים אותם.

כמו שיודעים שזה לא יקרה.

תמיד כשאני אומר לאנשים שיש פנטזיות שצריכות להישאר פנטזיות, אני מרגיש חכם. עכשיו, כשאני אומר לעצמי שהפנטזיה הזאת דינה לא להתממש, אני מרגיש כאב.

בכל שבוע היא פושטת את המסכה, והולכת לפגוש את האנשים עם המסכות. היא צוחקת ונהנית, מתפרקת ופועמת, כמו בכל שבוע, ורק את החיוך שלה אפשר לראות בין האנשים עם המסכות.

ולמחרת היא קמה והולכת בין האנשים החשופים, ורק המסכה שהיא עוטה שוב מסתירה את עצבונה.